עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רמט

והנה במל"מ ה' מתנות עניים (פ"ח ה"א) כ' דמי שנדר ליתן פרוטה בכל יום צריך ליתן בין ביום ובין בלילה דגם לילות נכללו בימים וראיתי ביד שאול (סי' רנ"ח סק"א) שכ' וז"ל וגם דאזלינן בתר כוונת הנודר ולא אחר הלשון וכאן עיקר הכוונה לצדקה ומאי נ"מ שיתן ביום או בלילה עכ"ל. אולם לפי המבואר מדברי הירו' לפ"ד הברכ"י יש נ"מ בין יום ללילה ומ"ש וז"ל מיהו גם דברי הרשב"א באו סתומים אם הכוונה שיתן ביום ובלילה או סגי בא' מהם וצ"ע עכ"ל והוא תמוה דכי ס"ד דמי שנדר ליתן פרוטה ביום שצריך שיתן ביום ובלילה שתי פרוטות והכוונה ברשב"א שמועיל בין אם נתן ביום או בלילה וז"פ

מס' דמאי

פ"א ה"ג הלוקח מן החמרת בצור ומן המגירה בצידון חייב כן כ' ג"כ הרמב"ם פי"ג מה' מעשר אך בכפתור ופרח (פי"א) ראיתי שהעתיק הגירסא פטורה ובמנחת ביכורים הגיה גם בתוספתא חייבת וע"ש שכ' שצור הוא מקום קרוב לא"י יותר מצידון וקשה ע"ז ממ"ש הר"מ שם דצידון הוא קרוב יותר מצור. אכן ראיתי בשו"ת מהרימ"ט (ח"ב סי' כ"ב) בחיו"ד שכ' שט"ס הוא בר"מ ע"ש שהכריח כן ולא כמו שראיתי בספר שערי צדק (במצות הארץ פ"י הי"ג) העתיק דברי הר"מ כהויתן ולא הרגיש במ"ש המהרי"ט שט"ס יש כאן ולכן גם במש"ש בפ"א דעכו חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן וכ' דה"ה לצידון ולדעתי צע"ג לפ"ד המהרי"ט דצידון הוא רחוק יותר מעכו וגם בעכו גופי' כ"ל מתוך דברי הר"מ שאינו חייב מדרבנן וצל"ע

פ"ד ה"ג האוכל פירותיו טבולין למעשר עני כו' עמ"ש הר"ש בביאור הירו' ולפי דבריו גם חכמים מודו דהאוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה. אולם הפ"מ פי' דרבנן פליגי על ר"א וס"ל דטבל מעשר עני אינו במיתה ע"ש ולפ"ז א"ש דברי התוס' יבמות דפ"ו שנסתפקו אם בטבל של מעשר עני הוא במיתה. וראיתי בשו"ת דברי אמת בקונטרסים ( קונטרס טבל) שכ' ונפלאתי עליהם איך לא הביאו הירושלמי דמבואר שם דהוא במיתה ע"ש אמנם לק"מ דלא הי' יכולים להביא הראי' מהירו' די"ל כהפ"מ וא"כ ס"ל לרבנן דאינו במיתה או שיש לפרש כהר"ש וא"כ ההלכה דהוא במיתה וא"כ אין ראי' מהירושלמי וע"כ לא הביא ראי' ממנו

פ"ב ה"א ואי בעית מחמרא על נפשך אשתרי לחברך. ע' בכ"מ ה' שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ט) שהביא הירושלמי הזה וע"ש מה שפי' בו והביא הגירסא אין בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברך. וע' שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מ"ג) שהקשה ע"ז דלפי פי' הכ"מ שם מה זה שאמר לו אליו אי בעית כו' אשתוי לחברך שהרי אם הי' משתוה לחבר' אינו חומרא אלא קולא שיקח מכל העכו"ם כו' ע"ש. אמנם לפי גרסתינו יוצדק פירושו של הב"י שאמר לו שאם הוא ירצה להחמיר על עצמו שלא ליקח פירות מגינה רק כשהי' מוחזקת שהוא לא נכבשה מעולם תחת יד ישראל יחמיר רק על עצמו ולא יחמיר על אחרים ולא כאשר פקד גם לטלייא כן שלא יקחו מסתם גינה וא"ש פירושו של הכ"מ

מס' כלאים

פ א ה"ד זיתין ורימון מה נפיק מביניהון שיזפין. ע' בפני משה שכ' בגמ' קאמר כשמרכיבין זיתין עם רימון נפיק מביניהון שזיפין והנה גם הרע"ב כתב כן וראיתי באגודת אזוב (דל"ה ע"א) שכ' שאשתמיט להו הירושלמי לקמן הלכה ז' דזתים אינם מקבלים הרכבה ע"ש. אולם לפמ"ש במעשה אורג דזתים ורימונים המה פירות שנקראים כן ואינם הזתים והרימונים המבוארים בקרא יעו"ש לק"מ על הרע"ב והפני משה

