עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רנג

לא קשה מה שהקשה הח"ס על הרי"ף דהכתיבה הוי סימן מובהק וגם דברי הרמ"א אתיין כפשטן דאפי' אי לא ידעו שהי' לו כיס צדקה צריך ליתן אותו לצדקה דבממון לא חיישינן לפנחא ומהתימה מהח"ס והאחרונים שלא הזכירו כלום מדברי הרא"ש האלו

פ"ה ה"ג שלחו תלמידיו אמור לו אתם כתיב כ' הרא"פ דכיון שהוא אינו יכול לכנוס שם אין מחויב לו כלל והוא תמוה דבשביל שנסתם הפתח דמצד זה על כן לא יוכל לשלוח שלוחו וגדולה מזו קיי"ל בר"מ ה' תרומות (פ"ז הי"ב) דהערל וכל הטמאין אע"פ שהן אסורין לאכול בתרומה נשיהן ועבדיהן אוכלין ומכ"ש בזה. אולם הפי' הברור דהא אתם כתיב היינו כמו שאמרו שם בתחלה דאתם וביתיכם כתיב ואשה בעזרה מניין וא"כ מוכח דכהן אינו יכול ליקח המעשר וז"פ וכן פי' הפ"מ

מס' ערלה

פ"א ה"א גפן שעלתה במקום חורשין פטורה מן הערלה ראיתי בטיו"ד מוגה בכ"י תלמידי הרש"ל שכ' בגליון בסי' רצ"ד בסופו עמש"ש הטור דין הזה נ"ל דטעמא הוא דבמדבר מה שזורעין בו אינו מצמיח ודו"ק עכ"ל ולא נהירא דאם אינו מצמיח פשיטא ומאי אתיא לאשמועינן ותו דא"כ מאי סיים כשאינה עושה טפילה פטור הא שוב מצמיח רק שאינו עושה טפילה ע"כ נראה העיקר כפי' הפני משה דבחורשין לא חשיב לי'

ה"ב ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם עד שלא באו ישראל לארץ. בא"ז ה' חלה (סי' ש"י) סיים אח"ז או יכול שאני מוציא את שנטעו מלבוא לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו עכו"ם אע"פ שלא כבשו ישראל חייבין ע"כ ולפנינו חסר זה

שם ר' ירמי' בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל האילן. הרא"פ פי' שנפשטה האיבעיא דהוא כניקב גם לענין זרעים. וכן פי' הר"ש בפ"ק דערלה ובפ"ב דחלה וע"ש שכ' ב' פירושים ובפני משה פי' דהוא בלשון בתמיה שאצל זרעים אינו כניקב ומתוך דברי רבינו הרמב"ן בחי' לגיטין (כ"א ב') משמע לי דפי' דהאי מאחר הוא מלשון האיבעיא אם נימא דמאחר שהוא כניקב אצל האילן כן הוא כניקב אצל זרעים ולא נפשטה האיבעיא וע' במל"מ ה' ביכורים (פ"ב ה"ט) שכתב שלא ראה לא' מן הראשונים שהביא בעיא זו דהירו' והרי הרמב"ן הוא אחד מן הראשונים והביאה

