עמודי אש צו

(מז) בשו"ת עמק הלכה חא"ח (סי' קי"א) הוכיח דגם בצורת הפתח בעינן שיהי' הקוים כחוט הסרבל מדברי התוס' עירובין די"א שהקשו דנימא דקנה שע"ג איתכשר בקנה שמכאן משום לחי וקשה דלמא מיירי שהי' מקנה כל דהו א"ו דגם בצוה"פ בעינן כחוט הסרבל ע"ש הנה באמת שגם הקרבן נתנאל בפ"ק דעירובין סי' מ"ג השיג מזה על הרמ"א סי' שס"ג ס"ו יעו"ש. ואני תמ' ע"ז דמאי ראי' הוא זו דמאן לימא לן דהתוס' והריטב"א סוברים דגם בצוה"פ בעינן שיהי' כחוט הסרבל אדרבה נימא להיפוך דהם סוברים דגם בלחי סגי בכ"ש ולא בעינן כחוט הסרבל וכמ"ש הב"י סי' שס"ג דכל הפוסקים חולקים על המהר"ם וס"ל דסגי בכ"ש וכן פסק בא"ר סי' שס"ג וא"כ א"ש דברי הרמ"א ואמת שראיתי בתשב"ץ ח"ב (סי' ל"ד) שכ' ואמרינן בגמ' מאי כ"ש תני ר' חייא אפי' כחוט הסרבל ונראה מדקדוק זה הלשון שחוט הסרבל הוא השיעור היותר פחות שאפשר להיות כו' ע"ש. אולם צ"ע שלא הזכיר שכ"ד המהר"ם ושכל הפוסקים חולקים עליו. ועכ"פ אין כאן קושיא על הרמ"א ומש"ש העמק הלכה בפי' דברי מהר"ם דלא כתה"ד לא ראה שהב"י כתב כן. והב"ח כ' דלפי נוסחתינו בתה"ד א"ש דבריו יעו"ש

(מח) הלבוש סי' ת"ט ס"ז כ' וי"א דחולה וזקן ורעבתן שיעורם שוה דהשוו חכמים מדותיהם והשוו שיעורן ב' סעודות בינונית וכ' הא"ר ע"ז ומ"ש וי"א דבחולה כו' ליתא כלל עכ"ל ותמהני שלא ראה בתוס' עירובין (ד"ל ע"ב ד"ה תרגמא) שכתבו דלרבנן דסומכוס דקיי"ל כותייהו גם בחולה וזקן משערין בסעודה של כל אדם ע"ש. ובלא ספק שלזה כיון הלבוש ועשו"ת ח"ס חאו"ח סי' צ"ח שהעמיס כן בדעת הר"מ שהשמיט כל עיקר דינו של חולה וזקן ופירש כן דברי הטוש"ע ע"ש וצדקו דברי הלבוש

(מט) בשו"ת מחנה חיים סי' ק"ב חקר בתינוק שנשלם שנת י"ג בשבת באמצע היום אי חל עליו עשה דשביתה יען שלא הי' נכנס בתחלת מ"ע וכן חקר ג"כ לענין יה"כ. ואני לא ידעתי חקירה זו למאי נ"מ דהא קיי"ל דלא בעינן מעל"ע בשנים של בן ובת וכמ"ש התוס' בנדה (מ"ד ב') וכן הוכיח המל"מ פ"ב מה' אישות מסוגיא דיבמות (ל"ד א') וכ"כ הב"ח והט"ז והמ"א בסי' ג"ן וכ"כ הב"ח בתשובותיו (סי' קמ"ה) והביא ראי' מש"ס נדה הנ"ל מדלא אמר האי איכא בינייהו לר"מ ורבנן וע"כ נפלאתי על שו"ת מהר"י מברונא (סי' קצ"ז) שהוכיח מהסוגיא דצריך מעל"ע ונהפוך היא. וע' שו"ת נ"ב (מה"ת חא"ח סי' ו') שנשאל ע"ז אי בעינן מעל"ע וכתב דכבר נתפשט המנהג כהמ"א. ובשו"ת שיבת ציון (סי' ח"י) נשאל ע"ז דהא כן הוא מדינא ופי' שם פירוש זר בדברי הנ"ב אולם כוונת הנב"י דהא כ' המל"מ בה' אישות שם שדעת רש"י דבעינן מעל"ע וכן פסק בשו"ת מהר"י מברונא ע"כ כ' דהמנהג כהמ"א ולא חוששין לדעת החולקין. וצל"ע על שו"ת אור נעלם ח"ב (דל"ג א') שהשיג על פסק הרמ"א בא"ח סי' ג"ן שקטן בן י"ג אף שהתפלל ערבית מבעוד יום לא נעשה בזה בן י"ג וע"ז תמה מסוגיא עירוכין (ל"א ב') דמי שנולד לו טלה בט"ו אדר א' וטלה באחד שבאדר שני כו' דה"ל לאשמעינן רבותא טפי בא' שנולד לו טלה בכ"ט באדר א' אחר שהתפללו הציבור ערבית מבע"י וא' נולד בר"ח אדר ב' וכשיבא אדר הבא אותו שנולד בכ"ט אדר לא כלתה לו שנה עד כ"ט אדר כו' ע"ש וזו אינו ראי' כלל דגם לדידי' תקשה דה"ל לאשמעינן רבותא בכ"ט סמוך לערב ומ"ש דהוי נשמע רבותא דערבית אינו עושה לילה. לק"מ חדא דלא עסיק שם בזה ועוד דלהחמיר לא מועיל כלל תפלת ערבית וכמ"ש הט"ז בה' מילה וא"כ אין זה רבותא וגם מה שהביא ראי' מש"ס דנדה דמ"ד דלא בעינן מעל"ע הוא תמוה דבאמת א"צ מעל"ע אבל מקצת הלילה בעינן ותפילת ערבית אינו מועיל שיחשב לילה דיקרא מקצת לילה ואין לזוז מפסק הרמ"א. וראיתי בספר הלכה ברורה (סי' נ"ג סק"ד) שכ' על מ"ש המ"א דמקצת מן הלילה מהני וז"ל וקשה לי דביו"ד סי' שצ"ט אמרינן מקצת היום ככולו לכן ביום שלשים מן האבילות מיד כשתנץ החמה מותר לכל כלאחר שלשים משמע דלא אמרינן בשהתחיל הלילה אור ליום ל' וכן לענין ספירת ח' לזב ולמשמרת יום דוקא מקצת יום ממש בעינן וצ"ע עכ"ל ואשתמיטתי' מ"ש הב"ח בתשו' סי' קמ"ה דבאבילות בעינן ל' יום לכן בעינן דוקא מקצת מן היום ע"ש ובזה מיושב ג"כ הקושיא שלו מזב דגם שם סופרין הימים

(נ) הנה קיי"ל דבע"ש ביה"ש כשרץ והזיק פטור דהוא רץ לצורך שבת כמבואר בש"ס ב"ק (דל"ב ע"א) וראיתי בסידור ה"ג יעב"ץ (ח"א דשס"ח ע"ב) שכתב אהא דאמרינן דאם הזיק בע"ש דפטור וז"ל ונ"ל להוציא מזה דין חדש כיוצא בו כגון הרץ לביהכ"נ או לפירקא דאפי' בשבת מצוה לרוץ פטור עכ"ל ואני תמי' ע"ז דבמח"כ לא ראה שהמרדכי פ"ג דב"ק כתב להדיא דוקא אותה מצוה דביה"ש דאין לו שהות אבל בשאר מצוה כגון לרוץ לביהכ"נ או לביהמ"ד דיש לו פנאי אם הזיק חייב עכ"ל והביאו מרן הב"י בח"מ (סי' שע"ח) וכן כתב ההגמי"י פ"ו מה' חובל ומזיק ומטעם זה פסק בשו"ת חו"י (סימן ר"ז) במי שרץ לקדש הלבנה והזיק דחייב דדוקא בע"ש ביה"ש דהוא קרוב ללילה ואין שהות כלל אז פטור אבל לא בשאר מצוות יעו"ש. הן אמת שראיתי בהגה"א בב"ק שם דמחצות היום ולמעלה בע"ש פטור כיון שהוא צריך להכין צרכי שבת והי' נראה דהוא חולק על המרדכי וההגמי"י אך גם אם נימא כן כיון שהב"י לא הביא דברי ההג"א רק דברי המרדכי וגם בש"ע פסק דרק בביה"ש פטור ולא כהג"א. וצל"ע על השל"ה (בה' שבת) שהביא דברי המרדכי וההג"א ולכאורה המה סותרים זה את זה ואולי ס"ל להג"א דגם מחצות ולמעלה היא בהול ואין ללמוד מזה לשאר מצות וגם הוא מודה לדינו של המרדכי דרק בזה הדין כן ולא בשאר דברים. וראיתי בספר אישי ד' שבת (כ"א ב') שהקשה אמאי דאמרינן בב"ק רודף שרדף אחר חבירו כו' והזיק פטור ולא מן הדין דאמאי הוי לא מן הדין כיון שהוא בהול הוי כמו שהזיק בע"ש ביה"ש ע"ש ואם נימא דרק בע"ש הדין כן ולא בשאר דברים א"ש קושיתו. אולם הא ליתא דבזה גם להמרדכי וההגמי"י פטור דבזה בודאי בהול כיון שרדף אחריו וקושיתו מעיקרא לק"מ וכמש"ש. עכ"פ תמהני על הג' יעב"ץ שחידש דינו ולא ראה כל הפוסקים הללו שפסקו להיפוך

(נא) המ"א בסי' רס"א ובאחרונים שם חקרו בתוס' שבת שאדם מקבל על עצמו אם אסור גם בשבותים. ובזה יש ליישב מה דאיתא בש"ס ברכות (כ"ז ב') איני והא אביי שרי לרב דימי בר לואי לכברוי סלי כו' ע"ש וראיתי בשו"ת אור נעלם באור לו בציון (סי' קכ"ז) שכ' ע"ז ז"ל יש לדקדק מהא דאיתא בשבת די"ח דמניחין מוגמר וגפרית תחת הכלים בע"ש עם חשיכה ומהגמרין והולכין כל היום ופירש"י שם ותוס' כיון דאין הכלי עושה מעשה אינו אסור רק משום שבות וביה"ש לא גזרו משום שבות כידוע וכאן פירש"י לכברוי סלי לעשן אותו בגפרית ולפ"ז לא מקשה הגמ' מידי מכברוי סלי משום דלא בדילי ממלאכת איסור דלמא משום כן שרי לי' לעשן בגפרית המונח בכלי דזה היתר גמור בביה"ש ע"ש שהניח בקושיא. אמנם אם נאמר דבתוס' שאדם מקבל על עצמו אסור גם בשבותים לק"מ ואינו דומה לביה"ש. והן אמת שגם לאידך הסוברים דגם בתוס' שאדם מקבל על עצמו לא גזרו ג"כ בשבותין ג"כ לק"מ דהא הקשה בשו"ת ח"צ (סי' י"א) על השיטה הזאת מהא דמקשה מרבי שהתפלל של שבת בע"ש ונכנס למרחץ דהא לא הוי רק שבות וכ' וז"ל תשובתך בצידה דהא לא שרינן אלא משום דבר מצוה או שעת הדחק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים וקים לי' לתלמודא דהכא תרווייהו ליתנייהו עכ"ל הח"ץ. וא"כ י"ל גם בהא דרב דימי דקים לי' לתלמודא דלא הי' שעת הדחק. ומה גם די"ל דקים לי' לתלמודא שהי' מבעיר ג"כ האש דהי' מלאכה דאורייתא ומה שהניח שם בקושיא האור נעלם על שיטות הבה"ג דקבלת שבת תליא בהדלקה ולא בתפלה א"כ מאי ראי' מזה דלא התפלל כו' ע"ש לא ראה שזו של כת הקודמין הוא וכבר הרא"ש ס"פ במה מדליקין הביא ראי' הזאת להוכיח דלא כהבה"ג

(נב) במ"א סי' תק"ג כ' דאסור להכין מיו"ט לחבירו אפי' בדברים דלאו מלאכה הן ואפי' להביא יין מיום א' לחבירו אסור. וראיתי להתפארת ישראל בסוכה פ"ד שכתב על מה דמבואר במשנה שם דביום הז' מוריד הכלים מן המנחה ולמעלה וז"ל וצ"ע לענ"ד דהרי מכין מיו"ט לחבירו אסור אפי' באינו מלאכה כמג"א רסי' תק"ג עכ"ל ונעלם ממנו מ"ש המג"א (סי' תרס"ז סק"ג) דמיירי בכלים שצריך לו דהוי כבוד יו"ט אבל בלא"ה אסור משום הכנה ולק"מ

שאלות ותשובות סימן ו קונטרס קבוצת

נרחים

(א) בש"ע סי' ג' מבואר דבנשוי מותר לאחוז באמה ולהשתין והמ"א כ' שם דאם אשתו נדה אסור דנדה לא מקרי פת בסלו. והנה ראיתי להגרע"א (בחידושיו בליקוטים למס' יומא ד"ל ע"א) שתמה ע"ד התוס' שם בד"ה מצוה לשפשף שכתבו דהסוגיא קאי לר"א וגם רבנן מודו לר"א ע"ש דהא בכהן גדול צריך להיות נשוי ובנשוי באמת מותר גם לר"א וע"כ הוכיח דהתוס' ס"ל דהיכא דאשתו נדה אסור וכדברי המ"א יעו"ש באורך. ואני תמ' עליו דבמחכ"ת נעלם ממנו מ"ש התוס' שם (בד' י"ח ע"ב ד"ה יחידי) דבנשוי מותר אף שאין אשתו עמו. ומבואר דלא ס"ל כהמ"א וא"כ יהי' דבריהם סתרי אהדדי וע' בק"א לשו"ת רמ"א סי' י"ח שהוכיח כן מדברי התוס' הללו ובאמת לא מוכח עידי מקושיות הגרע"א דהא ע"כ הש"ס מקשה על המשנה דאמרה זה הכלל הי' במקדש כו' דלעולם הי' כן וע"ז מקשה הש"ס מ"ט משום ניצוצות דמצוה לשפשף והיינו דהיכא דמותר לו לאחוז באמה בזה באמת לא צריך להאי טעמא דבלא"ה צריך נטילה משום אחיזה באמה וכמ"ש ג"כ היד דוד (דר"ז ע"ב) רק הש"ס מקשה לר"א היכא דלא הי' נשוי כמו בכהן הדיוט בכל השנה וא"כ אין התחלה כלל לקושיות הגרע"א ולא מוכח דס"ל כהמ"א וז"ב והנה לדינא הי' נראה דלא כהמ"א דהנה כבר כתבתי דהתוס' ביומא כתבו דמותר. וכן מצאתי בא"ז ה' בעל קרי (סי' קכ"א) שכ' וז"ל ואם הי' נשוי משתין כדרכו כדמסיק ואב"א נשוי הוה ונראה בעיני אפי' אשתו נדה שפי' ר' שמואל זצ"ל אם הי' נשוי מותר לאחוז באמה דלא מהרהר כולי האי כי אמרינן דאסור כשאינו נשוי ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו מדלא פי' דכי אמרינן אסור באשתו נדה אלא כשאינו נשוי. ש"מ דאשתו נדה שרי עכ"ל מבואר דס"ל בפשיטות דבאשתו נדה מותר דמקרי יש לו פת בסלו וע' בתוס' קידושין (כ"ב א' ד"ה שלא) שכ' וז"ל ולא קשה מידי מה שהקשה שאיך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצה"ר כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים וכ"כ הרא"ם והגור ארי' (פ' כי תצא) ש"מ שס"ל שזה מקרי פת בסלו מה דסופה תהי'