עמודי אש צה

רש"י דבבהמות אע"ג דמחמירין אנפשייהו ובדקינן מיהו סומכין ארובא ושחטינן דרוב בהמות אינן טריפות ולפ"ז אם אנו רואין שרובן טריפות או שהטריפות מצויות כמו כשירות שאסור לשחוט ביו"ט הואיל שאסרנו על עצמינו שלא לאכול בלא בדיקה כו' עכ"ל. הנה מבואר שלמד זה מדברי ר' שלמה שהוא מהסוברים דנאבדה הריאה מותרת ועכ"ז אסור וכ' הטעם כיון שהחמרנו על עצמינו לבדוק הריאה לכן אסור מבואר מזה דלא כהמשיבת נפש

(מב) במיני תרגומא (פ' שמיני) תמה למה השמיטו הפוסקים דינא דגמ' בר"ה (ט"ו ב') דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל. וע' בשו"ת נ"ב מה"ת (חא"ח סי' צ"ד) שכ' שזה הי' רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים ובזה"ז אין החיוב רק מדרך המוסר ע"ש וקשה לי ע"ז מש"ס סוכה (ד"י ע"ב) דר"ח ורבה בר הונא אמרי לי' לר"נ שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה ופירש"י דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל ע"ש ור"נ הי' בזמן שאין ביהמ"ק קיים מבואר דגם בזה"ז הוי החיוב לקבל פני רבו ונראה ליישב דברי' דהפוסקים יפרשו הש"ס דלא כפירש"י דהמצוה היתה לקבל פני רבו רק דהי' שלוחי מצוה גרידא שהלכו לדבר מצוה. וא"כ לק"מ וכן נ"ל קצת ממ"ש בחי' הריטב"א שם שכ' דמיירי בא"א לקיים שניהם ע"ש ואלו הי' המצוה לקבל פני רבו. יש פנאי לזה ולזה. משמע דפי' הש"ס דהי' עוסקים במצוה שלא הי' להם פנאי כלל והנה הבית הלל ביו"ד (סי' שע"ג סק"א) כתב דתימה על הפוסקים שהשמיטו הדין דחייב אדם לטהר עצמו ברגל ע"ש ולא ידענא מאי קושיא דהא הטעם בכדי שיוכל לאכול קדשים וזה שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים. וראיתי בשו"ת בר לואי (חא"ח סי' ו') שהקשה על מה דאיתא במס' ביצה (י"ח א') דאדם מותר לטבול ביו"ט משום דנראה כמיקר דהא לפי שיטת הר"מ פט"ו מה' טומאת אוכלים דחייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מ"ע גמורה א"כ הוי מתקן גמור עכ"ד ולדעתי לא קשה מידי. לא מיבעיא לפי שיטות היש"ש (פ"ב דביצה סי' י"ט) שכתב דחייב אדם לטהר עצמו קודם הרגל פשיטא דלק"מ דהחיוב לא קאי כלל על תוך הרגל רק קודם הרגל וגם לשיטות רש"י שם דהחיוב הוא בתוך הרגל עכ"ז לק"מ דהא כ' הר"מ שחייב לטהר א"ע בכדי שיוכל לילך לביהמ"ק ולאכול החגיגה וכיון דעיקר חיובו הוא מחמת שלא יהי' טמא ובטומאה גופה לא הוי כמתקן וכמ"ש הבר לואי שם בשם הרשב"א א"כ גם בהמטהר א"ע ברגל לא הוי כמתקן כיון דכל עיקר החיוב הוא מחמת הטומאה וכמ"ש הטורי אבן בר"ה (ט"ז ב') ובשו"ת שאגת ארי' (סי' ס"ז) דלהכי אינו לוקה ועצל"ח ביצה (י"ז ב' ד"ה ב"ה) ובמש"ש מיושב עה שתמה השאגת ארי' על הרא"ש סוף יומא וכיון דעיקר החיוב הוא שלא יהי' טמא בכדי שיוכל לכנוס למקדש ולאכול קדשים א"כ הוי כמו שמטהר מטומאתו דלא הוי מתקן וז"ב. אח"כ ראיתי מ"ש בשו"ת יד אליהו (סי' צ"ח)

(מג) הנה הסכמת האחרונים בא"ח סי' תכ"ט דשואלין ודורשין קודם החג ל' יום הוא בכל חג ולא כהב"י שם שכ' דרק בפסח הדין כן וע' במהרש"א בסוכה (ד' ט') והמחוקק יהודא אף שרצה להליץ בעד הב"י עכ"ז כתב לבסוף דהאמת הוא כמ"ש האחרונים וכן ראיתי בשיטה מקובצת לב"ק (פ"ז א') שכ' בני רגלי שבאים מעירותיהם לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל ל' יום עכ"ל מבואר דבכל יו"ט הדין כן. וראיתי בערוך (ערך כל) שפי' בההוא דאמרינן בברכות (ח' ב') דסבר לאשלמינהו לכולא פרשתא דכולא שתא גורס הוא דכלה היינו הד' פרשיות שקודם פסח וקודם ר"ה. אולם בערוך ערך הדר מבואר בשם ר"ח דאלול ואדר הם חדשי הכלה מבואר דגם קודם סוכות דורשין ל' יום אך צ"ע מדוע לא נקט קודם שבועות. ובהפלאה שבעירוכין שם הקשה הא מפסח הי' יכול ג"כ להשלים ולמה הי' צריך להמתין עד עיה"כ ובתוס' הרא"ש כ' רק פרשיות שבאלול והיינו דמפסח הי' משלים אח"כ וא"כ י"ל דמשבועות הי' משלים אח"כ וכ"ה בהגמי"י פי"ג מה' תפלה אך בא"ז ה' ברכות (סי' י"ב) הנוסחא כמו בערוך וע"כ נפלאתי על התורת חיים בע"ז (ד"ה ע"ב) שתמה על התוס' מגילה (ד' ד') שכתבו דמאי אריא פורים דאין דורשין לפניה הא אף שאר יו"ט הדין כן אף דדורשין ל' יום לפניהם וע"ז הניח הת"ח בתימה דדוקא בפסח דורשין ולא בשאר יו"ט יעו"ש ולק"מ דבאמת בכל יו"ט הדין כן והנה הפר"ח בסי' הכ"ט כ' דאין מתחילין לדרוש ה' פסח מפורים וראיתי להמגן האלף שם שכ' וז"ל תמי' עלי' דהא הראשונים שהי' אומרים דאין מעברים רק עד ימי פורים ומפורש בר"ה ד"ז שהוא משום דמפוריא דרשינן ה' פסח ולדברי הפר"ח בפורים עצמו יכולים לעבר ואין לפרש עד ועד בכלל דבלישנא דעלמא לא דרשינן הכי כדאיתא בנדרים עכ"ל וע"ש שהרעיש עלי' בזה ואני בעניי לא אדע מה קול הרעש הזה דזה ודאי האמת דלהפר"ח הכונה עד ועד בכלל וכן ראיתי להטורי אבן בר"ה (ד"ז ע"א ד"ה אתי לזלזולי') שכתב כן לפי דרכו ע"ש ומה שהקשה המגן האלף מנדרים וכוונתו על מה דאיתא בנדרים (ד"ס ע"א) אמר קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע דעד ולא עד בכלל אין ראי' משם דהתם הוי לשון בני אדם ולא הוי עד בכלל משא"כ בלשון חכמים הוי עד בכלל ואף שאמרו בחולין (נ"ה א') דכל שיעורי חכמים להחמיר וא"כ הוי החומרא שלא לעבר מלבד מה שבעינן שיהי' החומרא מכל צד ולא היכא שיש להיפוך ג"כ חומרא וכמ"ש התוס' בברכות (כ"ו ב') מלבד זה י"ל לפמ"ש בתוס' רי"ח שם דדוקא שיעורא אמרו ולא גבול ע"ש וא"כ הוי גבול והוי עד ועד בכלל וא"ש דברי הפר"ח. ומה שכתב החק יעקב דנעלם מכולם מה דאיתא ובבית הועד שלשים יום. באמת כבר מבואר מזה בראשונים ע' בחי' הריטב"א לר"ה (ד"ז ע"א) שהביא התוספתא הזאת. ולא נעלם מהם דבר וע"ש בריטב"א שכ' והא דאמר מר שואלין בה' פסח כו' אתו לזלזולי בחמץ אע"ג דלא דרשי' בי' ברבים לפי' זה מ"מ מעתה משתדלין בני אדם בצרכי הפסח ומתחילין לישאל עליהם וגם לשאת ולתת בבית הועד ומנו כ"ע עד הפסח שלשים יום וכי אתי בתר הכי שלוחי ב"ד שלא יעשו פסח מפקפקין בהם ואתי לזלזולי בחמץ בזמן איסורו עכ"ל ומיושב בזה מה שתמה בטורי אבן בר"ה שם על מה דאמרינן אתי לזלזולי בחמץ דהתינח בבית הועד ששם יודעין שמעברין משא"כ שלא בבית הועד מאי איכא למימר ע"ש ולדברי הריטב"א א"ש וראיתי להעיר על ספר דרשת הג' ר"ח כהן (דל"ח ע"א) שכ' בספר חק יעקב כ' וז"ל וכ' המ"א ועכשיו נוהגים לדרוש בשבת הגדול כשאין חל בו ע"פ וכו' ולא מצאתי זה במ"א וצריך לפרש דברי' דמ"ש כשאין חל בו ע"פ זהו דברי עצמו ועכ"פ ראה זאת באיזה ספר עכ"ל ותמהני שלא ראה שכן מבואר להדיא במהרי"ל וזיל ולעולם דורשין בשבת הגדול כשאין ע"פ חל בו דאז צריכים להקדים ולדרוש עכ"ל מבואר כמ"ש החק יעקב וראיתי להעיר על ספר מחברת הערוך לר"ש בן פרחון שכתב (בשורש פרס) שצריך לפני כל מועד לעיין בענינו של מועד יום א' לפני המועד והוא פרוס הפסח דהוא פרוסה מן חודש היינו ביום א' עכ"ל ודבריו תמוהין ונעלם ממנו ש"ס דבבכורת (נ"ח א') וכמה פרס פירוש ר' יוסי בר"י אין פרס פחות מט"ו יום מאי משמע אמר ר' אבוהו פרוס פלגא כו' ע"ש וכן מבואר בכל דוכתא דל' יום דורשין קודם ולרשב"ג ט"ו יום אבל לא יום א'

(מד) השע"ה (ה' יו"ט פ"ג ה"ט) כ' דמדרבנן אין נשאלין על ההקדש ביו"ט וראיתי בספר ליקוטי צבי (ד"פ ע"ב) שכתב שאינו יודע מקומו של זה הדין וחקר הטעם בזה וכתב שהוא משום מו"מ ואח"כ כ' שהוא מתקן. אמנם נראה שדין זה משנה ערוכה בשבת (דקנ"ז ע"א) דנשאלין לנדרים שהן לצורך השבת כו'. דמבואר דאבל לנדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין וה"ה להקדש. וכיון דיו"ט שוה לכל השבותין לשבת. וכדמבואר מדברי הרמ"א בסי' תקכ"ד ס"א דיליף לפדיון הבן משבת ליו"ט א"כ ה"ה הך דאין נשאלין הוא ג"כ ביו"ט וזה כוונת השעה"מ שם שכ' דהרי קי"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע דה"ה ליו"ט עכ"ל וכיון להמשנה שכתבתי ושם בשבת מבואר בחי' הר"ן דהוי מחזי כדין ואין דנין בשבת וכ"ה בחי' המאירי שם וז"ל ויתבאר לך בגמ' אפי' הי' לו פנאי מע"ש ואין זה נראה כדן את הדין כו' ע"ש מבואר דהטעם דאין נשאלין הוא משום דמחזי כדין. ובזה נסתרו דברי הליקוטי צבי שם ע"ש והנה במ"א סימן שכ"ג כ' דאסור לבטל איסור ביו"ט ובשבת דהוי מתקן וכ' הצל"ח בביצה (ד"י ע"ב) דבאוכל נפש מותר ביו"ט דלא הוי מתקן. ולי צע"ק בזה דהא ברש"י ביצה (כ"ו א') שכ' הטעם שאין לראות מום ביו"ט דהוי וכ"כ ה"ה (פ"ב מה' יו"ט ה"ג) משמע להדיא דגם באוכל נפש הוי בי' איסורא דמתקן. והנה האחרונים הקשו על המ"א הא בלא"ה הוי מבטל איסור דאסור גם בחול ולמה לו לכתוב דאסור בשבת ומ"ש המחצית השקל שם דנ"מ לענין מים שלא לנו דמותר לבטל וכמ"ש המ"א בסי' תנ"ח. לא נ"ל דמאותו הטעם שמותר לבטל בחול דאין כאן איסור כלל א"כ מאותו הטעם מותר בשבת כיון דאין כאן איסורא וראי' מסי' ש"ב ס"י ברמ"א שמותר לנגב ידי' בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים כדי לבטלם ונתקשה בישועות יעקב שם דהא אסור לבטל איסור בשבת ע"ש. אולם בלא"ה קשה הא אסור לבטל איסור וע"כ צ"ל דזה לא נקרא איסור בעצם ומותר לבטלו ומזה הטעם מותר גם בשבת וה"ה במים שלא לנו כיון דמותר לבטלם ש"מ שלא מקרי איסור מותר גם בשבת לבטלם. אך נראה דנ"מ היכא שצריך ליתן לחולה דבר שנעבור בו שבות דרבנן. ויש לפנינו לבטל איסור וליתן לו. יש בזה שני איסורים משום מבטל איסור ומשום מתקן בשבת. וע"כ יתנו לו רק מה שיש בו רק שבות א' וז"פ

(מה) הפרמ"ג בא"ח (סי' רצ"ז סק"ה) כתב וז"ל כ' כה"ג בהגה"ט בשם הרד"א ז"ל האבל אין מברך על הבשמים ולכאורה איני יורע למה ואפשר שאין זוכה לנשמה יתירה בשבת שבעצבות אין השכינה שורה או יאמר נפש יתירה כשמענג בתענוגי שבת והאבל אין מענג עכ"ל. ושני הטעמים לא יתכנו ואין להאריך. אולם ברד"א בה' ברכות (דקט"ז ע"ב) כ' ובליל מ"ש אין אומרים ויהי נועם כו' וגם אינו מברך על הבשמים כמו בט"ב עכ"ל. מבואר דמדמה אבל לט"ב ובסדר ט"ב (דע"ט ע"ג) כ' וז"ל ואין מבדילין על הכוס כו' ואין מריחין עצי בשמים מפני שבליל ט"ב אין לעשות נחת רוח עכ"ל מבואר שהטעם משום שבע"ש שאז חל עליו אבילות אין להריח בשמים שעושה בזה נחת רוח לעצמו

(מו) בשו"ת ח"ס חאו"ח (סי' צ"ב) נסתפק במ"ש הרמ"א (סי' שפ"ב) בשם הרשב"א דבמשאיל או משכיר ביתו לעכו"ם אינו אוסר עליו אם גם במוכר הדין כן ולפי דעתי אין כאן ספק כלל דהא בסי' שפ"ד מבואר בשם הרשב"א דאנשי חיל המלך אוסרין אם אין להבעה"ב שם כלים האסורים לטלטלם. וע"כ צריכים אנו לחלק בין ההוא דסי' שפ"ב דאנשי חיל עושין כל מה שירצו משא"כ בשאלה ושכירות וכמ"ש הא"ר בסי' שפ"ב ובשירי קרבן עירובין פ"ו ה"ב ע"ש א"כ מכ"ש במכירה שאסור גם להרשב"א וז"ב. ומה שתמה הא"ר בסי' שפ"ב מסי' ש"ע ס"ב דלא אמרינן הך סברא דלא השאיל כו' אלא בעינן תפיסת הבית והוצרך לדחוק דגם הכא מיירי ביש לו תפיסת הבית כו' ע"ש אולם לא ראה דברי הלח"מ (פ"ב מה' עירובין ה"י) דשאני עכו"ם דהצריכו לשכור ממנו לכן אמרינן הך סברא דלא השאיל. משא"כ בישראל דצריך לערוב עמו ובלא"ה יערב לא אמרינן הכי ולק"מ: