עמודי אש צ

גרידא וכוונת הירושלמי נראה דמתחלה אמרו דהי' מקדשין על תנאי שאם תמות אשתו יחולו הקידושין וע"ז מקשה דלמה לא יקדשה מאתמול היינו קידושין גמורין בלא תנאי (ועי"ז נרויח דגם האשה האחרת תתכפר. ועשו"ת שאגת ארי' סי' צ"ג ובק"א שם) וע"ז משני דהוי שני בתים וממילא מוכח מדמקשה אח"כ והא שבות הוי מוכח דגם בכה"ג דמקדשה על תנאי שיחול ביה"כ הוי שבות ואסור (וע' בת"כ פ' אחרי פ"ח שאיתא התם כשם שמתקנין לו כהן אחר כך מקדשין לו אשה אחרת וכ' במסורת התלמוד שם דאתי לאפוקי מהירושלמי דסובר דרק הזמנה בעלמא היתה ולכן אשמעינן בת"כ דהי' קידושין גמורין ע"ש ובמח"כ דברי שגגה המה דהא כלשון הת"כ כן היא ג"כ בירושלמי וכמו שכתבתי וכמו שנפרש בירושלמי כן נפרש בת"כ) ומדחזינן דרבותינו בעלי התוס' לא פירשו כן דברי הירושלמי ש"מ שמיפשט פשיטא להו דבכה"ג כשאומר שיחול למחר היתר גמור הוא ולא הי' הירושלמי מחשבו לשבות לכן הצריכו לדחוק בהירושלמי דהזמנה בעלמא היא ופירשו דהך מקדשין היא הזמנה בעלמא (כמו שבמקרא פירושו קדש מלשון הזמנה הגם שדחוק לפ"ז למה בכהן אמר מתקנין ובאשה מקדשין) א"כ מדהצריכו התוס' לדחוק בזה משמע בשביל שס"ל שבכה"ג מותר גמור היא. ומה שהוכיח הגרע"א דאסור בכה"ג מהירושלמי דאל"כ איך כנסה בעיו"כ הא הוי חופה שאינה ראויה לביאה לק"מ לפמ"ש במים חיים להפר"ח בה' עיו"כ ובשער המלך ה' אישות בחופת חתנים (סי' ד') דהירושלמי פליגי על ש"ס דילן וס"ל דסני בקידושין גרידא ולא צריך כניסה ע"ש. וא"כ לא מוכח מידי וע' באור יקרות שנסתפק בזה ופשטוה מדברי הגדה שאין למדין הלכה מהם ומדברי התוס' הנ"ל הי' משמע להיתר. אך דברי מהר"י ברונא עומדים לנגדי ע"כ צ"ע לדינא

(כא) המ"א בסי' תמ"ד הקשה על הירושלמי דאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש ובעיו"ט דאיך יחלוק על המשנה ההולך לשחוט את פסחו כו' ולאכול סעודות אירוסין כו' ע"ש ולא ידענא מאי קושיא די"ל דהוא הולך לאכול סעודת אירוסין שיעשו אחר יו"ט רק באם שלא ילך היום לא יגיע זמן הסעודה לכן התירו לו שלא לחזור לביתו. ושוב ראיתי בשירי קרבן בירושלמי תענית (פ"א ה"ח) שכתב כן. אך ראיתי להחמד משה (סימן רמ"ט) שכ' וז"ל וראיתי מי שרוצה לתרץ קושיתו דהתם מיירי שהולך לאכול סעודת אירוסין אחר יו"ט וזה הבל יפצה פיהו דכל שאין צורך הליכה לצורך מצוה באותו יום לא להולך לדבר מצוה יחשב כיון דסוף סוף לא באותו היום יעשה הסעודה יאוחר עוד יום עכ"ל. (והנה באמת אין מן הצורך לומר דהסעודה יהי' אחר יו"ט רק דיעשה ביו"ט הסעודה דסעודה בלא אירוסין מותר ביו"ט וכ"כ בשירי קרבן שם ואף אם נימא דסעודה לבדה אסור וכדעת הט"ז י"ל דאם לא ילך היום לא יבא על הסעודה ולכן התירו לו לילך ולא לחזור לביתו וכמ"ש למעלה) ויש להביא ראי' דהליכה לאיזה מצוה אף אם לא יעשה המצוה היום מ"מ הוי הליכה מצוה מע"ש הריב"ש בתשובותיו (סימן ק"א) שכ' וז"ל אין ספק דהעלי' לא"י מצוה היא כו' וכן התיר כו'. ולכן ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמי' התירו שלא לבער חמץ מביתו כו' ע"ש הרי להדיא דההולך לא"י אף שלא יבא לשם באותו יום מ"מ הוי ההליכה מצוה גם מבואר ודבריו שהבין המשנה דההולך לשחוט כו' ולאכול סעודת אירוסין דלא יעשו הסעודה היום ורק משום ההליכה התירו ומיושב קושיות המ"א ולא כהחמד משה (ועיין בשיטה מקובצת לברכות י"א א') שכ' דלמסקנא דש"ס התם דכל דאזיל לדבר מצוה הוי עוסק במצוה ולא צריך לימוד אחר לזה ע"ש ועשו"ת ח"ס חיו"ד סי' קס"ב שהאריך להוכיח דההליכה הוי מצוה ע"ש). ודע דאף שכתבנו שההליכה לדבר מצוה למצוה יחשב עכ"ז היינו דוקא שנחשב למצוה בפ"ע מה שהוא הולך לעשות המצוה אבל עדיין לא נקרא ההתחלה מן המצוה שהוא הולך אליה וז"פ. ומזה תמוהין לי דברי הספר הר אבל (דיני אונן דף י"ב) שתירץ למה שהקשה בשו"ת רש"ל (סי' ע') דאיך אמרו הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו כו' דהא הרי הוא פטור מכל המצוות ותירץ דכיון דאמרינן ביומא די"ג הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת ר"י אומר יגמור דאם התחיל במצוה צריך לגמור וה"נ כיון דהלך צריך לגמור עכ"ד והנה בעיקר הדבר אם אונן התחיל במצוה אם צריך לגמור עדיין אינו ברור ע' ביין הרקח ברכות (פ"ג מ"ה) והברכ"י בא"ח (סי' ע"א) ויו"ד (סי' שמ"א) וע' ביד דוד ביומא שם אך גם אם נודה לו בזה דבהתחיל צריך לגמור אין ההליכה התחלה וע' שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ז וח"ב סי' ל') ושו"ת חכם צבי (סי' מ"ה) שחקרו בהתחלת המצוה מה הוא אבל ההליכה לא מקרי רק הכנה להמצוה ולא התחלה וכן בש"ס יומא שם אמרו הרי עומד ומקריב כו'. וע' תוס' ישנים שם ולא אמרו הרי שהלך להקריב ש"מ שההליכה לא מקרי התחיל וע"כ דברי ההר אבל תמוהים ובפרט מ"ש בבעילת מצוה דבועל בעילת מצוה בודאי ההכנה לא מקרי התחלה גם מ"ש בתירוץ השלישי שם דעיקר פטור האונן הוא שאסור לברך ומצוה בלא ברכה באמת הוא חייב דבריו המה נגד כל הפוסקים ובעיקר קושיתו שם על הנ"ב (מה"ת חא"ח סי' כ"ז) שכ' וז"ל עדיין יקשה אם הי' בפורים קיי"ל דמבטל קריאת המגילה ואמאי הרי המצוה בטילה לגמרי משנה זו ומה לי אם מבטל מצות ספירת העומר לגמרי או קריאת המגילה עכ"ל דבריו תמוהין מאד מה חידש ממקרא מגילה הרי הנ"ב הביא מתקיעת שופר וכתב דאין כח ביד אנינות לבטל רק המצוה שבשעה הזאת אבל אם בסיבה הזאת יבטל גם לאחר כן אין בידו לבטלו וא"כ מאי קושיא ממקרא מגילה הא המצוה אשר הוא בשעה הזאת יש כח ביד האנינות לבטלה. אך באמת מ"ש ההר אבל דאונן פטור ממקרא מגילה הוא היפוך פסק הש"ע (סימן תרצ"ז ס"ז) דאונן חייב במקרא מגילה ע"ש ברמ"א ומ"א שם וסי' תרפ"ז ומה שהרעים שם בקול עוז מבעילת מצוה דבועל נעלם ממנו מ"ש הר"פ בהגהותיו לסמ"ק (סי' צ"ז) וז"ל אבל תשמיש המיטה ושאר דיני אבילות נוהג ואע"ג דאמרינן פ"ק דכתובות בועל בעילת מצוה ופורש חתן שאני עכ"ל וא"כ קושיתו מעיקרא לק"מ

(כב) יש לחקור בהא דמבואר בפוסקים דאם לא הבדיל במ"ש דמבדיל והולך עד יום ג' אם הוא דוקא היכא דלא הבדיל בשוגג או גם אם לא הבדיל במזיד הדין כן והנה בא"ח (סי' רע"א) מבואר דאם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין ביום והיא מלשון הר"מ פכ"ט מה' שבת והטור הביא בשם רב עמרם דבמזיד אין לו תשלומין ופי' הב"ח דפליגי אם מה שמקדש ביום הוא מתורת תשלומין או אם נמשך חיובו ביום. וע' בשאילת שלום אות קמ"ו ובש"ע סי' רצ"ט ס"ו מבואר דשכח ולא הבדיל במ"ש מבדיל עד יום ג' משמע דוקא שכח אבל במזיד לא מהני וצ"ל דהוא סובר דמה דמבדיל עד יום ג' הוא מתורת תשלומין וא"כ צ"ע דהא ביו"ד (סי' שמ"א ס"ב) דאם הוא אונן בלילה יבדיל ביום אחר שיקברו והוא כשיטות מהר"ם שברא"ש פ' מי שמתו ולא כהרא"ש שם שסובר דהבדלה עד יום ג' הוא מטעם תשלומין ולכן פטור כיון שבזמן שהי' עיקר מצותו הי' פטור רק כמהר"ם שעיקר חיובו הוא עד יום ג' וכמו שפירשו דבריו המעיו"ט ובט"ז יו"ד סי' שצ"ז סק"ב וזה היא היפך דבריו בא"ח וצע"ג וראיתי בשו"ת משכנות יעקב (חא"ח סי' פ"ב) שהקשה על הרא"ש דמנ"ל דהבדלה הוא מטעם תשלומין הא בגמרא איתא דומיא דקידוש ובקידוש פשיטא דהיא בתורת חיוב ונראה שנתעלם ממנו שיטות ר"ע שבטור דגם קידוש הוא מתורת תשלומין ועוד נראה דגם אם נימא דקידוש הוא בתורת חיוב בהבדלה סובר דהיא מטעם תשלומין משום דעיקר הבדלה הוא כשנפרד קודש מחיל וכמ"ש האחרונים (גם מ"ש המשכנ"י לענין עוסק במצוה כו' עמ"ש הט"ז בא"ח סי' ק"ח וביו"ד (סי' שמ"א ובנה"כ שם) וראיתי בש"ע של הג' מהרש"ז שכ' גם בהבדלה שכח או הזיד נראה שפי' כן דברי הש"ע ודוחק לפרש כן ובפרט דשינה בלשונו ממ"ש בקידוש ואחרי שכתבתי כל זה ראיתי בשו"ת ח"ס (חא"ח סי' י"ז) שחכם א' העיר בזה ומה שכתב שם הח"ס לתרץ א"א להולמו כלל כאשר יראה המעיין וגם דא"כ מדוע בתפלה פסק דא"צ להתפלל ומ"ש דהבדלה היא דאורייתא הוא תמוה דמה ענין נדחה לכאן כיון דהוא מתורת תשלומין. אולם יש ליישב קצת דברי הש"ע עפ"י מ"ש הר"ן פ' ערבי פסחים דלענין הבדלה נתנו לשוכח דין מזיד ע"ש מלתא בטעמא ולהכי לא דקדק בש"ע להודיענו דין המזיד כיון דגם מזיד ושוכח שוים לענין הבדלה. ושכח דינו כמזיד כן י"ל בדוחק אך בלא"ה לק"מ דחזינן כמה פעמים בש"ע שכתב שכח והדין הוא גם בהזיד. ע' סי' קצ"ד ס"ו במחבר אבל אם שכח א' מהם ובירך וכו' ושם שכח לאו דוקא ה"ה הזיד וכמ"ש הב"ח והפרמ"ג ובסי' תקס"ח ס"א נדר להתענות יום זה ושכח ואכל משלים תעניתו וכ' המ"א שם דאפי' הזיד ואכל כו' ע"ש שכ"כ בשם הב"ח מבואר דאף שכ' בש"ע שכח ה"ה הזיד וגם בכאן הכוונה כן וא"ש

(כג) יש לחקור הא דקיי"ל דמותר למיכחל עינא בשבת אם היא אפי' במסייע או דוקא בלא סייע. והנה הרמב"ם (פ"ב מה' עכו"ם) פסק דבין המקיף בין הניקף חייב אלא דהניקף צריך לעשות מעשה דליסייע ע"ש וכ"ה בש"ע יו"ד סי' קפ"א וראיתי להבריכות המים (דס"ו ע"ב) שתמה על זה דכאן פסק דמסייע יש בו ממש ובה' שבת פ"ב פסק דמותר למיכחל עינא משמע דמסייע אין בו ממש ע"ש שהניח בצ"ע והנה בחי' הר"ד ערמא"ה לה' שבת שם פי' דברי הר"מ דהא דשרי הוא דוקא באינו מסייעו אולם המעשה רוקח שם כ' דמותר אפי' במסייעו ע"ש וא"כ מפאת קושיות הבריכות המים הי' מקום לסייע להר"ד ארמע"ה דאינו מותר רק באינו מסייעו ומיושב קושיתו. אולם באמת הקושיא מעיקרא לק"מ דשאני בניקף כיון דלא תקיפו משמע א' המקיף וא' הניקף דחייב ורק דללקות בעינן מעשה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"כ במעשה כל דהו שוב מקרי מעשה דאפילו בעקימות שפתיו אמרינן בכמה דוכתי דהוי מעשה ללקות עליו משא"כ היכא דבעינן דע"י המעשה יהי' האיסור אמרינן דמסייע אין בו ממש וכמ"ש הנה"כ ביו"ד (סי' קצ"ח) ומצאתי שכתב כן בחי' הריטב"א למכות (ד"כ ע"ב). וע' בשו"ת חו"י (בהשמטות ל"ד כ"ה) שגם הוא כתב כעין זה ולא ראה חי' הריטב"א (וע"ש בריטב"א שחילק בין מסייע דעמץ ופתח דלא הוי מסייע כמו בניקף דדרך העין להיות סגור ופותח ע"ש וזה היפוך מ"ש בשו"ת ח"צ (סי' פ"ב) דמסייע דעמיץ ופתח הוי כמו מסייע דניקף) ובפרט לפמ"ש בשו"ת הרשב"א סי' כ"ח והובאה בח"צ שם דלענין שבת מסייע אין בו ממש ולא גמרינן מיני' לשאר דוכתי א"כ קושיות הבריכות המים מעיקרא לק"מ וע' בפר"ח א"ח (סי' תס"ח) שכתב דלהסתפר מן העכו"ם בע"פ אסור אם הוא מסייע כמו בניקף ע"ש ולפמ"ש יש לפקפק בזה וכמ"ש הריטב"א והנה"כ והחו"י וע' ט"ז א"ח (סי' תרנ"ה) שכ' דאם מקיף עכו"ם לישראל הוי שבות. וקשה לי דהא דוקא למלקות בעינן מסייע אבל איסור תורה איכא גם בלא סייע והט"ז אזיל בזה לשיטתו ביו"ד שגם שם כתב דהוי רק דרבנן אולם בסמ"ג מבואר דס"ל דהוי דאורייתא וכ"ה בדברי הראב"ד בהשגות (פי"ב מה' עכו"ם) וכ"כ הב"ח. הן אמת שראיתי להר"ע מברטנורה בביאורו לתורה פ' מקץ שכ' וז"ל ויגלח מפני כבוד המלכות וא"ת מאי קמ"ל פשיטא כו' וי"ל משום דקשה לי' ויגלח ואין גילוח אלא בתער ומשמע מכאן שגלח גם זקנו בתער ואיך עשה את הדבר האסור הזה והשחית פאת זקנו לכן פירש"י ויגלח מפני כבוד המלכות ומפני כבוד המלכות מותר וכדאמרינן בראובן בן אבטלוס התירו לו לספר בתער מפני כבוד המלכות וזה כי כשאין הניקף מסייע להמקיף אין בי אלא