עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רמג

אדם גדול כר"ג אין לו להחמיר בשאר דברים. וע' בנשמת אדם (כלל קמ"ז סק"ד) שכ' דצ"ע על מה דאיתא בירושלמי דכל הפטור מן הדבר ועושהו דנקרא הדיוט וצ"ע ע"ז מירושלמי ר"פ מי שמתו והביאו התוס' שם תני אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו כו' משמע דבלא"ה מותר להחמיר על עצמו והא התם קורא ומתפלל ומברך ואיך יברך כיון שהוא פטור וצ"ע עכ"ד. ולהנ"ל א"ש דהירושלמי אמר דאינו רשאי להחמיר מפני כבודו בכדי שיהי' אסור גם בק"ש דבלא"ה היכא שאינו מפני כבודו רק מפני שכל הפטור מן הדבר ועושהו הי' מותר לקרות ק"ש דאית בי' מלכות שמים ע"כ אמר הטעם מפני כבודו ולפ"ז גם קיש אין לו לקרות אך צ"ע דנראה מהפוסקים דסברי דאם יש לו מי שישא משאו דיברך ג"כ דהא כל הפטור מן הדבר כו' כן יש קצת פוסקים דס"ל כן וצ"ל דבאמת ס"ל להנך פוסקים דאע"ג דכל הפטור כו' עכ"ז כשעושה יש לו רשות לברך

הלכה א' שרע בדיבורא. ע' במראה הפנים שכ' ראיתי בס' א' נקרא מעריך שפי' בדיבורא כמו בדברא כלומר כשיצא החוצה וראה מקום הקברות נתן אל לבו ונעשה מעונה וחלוש ושרע ונפל לארץ ואני תמה ע"ז ואיך עשה לר' זעירא כא' מנמוכי רוח ורכי הלבב כל כך והוא עצמו ר' זירא כו' והוא הנקרא קטינא חריך שקי על שהי' רגיל לנסות עצמו באש הבוערת כו' וכעת יתפעל בראותו מקום הקברות אתמהא עכ"ד. והנה מלבד שאין זה זרות כל כך לומר שר' זירא נתפעל כל כך בחשבו יום המות כי הוא הי' חלש כנראה מש"ס עירובין (כ"ח ב') ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' כו' ותענית (כ"ז א') אמר לי' ר' ירמי' לר' זירא ליתי מר ליתנו אמר לי' חליש לבאי נראה קצת שהי' חלוש בטבע ורק כשהי' בא לידו דבר עבירה אז התאזר בכח רב. אולם אני תמ' על הפני משה שלא השגיח יפה בדברי המעריך דז"ל שם. ר' זעירא שרע בדיבורא פי' נפל בשדה בשובו מבית החיים והרואים חשבו שמחסרון כח נפל ובאו להקימו ואז ראו שלא נפל מחולשא אלא שברצונו נתעכב שם ושאלוהו למה ישב שם ויען ויאמר כדי לחשוב בענין מיתה עכ"ל מבואר שר' זעירא לא נחלש כלל מזה רק שהאנשי' טעו וחשבו כן אבל הוא באמת לא נחלש כלל וא"ש