פ"ג ה"א ר' אבוהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עלי' הפסח וכ"ה הגירסא בפסחים (פ"ב ה"א) וכ' הרא"פ או שאור מחמץ שעבר עליו הפסח כו' ודברי' תמוהים דהא לאחר הפסח אינו רק איסורא דרבנן ולמה לי' לומר שאינו לוקה ואין לומר דס"ל כר' יהודא דחמץ לאחר הפסח הוא בלאו הא ליתא דהא ר' יוחנן כר"ש ס"ל בפסחים (כ"ט ב') וגם למה לו למינקט מחמץ שעבר עלי' הפסח ולא בפסח גופי' והברור שט"ס הוא בכאן וצ"ל ומחמץ בפסח וכן מצאתי בשער המלך ה' יסה"ת (פ"ה ה"ח) שהעתיק דברי הירו' חמץ בפסח ע"ש. וכן ראיתי בבעה"ע (מאמר חמץ) שהעתיק הירושלמי העושה איספלנית מחמץ ושור הנסקל כו' וסיים אחר מה דאיתא בירושלמי צריכה וז"ל ובגמרא דילן ערלה כשאר איסורים וכן הלכתא עכ"ל וראיתי להשירי קרבן בפסחים שם שהניח בתימה על הירושלמי דכיון דהירושלמי מפרש טעמא דר' יוחנן דלא יאכל ס"ל דוקא אכילה ולא הנאה א"כ ל"ל אספלנית דהוי שלכדה"נ הל"ל בנהנה ע"ש ולענ"ד י"ל דבאמת מחולקים בזה הירושלמי עם הבבלי אם אספלנית הוי שלכדה"נ דלשיטות ש"ס דילן בעינן דוקא דרך הנאה ממש ולכן הוי אספלנית שלכדה"נ משא"כ להירושלמי ס"ל דגם זה מקרי דרך הנאתן ושלכדה"נ לא הוי רק כשעירב בו דבר מר וכדומה משא"כ אם נהנה בו שעשה ממנו רפואה הוי כדרך הנאתן ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם ה' יסה"ת (פ"ה ה"ח) דמותר לעשות אספלנית מחמץ בפסח ובירושלמי שבת (פ' י"ד ה"ד) וע"ז (פ"ב ה"ב) אמר רב שמואל בר יצחק הדא גמירתא סכנה אמר ר' ירמי' נותנין עליה חמץ בפסח דמשמע דוקא כיון שיש לו סכנה אבל בלא סכנה אסור וזה סותר דברי הר"מ וכבר הקשה כן המ"א (בסי' תס"ו סק"ב) ולהמבואר א"ש דהירושלמי אזיל לשיטתו דאספלנית הוי כדרך הנאתן ולכך בעינן דוקא מקים סכנה משא"כ לש"ס דילן דס"ל דהוי שלכדה"נ מותר גם לחולה שאין בו סכנה. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה השער המלך על הר"מ שפסק דאין לוקין על ההנאה וגם בכלאי הכרם אין לוקין דהא בירושלמי מבואר שלוקין ע"ש שהניח בצ"ע. אמנם לפמ"ש י"ל דכיון דעיקר הטעם דס"ל להר"מ דאין לוקין על ההנאה הוא משום דהנאה הוי שלא כדרך אכילה ולכן הוא מפרש מה דלקי בכלאי הכרם היינו על אכילה שלכדה"נ וזה לשיטות ש"ס דילן דבעינן כדרך אכילה ממש וה"ה כדרך הנאה ממש משא"כ לשיטות הירושלמי דס"ל דבהנאה לא בעינן דרך הנאה ממש וגם רפואה מקרי למאכל דרך הנאתו אף שלא קאי להכי א"כ גם בכל התורה לוקה על הנאה אף שמאכל לא קאי להנאה מסתמא ולהכי לשיטות הירושלמי לוקה אכלאי הכרם כמו דלוקה בכל מקום על הנאה וא"ש ולהכי מיבעיא לי' להירושלמי בנדרים (פ"ד ה"ב) ובכתובות (פ"ג ה"ב) בהנודר מן הכיכר אם מותר לחמם ידי' ולא איפשטא ובש"ס דילן בעירובין ד"ל פשיטא לי' דמותר וכמ"ש המחנה אפרים ה' נדרים (סי' כ"ז) לפי דהירושלמי מיבעיא לי' אם מקרי זה דרך הנאתו משא"כ לש"ס דילן הוי שלכדה"נ וכמ"ש רש"י שם דלא אסיק אדעתי' לאסרו אלא דרך הנאה דהיינו אכילה וזה לפי סוגיית ש"ס דילן דהנאה מקרי שלכדה"נ משא"כ להירושלמי דהנאה בכלל אכילה ס"ל דהנודר מסתמא אסר גם הנאה עלי' ורק מיבעיא לי' אם החמת היד הוי כדרך הנאתן או שלכדה"נ. וראיתי בתוס' דרבנן (אות ל"ט) שהאריך בביאור הירו' ואסיק דכן פירשו הר"ן ומהר"י אלפנדרי דהאיבעיא הוא אם חימום הוי כדרך הנאתו ע"ש ולא כהקה"ע ופ"מ שפירשו אם הנודר אסר על עצמו הנאה. ועשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' ת"ר) נראה שהוא פי' כפי' הפ"מ והקעה"ע ע"ש ומה שנסתפק שם בתוס' דרבנן אם להסיקו תחת תבשילו הוי שלכדה"נ או הוי כדרך הנאתן הנה ראיתי לבעה"ע מאמר חמץ (בדיקת כלים) שכ' וז"ל ואע"ג דקיי"ל כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן והסקת פת שלכדה"נ הוא נהי דאין לוקין איסורא מיהו איכא עכ"ל מבואר דס"ל דהוי שלכדה"נ ודרך אגב אעיר על מ"ש היד שאול (סי' רכ"א סק"א) להקשות על מה דאמרינן בנדרים דל"ב באמר הנאת מאכלך עלי אוסר שלא ילעוס חיטין ויתן ע"ג מכתו דהא הוי שלכדה"נ. וע"ז כ' וז"ל. אמנם נראה דעד כאן לא אמרינן דלעיסה ע"ג מכתו הוי שלכדה"נ רק באם אנו דנין מתורת אכילה שפיר אמרינן דלעיסת חיטין לא חשיב אכילה אבל כיון דאומר הנאת מאכלך עלי ונהנה מגוף המאכל שלא ע"י אכילה זה הוא באמת הנאה גמורה כדרך הנאתן עכ"ל ודבריו תמוהים דהא חזינן גבי חמץ בפסח דהוא בודאי אסור בהנאה מה"ת גם שלא ע"י אכילה ועכ"ז אמרינן דמותר ללעוס חיטין ולהניח ע"ג מכתו ואי ס"ד דהוי הנאה כדרך הנאתן למה מותר וע"כ דהוי שלכדה"כ ובעיקר קושיתו כבר האריך בזה בתוס' דרבנן שם ליישבו

שם אמר ר' בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב כו' מתניתא פליגא עלי' דר' בא בר ממל תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק פתר לה קדירה בקדירות הרא"פ פי' כל הקדירה כולה עם התבשיל נתערבה בקדירות ודמי לצבוע בגד גדול ולצמר בכור שארגו בבגד אבל תבשיל בתבשיל מותר וה"נ אמרינן צמר בצמר בטל וכן פת בשלם מיירי ולא בפריסה ואין לו ביאור כלל מדוע קדירה בקדירה לא תבטל וכי דבר חשוב הוא ואם בפת נאמר דמיירי בככרות של בעה"ב ובגד י"ל דחוטין חשיבי כמ"ש הסמ"ג אבל בקדירה מאי חשיבות יש אולם אשתמיט מיני' מ"ש הר"ן בתשובותיו (סי' ע') דפי' הירו' דכמו דאמרינן דיש שבח עצים בפת ה"נ אמרינן דיש שבח עצים בקדירה ולהכי כשאמרו דהנאת ערלה בטילה ברוב ואקשינן עלה מבישל כו' תירצו ע"ז דקדירה שאני דיש שבח עצים בקדירה והו"ל כממשו של איסור ולא הוי כהנאה וזה הטעם ג"כ בפת דיש שבח עצים בפת והוי כממש ולא כהנאה

מס' חלה

פ"א ה"א מה שילקו על חלתן דבר תורה ר' יונה בשם ר' שמואל ר' יוסי ר' אבוהו בשם רשב"ל אין לוקין על חלתו ד"ת. ע' בבעל העיטור (ח"ב ד"ד ע"ב) שגרס כאן קודם דברי רשב"ל אמר ר' יעקב לוקין על חלתן דבר תורה ונשמט זה מירושלמי שלנו

ה"ג את שחייבין על קלי שלו משום חדש כו' הפני משה כ' וז"ל וא"ת שאין חייבין על קלי שלו משום חדש דאין קלי בתבואה שלא הביאה שליש דאין נקרא אלא שחת אין חייבין על לחם שלו ג"כ משום חדש עכ"ל ודבריו תמוהים. ובמח"כ נעלם ממנו ש"ס מנחות (ע"א ע"ב) לא חייב ר"ע אלא במגמר לקליות כו' ופרש"י דהוא בתבואה שלא הביאה שלים דעושין ממנו קליות לאדם כו' מבואר שם להדיא דקלי הוא מתבואה שלא הביאה שליש ועשו"ת בית אפרים חיו"ד (סי' ס"ח) שביאר דברי הירושלמי דהוא לחיובא דכיון דקלי הוא מתבואה שלא הביא שליש ה"ה הלחם מתבואה שלא הביאה שליש ג"כ חייב. ועתה נדפס שו"ת שאגת ארי' החדשות ובדיני חדש (סי' ד') מבואר ג"כ כן בפי' הירושלמי וראיתי להעיר על מ"ש השאגת ארי' שם להוכיח דהלכה כר' יהודא נגד ר"מ ממה דאיתא במשנה מנחות (ס"ז ב') דברצון חכמים הי' עושין מה שהשק הי' מלא קמח וקליות משקרב העומר דלא גזרינן דלמא אתי למיכל מיני' וע"ש שהוכיח כן מדברי הר"מ בפ"י מהמ"א וכ"כ הר"מ להדיא בפי' המשנה שם. וכן ראיתי להרע"ב במנחות שכתב כן וע"כ נפלאות הוא בעיני על התפארת ישראל בביאורו שם שכ' בפשיטות ע"ד ר' יהודא דלא קיי"ל כן והוא היפוך דברי הר"מ בחיבורו ובפירושו והרע"ב ואמת שראיתי בספר יראים (סי' קס"ט) שכ' דקיי"ל כר"מ בגזרותי' אך עכ"ז הו"ל לפסיק כהר"מ והרע"ב וההוא דקיי"ל כר"מ בגזרותיו כ' השאגת ארי' דסתם משנה נגדו ע"ש. ולכאורה הי' מקום לומר לפמ"ש בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"א) דנגד ר' יהודא קיי"ל כר"מ גם בגזרותי' וצ"ע בספרי הכללים ע"ש וא"כ הכא שבר פלוגתי' ר' יהודא לא קיי"ל כר"מ בגזרותי' אולם באמת דברי השבות יעקב תמוהים ומה לו לחפש בספרי הכלל ובמח"כ נעלם ממנו פסק הר"מ פ"ג מה' בכורות וטוש"ע יו"ד סי' ש"י דפסקו דהשוחט את הבכור שלא ע"פ חכם אפי' הראו לחכם אח"כ ומצאו בו מום אסור והוא כר"מ נגד ר' יהודא במשנה בכורות (כ"ח א') והיא מטעם דקיי"ל כר"מ בגזרותיו וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש וש"פ מבואר דקיי"ל כר"מ בגזרותיו אף נגד ר' יהודא ואף הר"י בתוס' ביצה (כ"ז א') דפוסק כר' יהודא הוא משום שכ' שהוא קנס ולא גזירה ומבואר דקיי"ל כר"מ נגד ר"י בגזרותיו והוא פשוט: