עמודי אש צג

לצורך שבת וכמ"ש המנ"י בה' נדה (סי' קצ"ז סק"ג) וא"כ אין התחלה לקושיתו והלום ראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ס"ט) שכתב דע"כ קיי"ל כהאי תירוצא לחלק בין אית לי' פירא אחרינא ללית לי' דהא כל הפוסקים הסכימו בעבר ואפה בלא עירוב תבשילין דמותר התבשיל אע"ג דבמעשר פירותיו קיי"ל דאסורין הפירות וע"כ משום השינויא דגמ' דמחלק בין אית לי' פירא כו' יעו"ש באורך. ולק"מ דהא כ' הרשב"א הובא בב"י סי' תק"ג דמאחר דמסקינן לחלק בין יו"ט לשבת שוב אידחי לי' כל הנך תירוצא ע"ש ורבים מהאחרונים פסקו כדברי הרשב"א הללו ע' שו"ת חוט השני (סי' ע') ואפי' לפמ"ש המנ"י דלית הלכתא כהרשב"א [ונ"ל דכ"ה דעת הט"ז בסי' תק"ב שהקשה כיון דמכשירי אוכל נפש אינו דוחה יו"ט ה"ל לאסור כמו מעשר בשבת וע' בא"ר שם סק"ב שהקשה עליו מדברי הרשב"א אולם דעת הט"ז דהש"ע פסק דלא כהרשב"א וא"כ יו"ט שוה לשבת] עכ"ז הא כ' הלח"מ פ"ו מה' יו"ט ה"י דלית הלכתא כהאי תירוצא דמחלק בין אית לי' פירא כו' רק דמחלקינן בין אפשר בשאלה ע"ש ובמ"ש הלשון לימודים (ה' יו"ט סי' ר') וכ"ז נעלם מהפרי תבואה (וע' מ"א סי' ת"ה וא"ר שם ובמ"ש על דבריו השירי קרבן בירושלמי פ"ד דעירובין וביד דוד (דף מ"ב ע"א) השיג עליו אולם צדקו דברי השירי קרבן כאשר אתה תעיין במגיני שלמה בשבת מ"ג א' ד"ה טבל) וגם במ"ש הפרי תבואה להוכיח דקיי"ל כהך תירוצא מהא דאמרינן בטבל דמוכן היא כו' לא מוכח מידי ע' שער המלך פכ"ג מה' שבת) ודוק ונ"ל להביא ראי' לפי' המנ"י בדברי הש"ע סי' תק"ג ממה דמבואר בש"ע (סי' תקכ"ז סכ"ג) אם עבר במזיד (והגיה רמ"א או בשוגג) ובישל כמה קדירות שלא לצורך יו"ט מותר לאוכלן בשבת או בחול ולכאורה תמוהין דברי הרמ"א שהגיה ע"ד המחבר שכתב במזיד דאו בשוגג דפשיטא היא וק"ו ממזיד ומ"ש המ"א שם דאתי לאפוקי מהא"ז כו' ע"ש לא ידעתי דבאמת אם נראה לנו שהי' בהערמה מהראוי לקנוס אותו ומ"ש המחצית השקל בזה היא דחוק גם מנ"ל להרמ"א לפסוק דלא כהא"ז כיון דלא נזכר להדיא להיפוך בפוסקים ולפמ"ש המנ"י א"ש כיון דבאמת אינו מותר רק באפה ובישל מיו"ט לשבת דמשום צורך שבת מותר ובבישל מיו"ט לחול אינו מותר רק בשוגג א"כ דברי הש"ע הכי מתפרשין אם עבר במזיד או בשוגג ובישל שלא לצורך יו"ט מותר לאכלן בשבת (היינו במזיד) או בחול (היינו דוקא בשוגג) וא"כ להכי הוצרך הרמ"א להגיה או בשוגג דאל"כ הי' אסור בחול ומזה מבואר דמ"ש הג' מהרש"ז סי' תק"ג דמש"ע סי' תקכ"ז מוכח דפוסק כהרשב"א לפמ"ש פוסק הש"ע דלא כהרשב"א ושוב ראיתי בפרי תבואה סי' ט"ו בהג"ה שהבין דברי הש"ע כהמשכנ"י ולכן השיג על הש"ע וליתא וכמ"ש גם מ"ש ראי' נגד הש"ע דדמי ללית לי' פירא אחרינא ג"כ ליתא דלא קיי"ל כהאי תירוצא ועשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשפ"ה ובשו"ת ב"ח הישינות סי' קכ"ח ודו"ק

(לד) ויש לחקור בזימן ב' ליו"ט ומצא ג' אם מועיל ניכבשינהו דניידי או לא. והנה השער המלך (פ"ב מה' יו"ט ה"ה) הקשה דאמאי לא יועיל ניכבישינהו כמו בא"ח סי' תצ"ז סי"ח וכן הקשו שאר אחרונים ונ"ל ליישב זה דהנה לכאורה קשה אמאי לא גזרינן שם גבי או"ב שמא יקח מן הקבוע ועפרמ"ג שם שנתקשה בזה. אולם כבר קדמו הרב באר שבע (דפ"ג ע"א) יעו"ש שתמה כן על הב"י אולם מצאתי שכבר הרגיש בזה רבינו הב"י בתשובותיו אבקת רוכל (סי' רט"ז) וכתב דעד כאן לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע רק באיסורי אכילה אבל באו"ב דלא אסור באכילה רק בשחיטה שפיר מותר ולא גזרינן ע"ש וא"כ בכאן דאסור אף אחר השחיטה מטעם מוקצה שפיר גזרינן ולכן לא מועיל ניכבשינהו וא"ש וע' בבית יצחק בשער הקבוע מ"ש בדעת המחבר ומ"ש היא הנכון

(לה) הנה אם מצא ביו"ט מצודות מקולקלות ראיתי להב"ח בסי' תצ"ה שכתב דאסור והא"ר דחה דבריו משום דבירושלמי פסק שם בסתם בלא מחלוקת דמותר בנתקלקלו ופי' הירושלמי מ"ש אם נתקלקלה מיירי מבע"י ומ"ש אפי' נתקלקל היינו אפי' אם יש ספק שמא נתקלקלה מבע"י הוי כניצוד ביו"ט יעו"ש ומלבד דדבריו דחוקים המה בביאור דברי הירושלמי לא זכיתי להבין איך יפרש דברי ר"י בר בון בפורש בחורשין שאין לזה שייכות כלל וכ"ה בירושלמי שבת (פ"א ה"ז). וראיתי בקרבן העדה שם שכ' וז"ל ופריך ואפי' אם נתקלקלה המצודה מנ"ל שניצודו מבע"י ניחוש לומר שנתקלקלה ביו"ט וגם ניצודו ביו"ט עכ"ל ולא ידעתי דלפ"ז למה דחק בירושלמי לפרש דמיירי בחורשין לימא דמיירי שראה שנתקלקל בעיו"ט אשר ע"כ נ"ל לומר דאדרבה הירושלמי סובר כשיטות הב"ח דאפי' אם ראה שנתקלקל מעיו"ט מ"מ אינה הוכחה דניצוד מעיו"ט די"ל דעדיין לא ניצוד ע"כ פי' דמיירי בחורשין שיש שם הרבה חיות ומסתמא אמרינן דניצוד מיד כמ"ש הקרבן העדה וא"כ מוכח מהירושלמי כשיטות הב"ח

(לו) ויש לחקור אם מותר להוציא ביו"ט לרה"ר לצורך בהמה. והנה בש"ע (סי' תקי"ב ס"ג בהג"ה) מבואר דאסור וראיתי בשירי קרבן בירושלמי ביצה (פ"ד ה"א) שהקשה ע"ז דהא רש"י ביצה (כ"ט א') מבואר דפי' המשנה דמוציא לצורך בהמה וסובר דמותר ע"ש ולק"מ מתרי טעמי חדא דהא כ' ה"ה (פ"א מה' יו"ט ה"ג) אחר שהביא דברי הרשב"א שאוסר וז"ל וזה כפי שיטתו שכתבתי למעלה בדין ההוצאה אבל לדעת רבינו בדין ההוצאה מותר גמור הוא ע"ש וא"כ אין ראי' מרש"י דהא גם הוא סובר כהר"מ בדין ההוצאה וכמ"ש ה"ה שם בה"ד ע"ש וא"כ לא מוכח מידי. הן אמת שראיתי להלחם יהודא בביאורו להר"מ פ"א מה' יו"ט (דכ"ט א') שפי' דברי המ"מ הנ"ל דמ"ש וזה כפי שיטתו כו' אינו אלא על מה שנזכר בלשון הרשב"א שהוצאה מלאכה גמורה היא דמשמע דאסורה היא מדאורייתא אבל לגוף הדין אף רבינו מודה דאסור להוציא לכלבים מדרבנן עכ"ל א"כ נסתרו דברינו אולם באמת לא נופל מילי דהא כ' הב"י בסי' תקי"ח דלרש"י אף מדרבנן מותר ולא כהר"מ ע"ש וא"ש ולדעתי גוף דברי הלחם יהודא תמוהין דהא כ' המ"מ אבל לדעת רבינו באיסור ההוצאה מותר גמור היא הרי שסובר שמותר לגמרי ומה שהכריח הלחם יהודה ממה שפסק הב"י בסי' תקי"ח דאסור להוציא בשביל עכו"ם נראה דהראי' הוא כנגדו דא"כ מדוע לא פסק ג"כ דאסור להוציא לכלבים אע"כ דהב"י חולק לענין איסור דרבנן בין לכלבים בין לעכו"ם דאלו שאין מזונותיהן עליך אסור ואלו שמזונותיהן עליך מותר ולהכי לא פסק דלכלבים אסור (וע' בבינה לעתים בפ"א מה' יו"ט שנתקשה מדוע אסור לעכו"ם כיון דאפי' באין צורך מותר ע"ש ובשו"ת מהרי"מ סי' נ"ט ולדעתי נראה כמ"ש) רק הרמ"א שהגיה בסי' תקי"ח דבעינן צורך קצת ונראה מזה דחולק על הב"י פסק בסי' תקי"ב דאסור אף לכלבים והב"י דפוסק כהרמב"ם סובר דלכלבים מותר ולעכו"ם אסור וז"ב וא"כ אין ראי' מרש"י וכמ"ש. ועוד י"ל דהא רש"י בפי' החומש פסק כר"ע דנפש אפי' נפש בהמה במשמע וכמ"ש הא"ר (סי' תקי"ב סק"י) וא"כ אין ראי' ממנו. גם מה שהקשה השירי קרבן דהא סתם משנה הזה סותר סתם משנה דחלה י"ל כיון דב"ה סברי כריה"ג לכן פסק כמותו וכמ"ש בהגמי"י פ"א מה' יו"ט וע' בקרבן נתנאל אולם עכ"ז להלכה יש לעיין לפי מה שראיתי בשיטה מקובצת לביצה (כ"ט א') שכתב בשם הריטב"א דמותר להוציא לרה"ר וא"כ י"ל לפי מה דס"ל להרבה פוסקים דלית לן רה"ר והוי רק דרבנן כמו טילטול ואף שיש חולקים ע"ז יש לצרף דעת הרז"ה ורש"י דס"ל להלכה כר"ע וגם להר"מ מותר מטעם מתוך והריטב"א ס"ל ג"כ להלכה כן וע"כ צ"ע לדינא

(לז) והנה ראיתי לחקור בהא דעושין ע"ת בפת ותבשיל אם נשתייר רק הפת והתבשיל אם מותר או לא והוצרכתי לזה לפי שראיתי בשו"ת פני יהושע (ח"ב חא"ח סי' ט"ו) שכתב שאף לדידן מהני אם נשאר מן הפת יעו"ש ולבבי לא כן ידמה דהנה ראיתי להפנ"י בחי' לביצה (ט"ז א' ד"ה אמר אביי) שכתב בפשיטות דמה שסובר ר"ת דצריך לע"ת פת ותבשיל היינו לכתחלה אבל בדיעבד סגי בתבשיל ע"ש אמנם לדעתי הא ליתא כמבואר בכל הראשונים המביאים דברי ר"ת דס"ל דאפי' בדיעבד צריך פת וביותר מבואר כן בחי' הרב המאירי לביצה שם כ' וז"ל ויש מבעלי שיטה זו שמחזירין אחרינו בפשרה לומר שאם עירב בפת ותבשיל ונאכל עירוב הפת קודם שיתחיל בעיסתו שנסמוך עליהם בשעת הדחק לאפות על התבשיל הנשאר או משום דכדאי לסמוך עליהם או משום דס' דרבנן לקולא עכ"ל הרי שלא התיר רק משום דס' דרבנן לקולא והיינו דסומכין על דברי ר"י החולק על ר"ת וסובר דסגי בתבשיל ולשיטות הפנ"י הא בכה"ג אף בדיעבד גם ר"ת מודה אע"כ דר"ת סובר דגם בדיעבד צריך פת ותבשיל דהוא סובר דאת אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו הוא לקולא והרי מוכח מדברי הב"י סי' תקכ"ז שכ' דבדיעבד סומכין על ר"י ושאר פוסקים דסגי בתבשיל ואי ס"ד כהפנ"י הא בדיעבד גם ר"ת מודה אע"כ דבדיעבד סובר ר"ת דלא מהני וכן מבואר להמעיין בדברי ר"ת בספר הישר (בסי' ש"כ) דפת לא הוי כלל בכלל בישול ע"ש באורך דמבואר דאפי' בדיעבד לא מהני ולא כהפנ"י. ועכ"פ נוכל ללמוד מדברי המאירי הללו שתפס המציאות רק בנאכל הפת ולא כ' ג"כ בשנאכל התבשיל ונשאר הפת דמותר מבואר מזה דבנאכל התבשיל אסור גם לדידן כיון דעיקר העירוב נאכל וכ"כ המהרי"ל בשם המהרא"ק והביאו ג"כ היש"ש פ"ב דביצה ובמג"א וע' בט"ז בסי' תקכ"ז דהא דסגי אם נשאר כזית היינו דוקא בתבשיל אבל בפת לא מהני ועכצ"ל דמ"ש בהגהת סמ"ק דאם נאבד התבשיל סומכין על האפוי היינו דהוא סובר כשיטות ר"ת ולדעתו תרווייהו מעיקר העירוב ולדידי' אם נשאר א' מהן סומכין על הב' אבל לדידן דא"צ פת כלל בדאיכא תבשיל א"כ הפת אינו מכלל העירוב א"כ מה מועיל אם נשאר מן הפת וגם לשיטות ר"ת חולק המאירי על הסמ"ק וכמ"ש למעלה והפנ"י הביא ראי' מהסמ"ק ואינו ראי' וכמ"ש ומ"ש הפנ"י דמדסתם הש"ע משמע דסגי אף אם נשאר מן הפת דאל"כ נתן מכשול לפני המעיינים ע"ש ולדעתי אינו ראי' דאין כאן מכשול כלל דהא בסעיף ב' כתב דבדיעבד סגי בתבשיל וא"כ מוכח דהפת אינו מן העירוב (ורק לכתחלה רצה לצאת דעת ר"ת לחומרא) א"כ כשכתב כאן שישאר מן העירוב ע"כ דקאי על התבשיל דהוא נקרא עירוב ולא על הפת דהוא לא נקרא כלל עירוב לדידן ומ"ש הפנ"י להכריח זה ממה דקשה לי' מאי שנא פת מתבשיל הא כי היכא דלא מהני לפת תבשיל ה"ה דלא תהני פת לתבשיל לק"מ ובמחכ"ת לא ראה מ"ש הרז"ה וכ"כ המאירי וז"ל והא דקאמר ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעינן מידי דמלפת דומיא דתבשיל ואצ"ל דאינו יוצא בתבשיל משום פת דהוא עיקר חיי הנפש עכ"ל הרי דאין ראי' כלל ממה דלא מהני תבשיל לפת דהוא חיי הנפש דלא תהני פת לתבשיל וא"כ סרה קושיתו וגם במ"ש דלטעמי' דרבא בדיעבד כשלא הניח ע"ת מותר ע"ש נסתר זה מדברי הרא"ש שלא כתב הך נ"מ ועמ"ש השער המלך (פ"י מה' יו"ט ה"א) ובצל"ח במכילתין ובלשון לימודים ה' יו"ט (סי' ר"א) דליכא נ"מ כלל בין רבא לרב אשי יעו"ש וע"כ נ"ל להלכה דלא כהפנ"י. וראיתי להעיר ע"ד ההג"א פ"ב דביצה שכ' בשם הא"ז דבדיעבד סומכין על יו"ט ב' אם עירב בעיו"ט א'. וראיתי בתפארת שמואל שכ' וז"ל פי' היכא שלא הניח מעיו"ט על דעת שיהי' עירוב גם ליו"ט האחרון אפ"ה סומך עלי' בדיעבד אבל גם היא מודה שיכול להניח עירוב אף לכתחלה מעיו"ט א' גם על יו"ט ב' עכ"ל ובמחכ"ת זה אינו דהא"ז פליג על הרא"ש וכמבואר להדיא בא"ז (ה' יו"ט סי' שמ"ז) שהביא דברי הירושלמי שכתב בנוסחות העירוב