פ"ג ה"ג את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד כו' הנה בש"ס דילן בברכות (ד"כ ע"ב) איתא דעבד פטור מק"ש וכ' התיו"ט (פ"ג מ"ג) ובמעיו"ט (פ"ג סק"ע) דהטעם משום דגמר לה לה מאשה וראיתי להרמ"ז בקול הרמ"ז שכ' דלפ"ז ח"ע וחב"ח חייב דעלי' לא קאי הג"ש אך הוא כתב דהעבד פטור משום דכתיב פני האדון ולא בעי דליתי' קמי' מי שיש עליו עול אחר ע"ש ונראה כוונתו דלפ"ז יהי' תלוי בפלוגתת הר"ע ורש"י דלפ"מ שפסק הר"ע בה' חגיגה (פ"ב ה"א) דפטור ה"ה הכא ולרש"י והראב"ד חייב (וע' ביין הרקח שכתב שדברי הרמ"ז סותרים זה את זה ולפמ"ש אין כאן סתירה) אך באמת אין הבנה כלל לטעמו של הרמ"ז דמה שיאטה למילף ק"ש מראי' אטו יש ג"ש לזה ובפרט לפמ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דס"ו דבאמת גם בחגיגה לא הקפידה התורה על אדון א' רק שהרב מונע אותו משום מעשה ידי' יעו"ש א"כ לפ"ז אין לדעות ק"ש לראי'. אולם תמהני על הרמ"ז שלא הביאו טעמא דהירושלמי כאן דכיון דכתיב בק"ש שמע ישראל כו' אחד בעינן שלא יהי' לו [אלא] אדון א' וא"כ לפי טעמו של הירושלמי ולפי פסקו של הר"מ בה' חגיגה דח"ע וחב"ח פטור מראי' דעדיין מקרי אדונו וכמ"ש הכ"מ בה' קרבן פסח (פ"ב הי"ג) בשם הר"א בנו של הרמב"ם א"כ ה"ה הכא פטור מק"ש. וא"ש בזה מה שהקשה בס' מנחת עני (דט"ו ב') דאמאי לא אמרו בירושלמי הטעם משום דגמרינן לה לה וכבר הניח זה בתימה המעיו"ט בה' תפילין סי' כ"ט. ולהנ"ל א"ש דנ"מ מהך טעמא דגם ח"ע וחב"ח פטור [ ודרך אגב אומר דהתשובה הזאת של הר"א בנו של הרמב"ם מצאתיו בשו"ת ברכת אברהם (סי' ג') ושם הוא כתובה באורך והכ"מ קצרה ונדפסה בשיבוש. ושם ראיתי שכתב לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דלמשנה הראשונה חייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו מתחלה עכ"ל מבואר להדיא מדבריו דגם בחגיגה צריך להטעם שכתב דלא נעשה תקנה ולחייבו במצוות בכדי דנשחררו וע"ז כיון במ"ש ועל אותו הדרך כו' ובכ"מ נשמטו דברים אלו וזה גרם להרמ"ז בפסחים (פ"ח מ"א) שהאריך שם מאד לבאר דברי הר"א דבחגיגה א"צ להטעם שכ' מתחלה ע"ש והא ליתא וכמבואר בדברי הר"א להדיא. גם מש"ש הכ"מ על שם הר"א וז"ל דאינו אוכל משלו דלא קרינן בי' עבד איש כו' דאלו מה"ת פטור כדדייק רב הונא כו' עכ"ל. וראיתי לרבינו הח"צ בתשובתו שברב משולם (די"ב ע"א) שכ' ע"ז וז"ל והוא מהתימה דהך דרשא לא אשכחן לה בשום מקום והרמב"ם מפיק לה האי קרא לאפוקי עבד קטן לקמן פ"ה ה"ו ומה ענין ר"ה להכא דהתם גבי קרא מי שאין לו אלא אדון א' כו' כ"ש פסח שאף הנשים חייבים וכן עבדים גמורים כו' עכ"ל. וגרם לו זה לפי שנדפסה בכ"מ בטעות ושם בברכת אברהם איתא וז"ל שאינו אוכל לא משלך דלא קרינן בי' עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה כו' ע"ש וא"כ לק"מ דלא דריש כלל עבד איש גם לא אתי עליו מטעמא דרב הונא דזה כ' אח"כ על ההוא דראיה וזה שכ' דחייב מד"ס הוא גבי ראיה ובפסח לא כ"כ רק מטעם שאין לו קניה גמורה והיינו דאינו יכול לקנות הק"פ משום דאין לו זכיה גמורה וכשעשו חז"ל התקנה הפקיעו שיעבודו ויוכל שוב לקנות הק"פ דהפקיעו שיעבוד הרב מעליו. ובזה יתיישב תמיהת הלח"מ והמל"מ והטורי אבן דהא הוי חב"ע כו' ע"ש שהאריכו בזה וזה לפי הבנתם בדברי הר"א שנדפסה בשיבוש אבל לפמ"ש א"ש ודו"ק] ולענין דינא נראה דח"ע וחב"ח חייב בק"ש חדא דהך טעמא של הירושלמי לא הביאו אותו הפוסקים. ותו דגם אפי' לאותו הטעם מ"מ הא רש"י והראב"ד חולקים על הר"מ וכן התוס'. וכן פסק הטוח"מ (סי' תכ"ד) וכמ"ש השער המלך (פ"ב מה' חגיגה) והיינו דמקרי אין לו אדון וא"כ חייב בק"ש (וע"כ צל"ע על הפרמ"ג בפתיחה כוללות לא"ח (ח"ב סי' כ"ב) שכ' בפשיטות דח"ע וחב"ח פטור מראי' ובאמת סוברים כל הנך פוסקים לבד מהר"מ דחייב) אך לפ"ז הי' לנו לפסוק בח"ע וחב"ח של קטן דיפטור מק"ש דאינו בר כפי' וכמ"ש כה"ג הטורי אבן בחגיגה (ד"ב ד"ה כאן) והלשון לימודים (ה' ר"ה סי' רי"ד) אך עכ"ז כיון דלא הוזכר טעם זה בש"ס דילן וגם הפוסקים לא הזכירוהו לא נסמוך ע"ז לפטרו ממ"ע דאוריי' וע' בירושלמי שם דנשים פטורות מק"ש דכתיב ולמדתם וכ' הפנ"י דבש"ס דילן לא נזכר הלימוד הזה והן אמת שאינו מוכרח דהירושלמי קאי על ק"ש וי"ל דקאי על תפילין דאיתקש לת"ת ולכן נשים פטורות וכן פי' הרא"פ. וע' בספר סדר משנה (פ"א מה' ת"ת ה"ח) שהקשה על הירושלמי הזה באורך יעו"ש. אמנם אם נפרשו על תפילין לק"מ. ושוב ראיתי להטעם מגדים (ד"א ע"א) שכ' וז"ל ושם בירושלמי עבדים מנין כו' י"ל דאיצטרך קרא למי שח"ע וחב"ח אפ"ה פטור מק"ש דיש לו אדון וצ"ע שלא נזכר זה בפוסקים ובאמת לענין ראיה ממעטינן מאדון א' חצי עבד עכ"ל וזה כעין מה שכתבתי רק מה שכ' בפשיטות דלענין ראיה ממעטינן ח"ע וחב"ח אזיל לשיטתו בפרמ"ג שכתבתי למעלה וכבר כתבתי דליתא שכל הפוסקים חולקים על הר"מ. וע' בנועם מגדים שם שכ' שיש לתמוה טובא על הפנ"י שפי' הירושלמי דקאי לק"ש דהמעיין שם יראה דקאי על תפילין ואני לא ראיתי היכן מבואר בירושלמי דקאי על תפילין ושפיר יש לפרשו דקאי על ק"ש וכן פי' בשנות אלי' ובברכה המשולשת ובשערי ירושלמי. אך ברא"ש ה' תפילין (סי' כ"ט) ראיתי שפי' על תפילין. אולם אין הפנ"י משועבד לזה ושפיר יש לפרשו על ק"ש

