עמודי אש צב

(כז) בהא דקיי"ל בסי' שי"ח דהמבשל בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים נראה דוקא בעשאו בשוגג דקנסו שוגג אטו מזיד אבל אם אנסוהו לעשות מותר דלא שייך לקנסו כיון דהוא אנוס והוי כמו השוחט לחולה וזה נראה כוונת הא"ר שם סק"ה שכ' וז"ל ואין לדמות אונס לשוגג (ב"ז ק"ל) היינו דאונס קל וראיתי להפרמ"ג שם שכ' בא"א סק"ג אונס חמור משוגג א"ר עכ"ל והיא תמוה דנראה ודאי דאונס קל משוגג והברור כמ"ש ואולי ט"ס היא בפרמ"ג. ויש לעיין בשכחה אי הוי אונס או לא והנה בב"י א"ח (סי' ק"ח) מבואר דשכחה הוי אונס ובמור וקציעה בהשמטות הקשה ע"ז דהא אדם מועד לעולם בין ער בין ישן ועוד דהא כל לא ידענא פשיעותא היא עכ"ד ובאמת מש"ס ב"ק (כ"ו א') דשכחה לענין ד' דברים פטור מוכח דהוי אונס ולא פשיעה ובין ישן לשוכח יש לחלק בקל ומלא ידענא לא קשה כלל וכמ"ש בשו"ת עה"ג (סי' ב') ובשבות יעקב ח"ב סי' קמ"ח. וע' בשיטה מקובצת בב"ק שם שכ' בשם המאירי וכ"ה בחי' הרשב"א שם דהא דתניא בשבת לא יצא החייט כו' שמא ישכח ויצא היינו שישכח שהוא שבת וקשיא לי דא"כ אמאי מותר בתפילין לפי שאדם עשוי למשמש בהן הא אנן לא חיישינן שמא ישכח המחט רק שישכח שהוא שבת וא"כ גם גבי תפילין נימא כן ולכאורה צ"ע. שוב ראיתי בחי' מהרי"ט בשבת שהרגיש בזה ע"ש מ"ש בזה והגיע לידי חי' המאירי לשבת וראיתי שהוא בעצמו הרגיש בזה וכ' דמשמוש התפילין גורם לו לזכור כל המוטל עליו שאין משמוש התפילין בלב שהוא פונה לדבר חול ע"ש וא"ש]. והנה בש"ס שבת (ל"ח א') איתא בתחלה הי' אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וה"ה לשוכח פרש"י דהמשהה מבע"י אם שכח בשוגג יאכל במזיד השהה לא יאכל מבואר מזה דשכחה לא הוי כמזיד ונראה דעת רש"י ששכחה אינו כפשיעה וכמעט קרוב לאונס ובזה א"ש מ"ש בע"ז דמ"א דר"ג להכי לא תרם ששכח. וראיתי בקהלת יעקב (חלק מדות חכמים אות פ"ד) שהניח בתימה דהא שכחה הוי פושע וא"כ מה יושיעינו חזקת חבר ע"ש אמנם לק"מ על רש"י דרש"י ס"ל דשכחה לא הוי פושע רק קרוב לאונס ואף דבביצה דט"ז ע"ב כ' אין דעתנו על המזידין ובד' ט"ו ע"ב כ' שמא יפשע שמא ישכח י"ל דהתם מיירי בשכחה שהוא מחמת עצלות זה הוי פשיעה וכמ"ש הרש"ל ביש"ש ביצה (פ"ב דין ו') וכ"כ המ"א (סי' תקכ"ז סק"ו) ובשבות יעקב שם. והנה בשו"ת ח"ס (חח"מ סי' מ"ב) כ' על המ"א דאין דעת רש"ל כן וס"ל כהנמ"י דבתפלה כיון שאינו רשאי להתעצל הו"ל פושע ע"ש שמזה השיג על המ"א. אולם במחכ"ת ז"א ולא ראה ברש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ב סי' ל"ה) דהעלה להלכה דלא כהנמ"י וכ' דהגם דיש להחמיר לכתחלה עכ"ז היכא שכבר עבד לית בי' טעמא למיחש בי' כפושע עכ"ל וא"כ א"א לפרש ברש"ל כהח"ס וצדקו דברי המ"א אולם מדברי התוס' הי' נראה דסוברים דשכחה הוי קרוב לפשיעה ולא הוי אונס. דהנה דעת התוס' גיטין (ס"ד א') ונזיר (י"ב א') דהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם אסור מטעם קנס. וראיתי להשירי קרבן בירושלמי שבת (פ"ז ה"א) ע"מ דאיתא התם גדול שנשבה בין העכו"ם דמונה ששה ועושה שבת כו' ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם ר' יעקב בר אחא איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אומר חושש לכל הנשים ר"ל אומר אינו חושש לכל הנשים (ע"ש בקרבן העדה דלכן לר"ל אינו חושש דבטילה האשה ברובא והוא לכאורה תמי' דמעולם לא שמענו ביטול בנשים. וע' שו"ת מהרי"ל (סי' ע"ב) בהיתה במחבא שהקשה דליבטול ברובא ותירץ דברי' אינה בטילה. אולם הפי' הנכון הוא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש וכ"כ התוס' דלכן לא הוי רק קנס משום דכל דפריש כו') וראיתי להשירי קרבן שכתב ע"ז וקשיא לי לפמ"ש התוס' דאינו אלא קנס מאי פריך הש"ס הכא גבי תינוק שנשבה לבין העכו"ם דהרי אונס גמור היא ומשום קנס אין לאסרו עכ"ל. והנה מ"ש דהוי אונס גמור בתינוק שנשבה לבין העכו"ם הא הכא קיימינן בגדול שנשבה לבין העכו"ם וא"כ שפיר כתבו התוס' כיון שבעת שנשבה בודאי הי' יודע היום כמה הוא בשבת והי' לו למנות בכל יום כמה בשבת היא ורק היא לא מנה ושכח הוי קרוב לפשיעה ושייך שפיר לקנסו א"כ משמע מזה דדעת התוס' דשכחה לא הוי אונס דאל"כ לא הי' מהראוי לקנסו

(כח) הב"י סי' שכ"ה כ' דהא דאמרינן הבא ביו"ט בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר דה"ה לשבת וכ"נ מדברי הפוסקים ולא כהג"א פ' אין צדין שכ' דהבא בשבת מחוץ לתחום אסור גם לישראל אחר כו' עכ"ד. ונראה שהב"י הבין כן מדברי ההג"א ממ"ש ודוקא ביו"ט אבל בדבר הבא מחוץ לתחום בשבת אסור כו' והבין הב"י דמטעם חוץ לתחום אתינן עלה וע"כ כ' דאין נראה כן מכל הפוסקים אבל אחרי העיון בא"ז ה' עירובין (סי' ק"מ) שמשם נובעים דברי ההג"א מבואר שמטעם הוצאה אתינן עלה שכתב שם וז"ל ודוקא ביו"ט הוא דאיכא למימר חילוק בין מתוך התחום לחוץ לתחום דליכא איסור הוצאה אבל בשבת אפילו הביא מתוך התחום אסור לכל ישראל וגם לערב בכדי שיעשו מפני שנעשה בהם מלאכת הוצאה בשבת עכ"ל מבואר להדיא דבמחוץ לתחום גם בשבת מותר היכא דליכא איסור הוצאה ורק היכא שיש איסור הוצאה דהוי איסור דאורייתא בהא יש לחלק בין שבת ליו"ט דליכא איסור הוצאה משא"כ גבי שבת דנעשה איסורא לכן אסור וא"כ גם דעת ההג"א כדעת הפוסקים

(כט) בא"ר סי' של"ג סק"ד כ' על מ"ש הרמ"א שם דחביות של יין שהובאו על עגלה דאסור להורידן אם לא לכבוד אורחים וז"ל ואפי' אם היא יותר מט"ו סאין וכמ"ש מ"א עכ"ל והיא תמוה דבמ"א מבואר דאם הוא יותר מט"ו סאין אסור ואם נגיה דצ"ל דלא כמ"ש מ"א יקשה דהא מקור הך דינא הוא מהא"ז ובא"ז ה' שבת (סי' ס"ו) מבואר להדיא בשם ר' יואל דאם הי' יותר מט"ו סאין דאסור וצ"ל דט"ס הוא בא"ר וצ"ל אם לא שהוא יותר מט"ו סאין

(ל) בשו"ת חו"י (סי' קס"ד) כ' דמי שרואה לחבירו שצד פרעוש אף דחייב עכ"ז כיון שאינו מפורש להדיא מותר לשתוק ושלא למחות לנשים. וראיתי להברכ"י סי' שט"ז סק"ה שתמה עליו דהא פרעוש אין במינו ניצוד והוא רק מדרבנן ע"ש ויש ליישב דעת החו"י דהוא חשש לשיטות המרדכי פ"ק דשבת שכ' שחייב משום צד וכ' הקרבן נתנאל פ' ח' שרצים שהוא ס"ל כשיטות רש"י דאף דאין במינו ניצוד אם הוא לצורך חייב והנה כדברי המרדכי כתבו ג"כ בהג"א וסה"ת ובאורחות חיים. וע' בנשמת אדם כלל ל' סק"ו שהניח בתימה עליהם ולק"מ. וע' בפרמ"ג סי' שט"ז שדחק א"ע דהאי חייב הוא מדרבנן והנכון דהוא מדאורייתא וס"ל ג"כ כשיטות רש"י ובהיות כן צדקו דברי החו"י דס"ל דיש לחשוש לשיטות רש"י והמרדכי והג"א וסה"ת והא"ח שס"ל שחייב משום צד וה"א דחייב למחות לכן כתב דעכ"ז א"צ למחות כיון שאינו מפורש בתורה

(לא) בש"ע סי' של"ה ס"א חביות שנשברה מצילין ממנה מזון ג' סעודות כו' ואומר לאחרים בואו והצילו כו'. וראיתי בנחל איתן פכ"ג מה' שבת דהא גם בלא אמירה הוי כמציל מזוטו של ים וע"ז כ' דרש"י סובר בב"ק (דקט"ז) גבי נסדקה חביות של דבש דאם עומד לשפוך הוי הפקר מיד אע"פ שלא נשפך עדיין אבל הטור והש"ע סי' רס"ד בח"מ ס"ל דלא הוי הפקר עד שנשפך לארץ וה"ה הכא לא הוי הפקר עד שידלק ע"כ הצריכו הטור והש"ע אמירה עכ"ד. ושגה בזה דהא הטור כ' שם ואם היא בענין שאם לא הי' מציל הדבש הי' נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו היא ומזה נראה דהטור ס"ל כרש"י וא"כ תקשה אמאי הצריך כאן אמירה. אך לא ידעתי מדוע הצריכו האחרונים לדחוק בדברי הטוש"ע שהצריכו אמירה הא כ' הר"ן דבאמת אין צורך להאמירה ומה דהוזכר במשנה אמירה היא לרבותא דאע"פ שאומר להם רק על דעת שיצילו לו ולא יעכבו לעצמן שרי א"כ כן י"ל גם בטוש"ע שכתבו האמירה לרבותא. ובזה מיושב מה שהניח הנחל איתן בקושיא על הר"מ והש"ע שס"ל דהפקר בעינן לכל העולם והכא הוא מפקיר לאנשים מיוחדים וא"כ לא הוי הפקר ולהנ"ל א"ש דגם הם ס"ל שא"צ להפקיר דממילא הוי הפקר דהוי כמו מציל מזוטו של ים והאמירה שכתבו היא לרבותא וא"ש. ודע שראיתי בחידושי הר"ן לשבת (דקי"ז ע"ב) שכתב ואומר לאחרים בואו והצילו דמכאן נראה דמותר להציל מזון ג' סעודות ואע"פ שיש לו מה יאכל דודאי אותן אחרים כבר הי' להם מזון ולא סמכו ע"ז עכ"ל וקשה לי מה ראי' הוא זה הא כ' הר"ן בפירושו לאלפסי בשם ר' ישעי' מטראני דהנך אחרים רשאים להציל אפי' כמה ואפי' בכלים הרבה דליכא למיחש בהו דלמא אתי לכבויי דאדרבה דליקה גורמת להם שיכולים לזכות מן ההפקר עכ"ד. וא"כ שוב אינו מוכרח דהבעה"ב מותר להציל מזון ג' סעודות אע"פ שיש לו מה יאכל מדשרי באחרים הא בהו שרי אפי' טובא משא"כ בבעה"ב דאינו שרי להציל רק מזון ג' סעודות דלמא אם יש לו מה יאכל אסור אך כבר כתבתי למעלה דנ"ל דחידושים האלו אינם מהר"ן

(לב) יש לחקור במוחק דחייב בשבת אם גם אם מוחק בשמאלו חייב. וראיתי להא"ר (סי' ש"ע סק"כ) שכ' דאפשר דאם מוחק בשמאלו דפטור ע"ש ולדעתי יש לדון בדבר די"ל דהא דבשמאלו פטור הוא רק בכתיבה דדרך לכתוב רק בימינו אבל שאר מלאכות חייב גם בשמאלו כמו דחייב בהוצאה בשמאלו כמבואר בש"ס שבת (צ"ב א') ואין לומר דשאני בהוצאה דילפינן מהכתוב דופקודת אלעזר בן אהרן הכהן כו' וכמש"כ רש"י בשם הירושלמי הא ליתא דזה לא נצרך רק ללמוד דחייב גם כשנושא על הכתף וכמ"ש בחי' המאירי שאחר שהביא הירושלמי כ' למדת דאף בכתף דרך הוצאה הוא עכ"ל ומדלא כתב דלמדין שגם בשמאלו דרך הוצאה היא משמע דבשמאלו חייב בכל המלאכות וא"כ גם מחיקה דהיא אב מלאכה בפ"ע כמבואר בשבת דע"ג וכמש"ש רש"י שהי' מוחקין במשכן היכא שטעה א"כ גם בשמאלו חייב וראיתי בתפארת ישראל בכלכלת שבת (סי' ב') שכתב דבכל מלאכות חייב בשמאל ובספר מסגרת זהב (ד"ח ע"ב) כ' עלי' שצ"ע דהא במשנה לא נזכרה הוצאה ולפמ"ש א"ש די"ל דבהוצאה גם בכתף חייב אבל בשמאל בכל מלאכות הדין כן וראיתי בחי' הריטב"א שכ' ועל כתפו שכן משא בני קהת כלומר ומש"ה חייב על כתפו אבל בשמאלו ובחיקו לא צריך למילפא דדרך הוצאה בכך אבל בירושלמי משמע דשכן משא בני קהת אכולא מלתא קאי כו' ע"ש משמע מדברי הריטב"א דגם לשמאל צריך למילף ובלא"ה הי' פטור אך גם אם נימא כן כיון דפליגי בזה הבבלי והירושלמי מסתמא נקטינן כהבבלי אלא דמספקא לי לשון הריטב"א שכ' דבשמאלו דרך הוצאה בכך משמע לכאורה דדוקא הוצאה דרכו בשמאלו ולא שאר מלאכות. ומצאתי בחי' הר"ן שבת (ק"ג ע"ב) שכ' ואיכא למידק דהכא פטרינן במי שאינו שולט בשתי ידי' אם כתב בשמאל ואלו המוציא בין בשמאלו חייב וי"ל דהוצאה מלתא דשכיחא הוא לשמאל כמו לימין אבל כתיבה דהוא מלאכה דקה לאו אורח ארעא למיכתב בשמאל עכ"ל ומדבריו יש ללמוד דגם מוחק חייב בשמאל דאינו מלאכה דקה ויוכל לעשות בשמאל כמו בימין ובשאר מלאכות צריך לעיין אם הוא מלאכה דקה חייב רק בימין וכשאינו מלאכה דקה חייב גם בשמאל

(לג) בש"ע סי' תק"ג ס"א כ' דהמבשל במזיד ביו"ט לצורך חול אם עבר מותר לאכול וראיתי בשו"ת משכנ"י (חא"ח סי' קכ"א) שתמה על זה דרוב הפוסקים סוברים דבמזיד אסור וכפל הדברים בסי' קכ"ו ע"ש ולדעתי מעיקרא לק"מ דהפי' בש"ע בבישל במזיד או בשוגג במזיד היינו