עמודי אש צז

מותרת לו וכן מבואר בש"ס כתובות (ס"ג א') דאמרינן שם בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר אלא למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש הוא אמר לך אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ואמת שלכאורה נראה מדברי הירושלמי שהביא הרא"ש שם משמע דס"ל דנדה לא מקרי פת בסלו אבל בש"ס דילן מבואר דנדה מקרי פת בסלו. ובשגם לפמ"ש הר"ן שם וז"ל וגרסינן בירושלמי מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן אנן קיימין שמרדה עליו עד שלא באת לנדה ובאתה לנדה ואפשר שטעמא דמלתא דכיון שלא התחילה למרוד עד ההיא שעתא אמרינן שרצתה לשחק בו עד שתטבול א"כ לפ"ז גם הירושלמי סובר דנדה מקרי פת בסלו רק מה שסובר שבאם התחילה בעת נדתה לשחק בו דלא מנכין לה מכתובתה היא לפי שאומרין שרצתה לשחק בו. הן אמת שדברי הר"ן צל"ע דהא בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) איתא התם ברח ואח"כ חלה אמר ר' חייא בר אבא נשמיענה מן הדא המורדת על בעלה כותבין לו איגרת מרד על כתובתה ותני ר' חייא נדה וחולה וארוסה ושומרת יבם כותבין לו איגרת מרד על כתובתה מה אנן קיימין אם כשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן אנן קיימין כשמרדה עליו עד שלא באת נדה ובאת לנדה הרי אינה למרוד ואת אומר כותב אף הכא ברח ואח"כ חלה משלם ע"כ. ואי ס"ד דהירושלמי ס"ל דגם בעת נדתה שייך מרד דנדה הוי פת בסלו רק היכא שהתחילה למרוד בעת נדתה אמרינן ששחקה בו ולא הוי מרד כלל וכשהתחילה למרוד שלא בעת נדתה חזינן שמרדה ואמרינן שגם אח"כ בעת נדתה היא מחמת מרד א"כ מאי ראי' הוא מזה לעבד הא הכא מטעם אחר הוא ומה דמיון זה לזה אע"כ דהירושלמי סובר דבעת נדתה לא שייך מרד כלל דגם נדה לא הוי פת בסלו וא"כ שפיר למד הירושלמי מזה לעבד וצ"ע על הר"ן (וע' בנר מערבי שציין ע"ד הירושלמי עד שלא באת נידה כו' דכ"ה ברמב"ם והא ליתא דהרמב"ם פסק דלא כהירושלמי ע' ה"ה פי"ד מה' אישות הי"א וצ"ע מה שסיים שם בירושלמי דו יכול לומר אלו הוות גבאי לא אבאשת דלמה לו טעם זה הא למד מנדה וצ"ל דנתן טעם למה באמת כן הוא לזה אמר דהוא יכול לומר מזלי לא הי' כן וכן בנדה הוא ג"כ מטעם זה דיכול לומר אלו הי' בגורלי לא היתה פירסה נדה וגם מזה מוכח דלא כהר"ן אך גם אם הירושלמי סובר דנדה לא מקרי פת בסלו ש"ס דילן פליגי עליה ונקטינן כהבבלי וע' תשב"ץ (ח"ב סי' רמ"ח וסי' רנ"ה) שכ' ג"כ דהירושלמי פליג על הבבלי ונקטינן כהבבלי

(ב) לבאר איזה פרטים בדיני ציצית יש לחקור בבגדים שאינם חייבים בציצית רק מדרבנן אם מותר לצאת בהן בשבת לרה"ר או עכ"פ לכרמלית. והנה בשו"ת שב יעקב (חא"ח סי' ה') נשאל ע"ז והאריך שם להתיר. ותמהני עליו שלא העיר משו"ת מהר"ם מינץ (סי' ע"ח) ששם הוכיח דטלית קטן חייב מדאורייתא בציצית דאי ס"ד דאינו חייב רק מדרבנן א"כ איך יוצאין בו לרה"ר וכן לכרמלית אסור ע"ש שהאריך להוכיח כן וזה היפוך דברי השב יעקב. ומש"ש השב יעקב להתיר מדברי הרא"ש בתשובה שהביא הב"י (סי' י"ב) נראה דלא קיי"ל בהא כהרא"ש דהא כתב הרמב"ן במלחמות פ"ב דשבת דלדעת הרז"ה דתכלת מעכב הלבן אם יצא בו ברה"ר חייב חטאת ע"ש וזה היפוך דברי הרא"ש הללו. וזה נראה כוונת המ"א (סי' י"ג ס"ק ג') שכתב שם דאין מעכבין כו' ע"ש. וראיתי להפרמ"ג שם שתמה עליו מדברי הרא"ש הללו ולהנ"ל א"ש דקיי"ל כהרמב"ן ולא כהרא"ש. ומדברי הרא"ש הללו נסתרו דברי הנשמת אדם (כלל נ"א) שהאריך לסתור שם דברי הש"ע בסי' ש"א שלפמש"ש בטעם דציצית שנפסלו אסור לצאת בהם משום דדעתו להשלים א"כ ה"ה ברצועות וחוטין הדין כן ע"ש שהעלה בצ"ע. והנה מדברי הרא"ש הללו מבואר היפוך דבריו דהא לפי דעתו הרא"ש מכת הסוברים דתליא בחשיבות ואם אינו חשוב מותר לצאת בהם וכאן כתב הטעם דדעתו להשלים ע"כ נראה דדעתו להשלים וחשיבות הוא חדא דהחשיבות הוא מטעם מצוה ולכן דעתו להשלים וע' בשו"ת הר"מ מינץ שם ובסי' ק"י זולת דעת רש"י דתליא מטעם תכלת ולפ"ז לדידן דליכא תכלת באמת מותר וכמ"ש בר"ן וש"פ לפירש"י ובאורחות חיים ה' שבת סי' רפ"ד ואנן לא קיי"ל כן. ובאמת נפלאתי על המהר"ם מינץ והשב יעקב שלא הביאו דברי הרמב"ן הללו שכתב להדיא דבציצית דרבנן מותר לצאת בהן ברה"ר ע"ש ולא הי' צריך השב יעקב לכל האריכות שלו. ועל המהר"ם מינץ תמי' ביותר שכתב בפשיטות היפוך דברי הרמב"ן וצ"ל דמהר"ם מינץ כתב כן כלפי מ"ש אותו שכנגדו דטלית קטן בני אשכנז מעצמן נהגו כן וע"ז כ' דא"כ היו אסור לצאת לרה"ר אבל בחיוב דרבנן גם הוא מודה דמותר לצאת לרה"ר ולהלכה נראה דמותר וכ"כ בפשיטות הפרמ"ג בסי' י"ג אך שלא העיר מכל מ"ש. ודע שראיתי להבה"ט בסי' ט' שכ' דצמר אילים חייב בציצית רק מדרבנן דלא הוי צמר והיא תמי' דבודאי צמר אילים היא צמר מה"ת כמו בכלאים ביו"ד סי' רצ"ח וכ"כ המ"א והא"ר וכ"ה בירושלמי רפ"ו דכלאים וכ"כ הר"ש והרע"ב שם. וכן ראיתי בשו"ת גאונים קדמונים (סי' ל"א) שכתב כן בפשיטות דצמר אילים הוי צמר מה"ת והיא ברור ופשוט