שם כל מצוות שאדם פטור כו'. ע' במראה הפנים שהביא שהרשב"א גרס שאין האדם פטור. אולם ראיתי בערוך ערך ברך א') שהביא דברי הירושלמי האלו והעתיקם כפי הנוסחא שלפנינו

שם ר' אסי ור' יהודא בן פזי הוי מתיבין לא מסתברא בק"ש כו' ע' ברא"פ שפי' מתיבין בלשון שאלה ולא נמצא ישוב ע"ז. אולם ראיתי בהר"ן פ"ד דר"ה שגרס הוי יתבין ואמרי כו' ע"ש ועמ"ש התפארת ישראל במגילה (פ"א ע"א) בחידושים יע"ש

שם התיב ר' יעקב דרומיא הרי ת"ת כו' סוכה אפשר לה ליבטל כו' ע' בפני משה שפי' דת"ת כשישן פטור משא"כ סוכה דגם כשישן חייב וכן פי' בחרדים ובשערי ירושלמי דלא כהרא"פ. וע' בברכי יוסף באו"ח (סי' מ"ז סק"ו) שכ' וז"ל ונראה להביא ראי' לדעת ר"ת דשינת לילה לא הוי הפסק מהא דאמרינן בירושלמי פ"ג דברכות כ"ו ת"ת א"א להבטל ואם איתא דשינת לילה הוי הפסק מאי פריך מת"ת הרי בכל לילה שאדם ישן הוי הפסק ומ"ה מברך ביום א"ו דסובר דשינת לילה לא הוי הפסק עכ"ל. ובאמת אינו הוכחה כלל ואדרבה מוכח ההיפוך דזה תירוצו של הירושלמי דבת"ת הוי השינה הפסק משא"כ בסוכה ויוכל להיות דר"ת פי' כפי' הרא"פ ושאר פוסקים פירשו כפי' הפני משה וא"ש וראיתי בס' מכתב לחזקי' (בשו"ת סי' ד' די"ח ע"ג) שכ' וז"ל ותו דאעיקרא תירוצו של הירושלמי לא זכיתי להבין דלפי הנראה איפכא מסתברא דכיון דת"ת א"א ליבטל איבעיא לן למימר דלא חשיב הפסק דכיומא אריכתא דמיא כו' ובסוכה דאפשר ליבטל הל"ל דהדר דינא למיהוי כלולב לברך בכל יום ובירושלמי משני איפכא וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהפי' בירושלמי דבת"ת מפסיק שינה משא"כ סוכה וז"ב

שם ה"ד ובלבד שלא יזכיר אזכרות. וכ"ה בבבלי (דכ"ב) ומזה יש ללמוד למה שנחלקו הט"ז והמ"א דהט"ז בא"ח סי' תרכ"א ס"ל דמותר להגות השם כשלומד בתלמוד והמ"א בסי' רט"ו ס"ל דאסור ומהבבלי והירושלמי משמע דמותר. שוב ראיתי בשאילת יעבץ (ח"א סי' פ"א) שכ"כ והביא ראי' הזאת. וע"כ תמי' לי על ס' דרושי רח"כ בראש הספר שכ' דבשאילת יעבץ כ' שאביו הח"צ לא הקפיד לומר השם בעת לימודו. ואמנם אדמו"ר הג' נ"י הראה ש"ס מפורש להתיר בברכות דכ"ב כו' וצ"ע שלא הביאו זה כולם עכ"ל ומהתימה ממנו שהרי כן מבואר בשאילת יעבץ הראי' הזאת. אולם מצאתי בתשב"ץ קטן (סי' תכ"א) שכ' וז"ל ואינו קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כ"א השם עכ"ל מבואר כדברי המ"א. וע' שו"ת מים חיים (חא"ח סי' כ"ב) שלא ראה כל דברי הפוסקים שהבאתי

שם ה"ה אמר ר' אבונא ומתני' אמרה כן כו'. ע' מה שפי' הפני משה והרא"פ. והנה לפי פירושם מבואר דלהירושלמי קאי מה דאיתא במתני' וכמה ירחיק מהן גם על מי המשרה ומים הרעים. וע' בטוא"ח (סי' פ"ו) שפי' כן והב"י כ' שם דיש לתמוה על הרמב"ם שהשמיטו בה' ק"ש ולכן נ"ל שהוא מפרש דהא דקתני כמה ירחיק מהם לא קאי אלא אמי רגלים בלבד וכ"נ מדבריו בפי' המשנה כו' עכ"ל ולפ"ז תקשה על הר"מ מהירושלמי. אמנם ראיתי להמעיו"ט בברכות (פ"ג סק"כ) שלפי פירושו בירושלמי לא תקשה על הר"מ ע"ש. וראיתי בא"ז (ה' טהרת ק"ש (סי' ק"ל) שכ' נראה בעיני דהא דקתני כמה ירחיק מהן אמי רגלים קאי דמאיסי כו' אבל מים סרוחים ומי משרה א"צ להרחיק מיהו בפיר"ח משמע דמים סרוחים ומימי המשרה נמי צריך להרחיק ד' אמות דפיר"ח