ה"ו צרכה להדא דר' יוחנן כו' ע' ברא"פ ששיבש הגירסא וע' בפני משה. אולם בא"ז ה' כלאים (סי' רנ"ח) פי' הירו' לפי הגירסא שלנו יע"ש

ה"ז כאינש דאמר ליט ביזא דכן איינק. ערש"י בביאורו לב"ר פ"ה שכ' וז"ל לייטין ביזא דהדין מיניק כאדם שאומר לחבירו ארורים השדים שהניקוהו ובתלמוד ירושלמי כתוב בזיעייא כמו קריעות ומתרגמינן בזועו על שם שהדדים נקובים במקום יניקת התינוק עכ"ל מבואר שהיתה גירסתו כאן בזיעייא

פ"ד ה"ב אמר ר' זעירא מודה רשב"ל לענין שבת שאין הפאה מצלת יותר מעשר כו'. ע' במראה הפנים שכ' ה"נ אמרינן אליבא דרשב"ל בפ"ק דעירובין די"א ע"ב בהאי דקאמר ורמי דר"י אדר"י כו' ע"ש דבריו תמוהים דהא אדרבה מסקינן התם דגם רשב"ל מודה לענין שבת דגם ביותר מעשר מהני צה"פ ורק במן הצד פליג עם ר' יוחנן. וע' ברא"ש פ"ק דעירובין (סי' י"ג) שהביא הירו' הזה ופירשו דמיירי בבקעה ובבבלי מיירי בחצר ומבוי ובזה אינם סותרים הבבלי והירו' זה את זה. וע' בק"נ שם דלהר"מ שאינו מחלק בין בקעה לחצר מיירי הירו' בפרוץ מרובה על העומד ודברי הפ"מ תמוהים

פ"ח ה"ג והאודם מן האשה שממנו העור והבשר והדם. בש"ס נדה (ל"א א') לא חשיב גבי אשה הדם אמנם בשאלתות פ' יתרו איתא כן הגירסא. וכ"ה בליקוטי הפרדס (די"א ע"א) וע' הגהת הרי"פ שם ובב"ק כ"ה וזבחים ס"ט שנתקשה במ"ש ר"ת שהקב"ה נותן כנגד שניהם דהא באשה לא חשיב רק ד' וכ' דהי' לר"ת הגירסא כהשאלתות ובאמת לא הי' צריך להאריך בזה. דכ"ה להדיא בדברי ר"ת ההובאו בשלימותן בתמים דעים (סי' קס"ב) ובקצרה בס' הישר (סי' תמ"ה) אולם ביתר הדברים אינם שוים הבבלי והירו' ששם חשיב גבי אביו ה' דברים וגבי אמו ה' דברים וגבי הקב"ה עשרה דברים וכאן קחשיב בכל א' שלשה

פ"ט ה"ב הוא בלנרי אנשים הרא"פ כ' דהוא לשון סתמא דהש"ס דפליג על ר' יוחנן אולם בא"ז ה' יו"ט (סי' שמ"א) רצה מתחלה לומר כן ואח"כ מסיק דהוא מלשון ר' יוחנן דהוא עצמו מסיק כן ע"ש שהאריך בזה

ה"ד כיון ששקעה חמה קרא הגבר כו' מבואר להדיא מדברי הירושלמי הללו שהי' דואגים שמא חיללו שבת וגם הקצר דאג כן שמא חילל שבת. וכ"ה ג"כ כוונת ש"ס דילן בכתובות (ק"ג ב') וכמש"ש המהרימ"ט בחידושי' וכן פי' בשיטה מקובצת שם בשם ר' קלונימוס איש ירושלים ולכן קשיא לי על שו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' מ"ג) שכ' לחדש דמי שלא רצה להטפל עם עושי מצוה רשאי לחבול בעצמו ע"ש שלמד כן מהעובדא דהקצר ואינו מוכרח כלל דהכא לאו הטעם משום שלא טיפל עצמו רק מפני חילול שבת. ובלא"ה בעובדא דידי' שאינו רוצה לאבד עצמו רק את הוולד נראה דזה בודאי אסור ודברי' שם צע"ג

שם ז' ימים כו' ימא דשליית כו' הוא ט"ס וצ"ל אילת. ע' בספר תבואות הארץ פרק ב' (דכ"ח ע"א)

ה"ה דאי לא שלח עילייא לא שלח ארעיי'. ע' במראה הפנים שכ' שמכאן ראי' למ"ש ההג"א דאסור ללבוש אנפלאות של צמר ע"ג אנפלאות של פשתן ובאמת מבואר כן להדיא בא"ז ה' יו"ט (סימן ש') שלמד כן מהירו' הזה. וע' בב"י שם מה שפי' הירו' והקשה מזה על הא"ז ובד"מ יישב שם ע"ש