וראיתי להעיר על שו"ת תולדות יצחק (דיני ציצית כלל ב') שכ' דלפמ"ש רש"י בסנהדרין (מ"ח ב') דלמ"ד הזמנה לאו מלתא ה"ה לשמה לא בעי א"כ בטוי לארוג דהזמנה לאו מלתא לא צריך לשמה ג"כ ומתרץ בזה קושיות הרא"ש סוף ה' ציצית על בעה"ע דסובר דאם טוה עכו"ם ציצית ושזרן ישראל לשמן כשרים דכיון דטוי' צריך להיות לשמה אמאי כשרים בעכו"ם. ולהנ"ל א"ש דבעה"ע פסק דציצית צריכין להיות שזור לשמה וא"כ הוי הטוי' כטוי לארוג והזמנה לאו מלתא וה"ה לשמה א"צ עכ"ד ובאמת הא ליתא כלל דא"א לומר כן בדעת בעה"ע דהא כ' הבעה"ע בדיני תפילין ח"א דשם פסק היפוך פירש"י וסובר שם כפי' התוס' דמ"ד דסובר הזמנה לאו מלתא הוא סובר דצריך עיבוד לשמה וסיים שם וז"ל ורש"י עפרש פלוגתא דאביי ורבא אליבא דתנאי איפכא דרבא ס"ל כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ואנן כתבינן מה דס"ל עכ"ל בעה"ע. וא"כ אי נימא דזה הוי כמי טווי לארוג א"כ הזמנה לאו מלתא וצריך עיבוד לשמה ועכ"פ מבואר דא"א לומר כמ"ש בישוב דברי בעל העיטור גם מש"ש בתולדות יצחק וז"ל משא"כ בציצית דהטוי, והשזור הכל א' והוי כחד מעשה ובעשיית הציצית מקיים מצות ציצית כמ"ש הדרישה בשם הטור דפוסק דחובת מנא הוא עכ"ל. מבואר מדבריו דהטור פוסק דציצית חובת מנא והוא מהתימה דהטור בסי' י"ט כ' דאין לברך בעשייתן אקב"ו לעשות ציצית שאין בעשייתן מצוה אלא בלבישתו מבואר דפוסק דציצית חובת גברא ומ"ש בסי' כ"ד הוא רק שאין חובה על האדם לקנות טלית להיות לו ציצית וא"כ הטלית שמונח בקופסא בודאי אינו חייב בציצית ועמ"א בסי' י"ז וא"כ הוי כמו טווי לארוג גם לשיטתו דהא בעשייתו אינה נגמרת המצוה ונפלו כל דבריו

הנה בשאילת שלום (סי' קכ"ז) כ' דע דהדין אם עשאו לציצית כולו גדיל אי כשירה כרבב"ח או פסולה כרב לא מצאתי לא ברמב"ם ולא בש"ע ונכון לעיין בזה עכ"ל. ותמהני דהלא מבואר להדיא בר"מ ה' ציצית (פ"א ה"ח) אם כרך התכלת על רוב הציצית כשירה וכ"כ בהלכה ט' ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא א' כשירה עכ"ל מבואר להדיא דדוקא על רוב החוטין אבל אם עשאה כולה גדיל פסולה וכ"כ הכ"מ שם וכ"ה בטוא"ח סי' י"א והב"י האריך שם מדכתב על רוב ש"מ דכולה פסולה ומהתימה מהשאילת שלום שאשתמיט מיני' כל זה

הב"ח בסי' י"ח האריך לפרש דברי רש"י במנחות (ד"מ ע"ב) שכ' כסות לילה שיכסה בו בלילה דגם הוא מסכים לפסק ר"ת דכסות המיוחד ליום חייבת בציצית גם בלילה וניחא לי בזה דלא ליסתרו דברי רש"י אהדדי דבשבת (ד' כ"ז ע"ב) פי' כסות לילה המיוחדת ללילה וכן פי' בזבחים (דח"י ע"ב) וזה סותר מ"ש במנחות וכבר התעורר בזה השער המלך (פ"ג מה' ציצית) ע"ש ולי קשה עוד ממ"ש בשבת (דכ"ה ע"ב) דגם שם כ' כסות המיוחדת ללילה וראיתי בשו"ת משכנ"י (חא"ח סי' כ"ה) שכתב דזה תליא בהפלוגתא אם ציצית חובת גברא או חובת מנא ובמס' שבת קאי לב"ש דס"ל דהוא חובת מנא לכן פי' המיוחדת ללילה. אולם במנחות פי' אליבא דהלכתא. אולם זה אינו מעלה ארוכה דעדיין דבריו סותרים אהדרי דבזבחים ובסוגיא דשבת שהבאתי שם לא נזכר מדברי ב"ש כלום ואמאי לא פי' שם אליבא דהלכתא אמנם לפי מה שפי' הב"ח דברי רש"י א"ש הכל ומ"ש הפני משה בירושלמי דקידושין (פ"א ה"ז) דהב"ח פי' דברי הר"י דלא כרש"י ליתא דלהב"ח גם רש"י סובר כר"ת

המ"א (סי' כ"א) דלגרור הציצית דרך הילוכו שלא בשעת ברכה מותר וראיתי בשו"ת מאיר נתיבים (סי' ב') שהשיג ע"ז דע"כ מוכח כתירוץ הראשון של המג"א דהקברים הי' גבוהים ולא הי' נגררים על הארץ דהא שם הי' העובדא בר' יונתן והוא הי' כהן ע"ש ולזה כיון גם בארצות החיים שם. ולא ראה שקדמו במ"נ. אולם לפי מה שראיתי בספר היוחסין דגרס בש"ס שם ר' נתן שוב לא מוכח מידי וע' בס' באר אברהם בברכות שם שכ' שתרי ר' יונתן הוי לפ"ז לא מוכח מידי וא"ש דברי המגן אברהם ואינו מוכרח התירוץ הראשון

(ג) לבאר איזה פרטים בדיני תפילין יש לחקור אם עוסק במצוה שמחמתה אינו יכול להניח של יד אם פטור גם מש"ר. והנה ראיתי בספר סתם (סי' ל"ד) שפסק דמעכבין זה את זה ופטור גם מש"ר. וקשה לי ממ"ש בעירוכין (ד"ג ע"ב) דכהנים אף שאינם יכולים להניח תפילין של יד משום חציצה עכ"ז חייבים בש"ר ואף שבש"ס זבחים (מ"ט א') מבואר דגם מש"י פטורים כבר התעורר בזה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל"ב) ומש"ש דנ"מ לענין חטאת העוף הבא על הספק והוא ספק עוסק במצוה וחייב בש"ר לענ"ד הא ליתא דהכהן המקריב חה"ע הבא עה"ס הוא עוסק במצוה ודאית דהתורה צותה על הכהן להקריב קרבן כזה ואף שעצם הקרבן בא על הספק מ"מ הכהן מקיים המצוה בודאי ומזה נסתרו ג"כ מה שכתב להקשות בקנאת סופרים (ה' ס"ת סי' כ"ט) דאם נימא דהעוסק במצוה דרבנן פטור מפרוטה דרב יוסף א"כ מפני מה אמרינן דכהנים בעבודתן פטורים מן התפילין ומשמע גם בחה"ע הבא עה"ס דלהר"מ ס' דאורייתא הוא רק מדרבנן ע"ש ולפמ"ש הא ליתא דהכהן שמקריב חה"ע הבא עה"ס הוא מקיים מ"ע דאורייתא ודאית ובקשתי לי חבר לסברא זו ומצאתי לי רב רבנן הוא ר' האי ראש הגאונים שכ' בתשו' הגאונים הנדפסים בליק (סי' א') וז"ל הלא כל הלכות דמאי מצות הן והמקיימן מקיים מצוה גמורה וידועה אע"פ כי היא עיקרה מספק וספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הלא חוקותיו ומשפטי אמת הן ידועין כי בעבור ספק קידושין וגירושי ספק הלא גם הם משפטיהם ידועים וברורים והמקיימם מקיים מצוה ידועה וכמה וכמה כאלה עכ"ל מבואר שאף שהמצוה בספק עכ"ז המקיים אותה הוא עושה מצוה ודאית וא"כ תירוצו של השאגת ארי' אינו עולה יפה אולם התירוץ הוא כפשוטו דהיכא דיכול לקיים שניהם הוא חייב. ומ"ש הש"א דלדעת הר"ן מאי איכא למימר הנה גם הר"ן מודה דהיכא דיכול לקיים בלא טורח חייב עכ"פ משמע מזה דאף דהוא פטור מטעם המצוה משל יד מ"מ חייב בשל ראש ונראה שזה כוונת הר"מ פ"י מה' כלי המקדש שכ' דאם ירצה להניח בשעת העבודה מניחו והוא לכאורה אך למותר והכ"מ כ' דהכוונה דלא ניחוש משום יתיר בגד והתוס' בזבחים מיאנו בזה ולהנ"ל א"ש דאשמעינן