עמודי אש פח

קרי' ליה עכ"ל ובשו"ת ח"ס (חא"ח סי' מ"ו) גמגם עלי' והניחו בצ"ע אמנם מצאתי חבר להסולת למנחה אחד מהגאונים והוא בתשו' הגאונים הנקראים שערי תורה (סי' רפ"ז) הובאה שם תשובה מר"י כהן צדק וכ' שם וז"ל דהא אנו חייבים לבצוע על ב' ככרות ביו"ט וכיון דיו"ט הוא בוצע על שתיהן ואע"פ שפרוסה א' מהן היינו משום לחם עני וב' ככרות קרי להו וכן אנן תנן משמורה ופלגא תרתי משמורת אוף הכי נמי שלימה ופריסה ב' ככרות הוין עכ"ל מבואר כהסולת למנחה

(יג) יש לחקור אם עירוב מונח בביהכ"נ ושופטי הקהל חתמו הביהכ"נ מטעם המלך אם מותר לטלטל בהעיר על סמך העירוב המונח בביהכ"נ או לא וראיתי להתפארת ישראל (פ"ג דעירובין סי' כ"ט) על מה דאיתא שם במשנה דאם הי' מונח העירוב בכרמלית והוא ברה"י דעירובו עירוב כיון דהוא רק משום שבות כתב וז"ל וה"ה אם חתמו השופטים ביהכ"נ עבור חובות הקהל כיון שחותמות שבקרקע אסור לשבור רק משום שבות העירוב שבתוכו קיים נודע ביהודא סי' ל"ט עכ"ל התפא"י מבואר מדברי' שכ' בשם הנ"ב דהעירוב קיים ומותר לטלטל בתוך העיר אולם המעיין בנ"ב יראה ששגג בזה דאדרבה הנ"ב העלה שם לאיסור דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל ע"ש ולדעתי דבריו צודקים. אם אמנם שראיתי בשו"ת בר לואי (חא"ח סי' י"ב) שהשיג על הנ"ב וכתב ראי' מש"ס ב"ק דנ"ח דאמרינן שם אי בעי הוינא מפייסנא לי' ולהכי הפורע חוב שלא מדעתו א"צ לשלם לו ולדעתי הא ליתא דהא מבואר בח"מ (סי' קכ"ח ס"א) דזה דוקא בבע"ח ישראל ולא בעכו"ם ואף להש"כ החולק שם מ"מ כתב שם דבע"ח עכו"ם דוחק לכ"ע חייב לשלם וא"כ בנ"ד פשיטא דראינו דהוא דוחק מדחתם הביהכ"נ. וביותר תמהני עלי' דבמח"כ נעלם ממנו דברי הרמב"ם ה' חובל (פ"ח ה"ו) דבמס המגיע למלך חייב לשלם אם פרע בשבילו וע"ש בכ"מ ובשו"ת מהר"ש הלוי חח"מ (סי' כ"ו) ובכנה"ג ח"מ (סי' קכ"ח הגב"י ס"ק י"ג) ועוד מבואר בב"ח יו"ד סי' רכ"א ובש"כ שם דבחוב ברור גם בישראל לכ"ע חייב לשלם וא"כ בנ"ד בודאי דלא שייך הטעם הוינא מפייסנא לי' וע"כ צריכים אנו לבוא להסברא שיתנו ממון ובמחוסר ממון לא אמרינן הואיל. ומהתימה מהבר לואי שהשמיט מ"ש הנ"ב ראי' לזה וז"ל ועוד דמשנה שלימה הוא בפ' בכל מערבין אבל לא במעשר שני והקדש שלא נפדו ולא אמרינן שבידו לפדותו עכ"ל דמזה ראי' להנ"ב דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל והוא לא השיב כלל ע"ז ובאמת בלא"ה לפמ"ש התוס' בעירובין (ד"ל ע"ב ד"ה ולפרוש) דהיכא דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל והביא ראי' ממה דלא אמרינן בהקדישות דיתשול עלייהו א"כ בנ"ד כיון דלא חזי השתא לשום אדם שאינו יכול לילך וליקחו מפני שחתמו הביהכ"נ שופטי המלך לא אמרינן הואיל ובזה ספו תמו כל הראיות שהביא הבר לואי דאמרינן הואיל דהתם אינו מחוסר ממון וגם ראוי לאדם א' השתא משא"כ בנ"ד דתרתי לגריעותא פשיטא שאינו מועיל הואיל וכדברי התוס' הללו שהבאתי כתב גם כן הריטב"א בעירובין (ד"ל ע"ב דאפשר ודל"א ע"ב ד"ה ולא) ועמ"ש היד דוד (ד"ע ע"א) דגם דעת רש"י כן וכן ראיתי שכתב כן הרשב"א בספר הבתים הובא בשער המלך ה' חמץ ומצה (פ"ו ה"ח) ובאמת צ"ע מזה על הנ"ב שהוא הי' מפרש דברי המשנה דלהכי לא מהני בהקדש שלא נפדה משום חיסרון ממון ואינו מוכרח דיש לומר הטעם משום דלא חזי השתא לשום אדם ונ"ל ראי' לזה ממה דאוקמינן בש"ס (ל"א ב') ולא בטבל טבול מדרבנן וקשה הא מותר לעשר טבל דרבנן וכמ"ש המ"א (בסי' ש"ז) וכבר ראיתי בשירי קרבן בירושלמי עירובין (פ"ג ה"ב) שתמה כן ומה שרצה לחלק דהכא מיירי בעציץ שאינו נקוב ולא בטבל דרבנן מלבד מ"ש בעצמו דברבינו יונתן מפורש בהיפוך הנה מצאתי בא"ז ה' עירובין (סי' קל"ב ס"ח) שכתב כן בשם הרשב"ם דאפי' בח"ל הדין כן ע"ש. אך באמת לא ידעתי אמאי לא מקשה כן בטבל גופי' דהא מה דאין מעשרין הוא רק משום שבות ובדבר שהוא רק משום שבות מותר דחזי בביהש"מ אע"כ דשאני טבל דלא אמרינן הואיל כיון דלא חזי לכ"ע כעת וא"כ גם בטבל דרבנן הדין כן וה"ה בנ"ד דאינו ראוי עתה לשום אדם לא מהני העירוב ואין לחלק בין טבל שהוא אסור מצד עצמו לנ"ד דהוא ראוי מצד עצמו ודבר אחר גרם לו דאין לחלק בהכי וכמ"ש הריטב"א (בד"ל ע"ב ד"ה אי אתם מודים) ע"ש שהוכיח כן וכן מוכח דאל"כ גם היכא שיש איסורא דאורייתא נימא דהי' מצוה לעכו"ם לעשות העירוב ולא הוי רק שבות וראיתי בתפארת ישראל פ"ג דעירובין שהעיר בזה ומש"ש לחד תירוצא כיון דתולה ביד עכו"ם אמרינן דאולי לא ירצה כדאמרינן בשבת (מ"ו ב') מאן יימר דמזדקק לי' חכם הוא תמוה דדוקא בשצריך שיזדקק לו חכמים אמרינן מאן יימר ולא היכא דסגי בהדיוטות דמשכח שכיחי וכמבואר בראשונים אע"כ דשאני אמירה לעכו"ם כיון דעתה אינו ראוי לשום אדם לכן לא אמרינן הואיל ואי בעי חזי לי' וממילא יצא לנו דלא מועיל העירוב בנ"ד מתרי טעמי חדא מטעמא דהנ"ב דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל והסברא הזאת מבוארת בר"ן פ"ב דפסחים שכתב וז"ל וא"ת כיון דבידו לפדותו אמאי לא חשיב כחמץ של ישראל כדאמרינן גבי חלה דמיגו דאי בעי מיתשל עלה כדידי' דמי ועבר עלי' בבל יראה וכדאיתא בפ' אלו עוברין י"ל דלא דמי דאלו חלה לא מיחסר אלא דיבורא בעלמא אבל הכא דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל עכ"ל ולדברי הר"ן הללו רמז המ"א (סי' ת"מ סק"ו וסי' תמ"ח סק"ה) והתוס' בפסחים (דמ"ו ב') שהקשו אמאי לא אמרינן הואיל והוא פריק לי' לא פליגי על הסברא הזאת כמבואר בשו"ת ח"ס (חא"ח סי' קי"ח). ויש להוכיח מתוס' ב"מ (ד"י) והביאם הש"כ בח"ע (סי' של"ג ס"ק י"ז) דס"ל כדעת הר"ן הלזה וכמבואר בשו"ת ח"ס חח"מ (סי' קע"א וקע"ב) וא"כ מהך טעמא לא הוי בנ"ד עירוב ותו כיון דלא חזי השתא לשום אדם וכמו שהבאתי בשם רש"י והתוס' והריטב"א והרשב"א ע"כ אינו מועיל בנ"ד כיון דהשתא לא חזי לשום אדם ומצאתי באחרונים בשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' קמ"ח) וליקוטי צבי (כ"ג א') שגם הם פסקו בנ"ד דלא מועיל העירוב

(יד) הנה בש"ע (סי' ש"כ סט"ז) אסור להדק מוכן בפי פך שיש בו משקין משום סחיטה וראיתי להדרישת ארי שם שכ' דמדלא כתב שמא יבא לידי סחיטה כמ"ש לעיל סט"ו משמע דמפרש דהוי פסיק רישא וכן לקמן בסי' של"ז כ' יבא להשוות גומות ודאי משמע נמי דמפרש דהוי פ"ר וקשה מנ"ל זה הא כ' התוס' פ' שמונה שרצים דהא דאמר גבי לא ליהדק אינש אידרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה דלא הוי פ"ר וכן בפרק תולין גבי לא ליצדד אינש כובא דלמא אתי לאשויי גומות כ' התוס' נמי דלא הוי פ"ר וצ"ע עכ"ל וע"ש. עוד בסי' של"ז הניח ג"כ זה בצ"ע ולפי דעתי לק"מ דמ"ש דהתוס' פירשו ההיא דדלמא אתי לאשויי גומות דלא הוי פ"ר במח"כ הא ליתא דהוא הי' סבור דהתוס' כתבו דבריהם על ההיא מימרא דרבא ובאמת נהפוך הוא דדברי התוס' המה על אידך מימרא דרבא דמקנחו בכותל בטיט שע"ג רגלו וכמו שכתבו להדיא בתוך דבריהם כשיהי' עסוק לקנח ברגלו ישכח שבת כו' מבואר דדבריהם סובבים על מימרא דרבא גבי מקנחו בכותל וא"כ אדרבה מדלא כתבו דבריהם על מימרא דרבא דלעיל מוכח דסברי דהתם הוי פ"ר וגם הא שם קיי"ל כרב פפא ומבואר דלא חיישינן שמא ישכח וישו' גומות ולמה הכי אסור ע"כ דכאן הוי ודאי וע' בקרבן נתנאל שם וביד דוד דמ"ו ע"ב וגם במה שמבואר שם בש"ע גבי אסור להדק מוכן בפי פך דהוי פסיק רישא אף דבזה צדקו דברי הדרישת ארי דהתוס' בשבת (קי"א ע"ב) כתבו כן דלא הוי פ"ר עכ"ז א"ש דהנה התוס' שבת (קמ"ה א') הקשו לשיטת רש"י דאם המשקה מעלמא אינו חייב חטאת א"כ אמאי גזרו שמא יסחוט הא אפי' אם יסחוט לא יהי' איסור דאורייתא ותירצו דרבא ס"ל כר' יוחנן דחייב חטאת וא"כ לפי מה דקיי"ל דלא כר' יוחנן ע"כ נצרך לומר דההיא מימרא דרבא הוא דלא כהלכתא לכן דעת הש"ע דההיא לא הוי גזירה דהוי פ"ר וא"ש וז"ב בעיני. וזה נ"ל טעמו של הרמב"ם דהשמיט הך מימרא דרבא דלא ליצדד אינש כובא כו' ולא ראיתי עדיין למי שהעיר בזה ולהנ"ל א"ש דהר"מ סובר דלפי מה דקיי"ל שם כרב פפא אידחא לה ההיא מימרא דרבא ורבא לשיטתו בקינחו ע"ג הכותל דסובר דחיישינן שמא ישכח משא"כ לדידן וא"ש

(טו) בש"ע א"ח (סי' ש"א סמ"ג) מבואר דהמוציא ס"ת בשדה אם אינו שעת הסכנה יושב ומשמרו ומחשיך עלי' ובסכנה מניחו והולך לו ואם הי' גשמים יורדים מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו והוא מלשון הר"מ פי"ט מה' שבת וראיתי להשירי קרבן בירושלמי עירובין (פ"י ה"א) שתמה ע"ז חדא דהרי סכנה הוא לו שיכנס בס"ת ותו האיך יכנס וס"ת בידו הא עביד איסורא דאורייתא לכן נ"ל שט"ס הוא עכ"ל. והוא מהתימה למחוק ולתלות בט"ס דין שפסקוהו בש"ע ובכל האחרונים ומה שהקשה דהרי סכנה הוא לו כו' לק"מ דמיירי שלא בשעת הסכנה ונ"ל דלכן התחכם הלבוש והשמיט שעת הסכנה בהך דינא דס"ת בכדי לאורי' דמיירי שלא בשעת הסכנה וכ"ה בש"ע מהרש"ז (וע"ש שכ' גם בהך דינא דס"ת דיכסה ולכאורה קשה דהא כל הפוסקים השמיטו כיסוי בס"ת וי"ל עפמ"ש במעשה רוקח פי"ט מה' שבת דסתם ס"ת היא מכוסה במטפחת וא"כ י"ל דבש"ע מהרש"ז מיירי כשהיא בלא מנופחת) ומה שהקשה דהא הוי איסורא דאורייתא י"ל דהוי טילטול מן הצד עפרמ"ג סי' ש"א במ"ז ס"ק כ"ט

(טז) המ"א בסי' שס"ג סק"ב כ' בשם ההג"א דמבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מג' והוי משך ד' אמות צריך לחי אחר ע"ש. וראיתי בשו"ת ספר יהושע (בפו"כ סי' נ') שתמה ע"ז דהא לא אמרינן לבוד להחמיר ואשתמיט מיני' דברי המ"א (בסי' תק"ב סק"ט) שהאריך להוכיח דאמרינן לבוד גם להחמיר ע"ש וכן נ"ל ראי' לזה מש"ס ברכות (כ"ה ב') מטה פחותה מג' פשיטא לי דכלבוד דמי ולפי' ר"ח גאון שהביאו תר"י שם דמיירי לענין הפסקה ואם כלבוד דמי אינה מפסקת א"כ מבואר דאמרינן לבוד גם להחמיר וא"כ א"ש דברי המ"א לפי שיטתו דס"ל דאמרינן לבוד גם להחמיר ולק"מ

(יז) יש לחקור בבית שמניחין בו עירוב דאין משנין אותו מפני דרכי שלום אם מת או מכר הבעה"ב לאיש אחר אם מותר לשנות אותו. וראיתי להמ"א (סי' שס"ו סק"ז) שכ' בשם המהראנ"ח דאם מת או מכר משנין והמ"א כ' ע"ז דזה לפי' הר"מ שם במשנה דהטעם משום הנאה אבל לפירש"י דהטעם משום חשדא א"כ אף במכר איכא חשדא וגם לפי' הר"מ הא בגמרא מקשה משיפורא דהוי בי' רבה כו' ומדלא משני דמת או מכר משמע דלא שנא עכ"ד. אולם גרם לו לרבינו המ"א דלא ראה דברי המהראנ"ח בעצמן כ"א מה שהעתיק הכנה"ג דבשו"ת מהראנ"ח במים עמוקים (סי' ע') מבואר דמתחלה הביא הירושלמי גיטין (פ"ה ה"ט) דאיתא התם דבדיור ישן מתניא דהיינו מי שישב שם מתחלה הוא יושב שם עתה דאז יש חשדא משום הנכנסים לפירש"י ולפי' התוס' שיאמרו שגנבו אבל אם יצא משם הדיור ידן ליכא חשדא לפירש"י כיון שלא יכנסו לשם כעת אותן האנשים שנכנסו לשם מתחלה וכן להתוס' לא יבואו לחשוד שגנב כיון שאינו יושב כעת אותו האיש בעצמו ואף שבגמרא משמע משיפורא דרבה כו' דאף שמת מ"מ אסור היינו משום הטעם דכבוד וכבוד הוא כבוד הבית אבל לפי מה דמסקינן הטעם משום חשדא איכא לאפלוגא בין ישב שם אותו האיש ובין יצא משם עכת"ד המהראנ"ח ולפ"ז סרו מעליו תלונות המ"א. וראיתי להפני משה בגיטין שם עמש"ש בירושלמי בדיור ישן כתב וז"ל כלומר שאפילו מדירה לדירה באותו