ה"א תמן את אמר בין צבועין בין לבנים והכא את אמר ובלבד לבנים א"ל שניא היא ששנה עליו הכתוב צמר צמר שני פעמים. בספר חידושי הש"ס להג' ר' ישעי' פיק (די"ז ע"א) הניח בתימה על מה דאמרינן דנדמה מותר בכלאים ומשמע דלבגדי כהונה ג"כ מותר כיון דאינו מבואר בו שיהי' צריך צמר ופשתים וא"כ מנ"ל דבגדי כהונה הי' של כלאים דלמא הי' של נדמה גם כיון דבצבועים מותר בנגעים דאינו מטמא כמבואר פט"ו מנגעים מצמר ופשתים א"כ בכלאים ג"כ הדין כן וא"כ תכלת ואבנט אין בו כלאים עכ"ד ולק"מ דלקושיא הא' י"ל דילפינן בגדי כהונה מתכלת דציצית וכן כתב בנחל איתן בפ"ב מה' ציצית ולקושיא הב' דצבוע אינו מטמא בכלאים וא"כ מדוע תכלת ואבנט הי' כלאים. במח"כ אשתמיט מיני' דברי הירושלמי הללו שמבואר דבכלאים גם צבוע אסור והירו' בעצמו מקשה זה דמ"ש מבגדי כהונה ומתרץ זה. ומהתימה מה"ג הרי"פ שנעלם ממנו זה ועתשב"ץ (ח"ב סי' ד') מ"ש בזה

שם מה צמר שאין לו שם לוי כו'. ראיתי להעיר ע"ד מהרי"ק (שורש כ') שכ' וז"ל ועוד לכשתמצא לומר טעם האומר מכירת קוטע"ו איקר' מכירה סתמא לא אקרי ומשום כך ר"ל שהי' הח' יצחק ס"ל יכול ליתן החנות בקוטמ"ו הנה הוא סתור מעיקרא דאף אם כן אפ"ה הוא בכלל מכירה סתם כדמוכח בחולין פ' כיסוי הדם דגרס שם ת"ר אין מכסין אלא בעפר דברי ב"ש ובה"א מצינו אפר שנקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וב"ש עפר שריפה אקרי עפר סתמא לא אקרי והרי דלדברי ב"ה דהלכתא כוותייהו אנו למדין דאפר אקרי עפר מהאי קרא דולקחו לטמא כו' ולית להו לחלק משום דעפר שריפה אקרי כו' דב"ש הוא דאית להו להאי טעמא אבל לא ב"ה וה"נ ל"ש דאף דמכר סתם לא אקרי מ"מ הוי בכלל מכר כו' עכ"ד. ואני המ' ע"ז דמלבד דהוא סותר את משנתו מ"ש בשורש ז' לענין פדיון שבויים דצדקה סתם לא אקרי והביא ראי' מעפר שריפה ע"ש וזה היפוך מ"ש בשורש כ'. ושוב ראיתי להמל"מ פ"ז מה' מתנות עניים שרמז לזה והעלה בצ"ע אמנם בלא"ה קשיא לי עליו דהא חזינן בכמה דוכתי בסתמא דש"ס חשבה להכלל הזה לאמיתי וכדאמרינן בש"ס ברכות (ל"ה א') כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי. וכ"ה בב"מ (פ"ז ב') ובש"ס עירובין (ד"ב ע"א) פתח שער אקרי פתח סתמא לא אקרי ובסוכה (י"ג א') הני מרוריתא דאגמא אדם יוצא בהן י"ח בפסח מיתיבי איזוב ולא איזוב יון ושני שם אביי ורבא ובדף ל"ג א' אמר אביי ש"ע האי אסא מצראה כשר להושענא פשיטא מ"ד הואיל ואית לי' שם לויי לא מתכשר קמ"ל ואימא ה"נ עץ עבות אמר רחמנא ע"מ. וכ"ה שם בד' ל"ד ע"א אמר אביי ש"מ האי חילפא גילא כשר להושענא מ"ד הואיל ואית לי' שם לויי כו' מוכח דאי לא גלי קרא הי' פסול כיון שיש לו שם לויי ובמנחות (ל"ז א') יד ימיני אקרא יד סתמא לא אקרי. ובחולין (ס"ב ב') הני כופשני צוצייני כשרים לגבי מזבח איתיבי' איזוב ולא איזוב יון ושם (קל"ט ע"ב) דרך נשר אקרי דרך סתמא לא אקרי. ובבכורות (ד"ז ע"ב) אמרינן מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לויי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לויי. ובמשנה נגעים (פי"ד מ"ו) איזוב ולא איזוב יון לא איזוב כחלי לא איזוב רומי ולא איזוב מדברית ולא כל אזוב שיש לו שם לוי. וכ"ה במשנה פרה (פי"א מ"ז) כל איזוב שיש לו שם לויי פסול. וכ"ה בירושלמי כאן מה צמר שאין לו שם לוי כו' ומכל זה מבואר דלא כדברי מהרי"ק וגם להלכה סבירא לן דכל שיש לו שם לוי פסול ומ"ש המהרי"ק מדס"ל גבי אפר שנקרא עפר גבי שריפת החטאת י"ל דס"ל לב"ה דהוא רק מורה מקום מאיזה עפר יקח דהא לא