עמודי אש פז

הר"ן שפי' הא דבירושלמי תולש מן המתה חייב דקאי לענין שבת. וכן נראה פשטא דמלתא ולא כהפני משה שפירשו לענין קדשים וע"ש בעין משפט שרשם שכ"ה בר"מ פ"ט מה' שבת ה"ז והוא תמוה דמן הר"מ נראה דרק גוזז חייב ולא תולש מן המתה]. והנה מבואר מהירושלמי הזה דגם במתה חייב משום גוזז ולא כמו שראיתי להמעשה רוקח שכ' עמ"ש הר"מ דגוזז בין מן החי בין מן המת דהם דברי רבינו בעצמן והא ליתא דהוציא מן הירושלמי דס"ל דחייב גם על מתה בתלישה ואף שבתלישה חולק עלי' הר"מ אבל בגזיזה חייב גם במתה. וביותר י"ל דכן היתה גירסתו בתוספתא וכמו שראיתי בחי' הרב המאירי (דע"ד ע"ב) שהעתיק התוספתא בזה הלשון הגוזז את הצמר או את השער בין מן בהמה בין מן חיה בין מן החי בין מן המת אפי' מן השלח שלהם חייב עכ"ל ואמת שבתוספתא שלפנינו ליתא להאי בין מן החי כו' אך כן היתה גירסת המאירי ומשם הוציא הר"מ זה ועכ"פ נתבאר דצדקו דברי הט"ז להלכה

(ט) הרמ"א בסי' ש"א כ' דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת ונרשם המראה מקום להא"ז וראיתי בספר מים יחזקאל להג' בעל כנ"י (פ' ויקהל) שתמה ע"ז דהא הוא גמרא ערוכה פ' אלו קשרים מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת ולמה לו להביאו בשם הא"ז גם למה השמיטו הרי"ף והרא"ש והטור הך דינא דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת וע"ש שהלך בדרך רחוקה ליישב. והנה מה שתמה למה השמיטו אותן הרי"ף והרא"ש והטור אני תמה שהרי הרי"ף והרא"ש הביאו אותו בפ' אלו קשרים גם הטור העתיקו בסי' ש"א ומה שהקשה על הרמ"א דלמה נרשם להא"ז והוא ש"ס מפורש ג"כ לק"מ דלא נודע אלינו כמה היא שיעור דפסיעה גסה ע"כ למד מא"ז ה' עירובין (סי' קמ"ג) דהשיעור הוא אמה רק מההיא דההולך באמת המים מוכח דהוא יותר ע"כ חילק הא"ז שם דהיכא דא"א הוא יותר מאמה והיכא דאפשר היא אמה וזה כוונת הרמ"א ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה א' אם אפשר לו בפחות וע"כ נרשם להא"ז שמשם נלמד החילוק הזה וז"ב. ודע דמ"ש התיו"ט פ"ד דעירובין מ"ד בשם ר' יונתן דמהלך אדם בינוני שיעור אמה בין רגל לרגל כוונתו דבין התחלת רגל הא' ובין התחלת רגל השני הוא אמה והיינו שחצי אמה הוא אורך הרגל וחצי אמה היא ההפסק שבין רגל לרגל וכ"ה דעת המ"א (סי' ש"א סק"ב וסי' שצ"ו סק"א) ובחנם הניח בצ"ע בס' שלמי שמחה בברכות (פ"א ד"ב ע"א) על התיו"ט מדברי המ"א והיינו שהוא הבין דברי ר' יונתן דההפסק בין רגל לרגל הוא אמה ובאמת הפי' הברור כמ"ש ואין מחלוקת כלל ביניהם

(י) בסי' שי"ח ס"ה דאין ליתן פת אפוי' בכ"ש כל זמן שהיס"ב והוא מהגמי"י פ"ט מה' שבת בשם הרא"ם וז"ל שם הלכך יזהר אדם שלא ליתן פת אפויה אף בכ"ש במקום שהיס"ב שהרי יש דברים שהם רכים שאפי' בכ"ש מתבשל כדתנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מן האש לא יתן לתוכן תבלין כו' עכ"ל. ונראה שחסר תיבת כו' בהגמי"י אחר שהביא ההיא דאלפס וכו' וראיתו ממה דאמרו שם דמלח אפי' בכ"ש מבשלה וכמבואר בס' יראים להרא"ם (עמוד זמנים סי' ק"ב) ומיושב מה שתמה ע"ד הגמי"י האלו בספר מורה צדק ה' בציעת הפת (דל"ח ע"א) וז"ל ודבריהם תמוהים מ"ש שהרי יש דברים רכים שאפי' בכ"ש מתבשלים כדתנן האלפס והקדירה וכו' הא אלפס והקדירה הוי כ"ר וכדתנן להדיא אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי משום שהם כ"ש עכ"ל ולהנ"ל א"ש ונראה גם דהרא"ם סובר דהב' לשונות בש"ס שבת שם שניהם מודים דיש דברים שמתבשלים בכ"ש ויש דברים שאפי' בכ"ר לא יתבשלו רק שהם מחולקים אם מלח נתבשל בכ"ש או אף בכ"ר לא נתבשל ומיושב מה שהקשה במורה צדק שם עוד על ההגמי"י ע"ש ודו"ק (ומה שהאריך שם לתמוה ע"ד הש"כ ביו"ד סי' ק"ה סק"ד דעירוי אינו מבשל רק כדי קליפה דמדברי הר"ן פ' השוכר מוכח להיפוך לא ראה דברי הש"כ בס' הארוך בסי' ק"ה שהביא שם דברי הר"ן ויישבם לפי שיטתו גם מה שהאריך שם בדברי הרא"ש כבר יישב שם הש"כ ע"ש) וראיתי בספר יוסף אומץ (סי' תר"י) שכתב בשבת אסור ליתן חתיכת הלחם לתוך המרק אפי' בכ"ש כל זמן שהיס"ב ואבי החסיד ז"ל נהג כמ"ד ההוא ולא הניח ליתן החתיכות לתוך הקערה עד כי הניח א' מבני ביתו אצבעו בתוך המרק זמן קטן ולא הי' סולד בו עכ"ל מבואר שפי' יס"ב אצבעו וקשה דהא בש"ע סי' שי"ח סי"ד מבואר דהיינו שאין כריסו של תינוק נכוית. וע' בפרישה שם שכ' שמכאן תשובה למורי הוראה דשואלין אם היד סולדות בתבשיל ומשערין באצבע וז"א אלא שאין כריסו של תינוק כו' ע"ש והביאו בא"ר. וכן ראיתי בפסקי הר"ם ריקאנטי (סי' קט"ז) שכתב כן וע' בבכור שור חולין (ק"ג ב') שהעיר קצת בזה וחילק בין דאורייתא לדרבנן ולא זכר מדברי הש"ע והפרישה האלו והי' נראה דגם ביו"ד הפי' יס"ב כריסו של תינוק נכוית רק שסמך אמ"ש בא"ח וע' ברמב"ם ה' מעשר (פ"ג הט"ו) שכתב ואם הי' חם ביותר עד כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו שהוא מתבשל עכ"ל משמע לכאורה דהפי' הוא כפשוטו שהיד תכוה בו ולפי חילוקו של התב"ש דבדרבנן הפי' ידו ולא כריסו י"ל דהכא במעשר האש אינו קובע אלא מדרבנן ע' בר"מ בה' מעשר שם בפ"ד ה"ב מ"ש יראה לי כו' ומ"ש הכ"מ שם וצע"ק

(יא) בטוש"ע א"ח סי' שכ"ד איתא מחתכין הנבילה לפני הכלבים אפי' אם נתנבלה היום והב"י הביא פלוגתא דאמוראי בשבת (מ"ה ב') אם מודה ר"ש בב"ח בריאים שמתו או לא וכתב דמידי דרבנן היא נקטינן לקולא וכן דעת הרי"ף והרא"ש שסתמו דבריהם וכתבו סתם דמחתכין הנבילה לפני הכלבים ולא חילקו בין היתה בריאה מע"ש להיתה חול' וכן פסק בש"ע וראיתי בא"ר שם שכתב בשם המעיו"ט וז"ל ואני הוכחתי דלאו כ"ע ס"ל הכי והרא"ש לא ס"ל כן ואנן בתר הרא"ש גרירן לכך אין להקל בבריאה ע"כ וצ"ע עכ"ל הא"ר ולא ביאר היכן מוכח ברא"ש דלא ס"ל כן. וראיתי בביאורי הגר"א שכ' על הב"י ואשתמיטתי' מיני' דברי הרא"ש שם ואוקמינא כו' וכ"כ הסמ"ג ומרדכי ריש יו"ט להדיא כו' וכ"כ הרשב"א בעה"ק כו' עכ"ל מבואר דכוונתו על מ"ש הרא"ש פ"ג דשבת גבי קינה של תרנגולת ואוקמינא דאית בי' אפרוחי ובש"ס אוקמינא האי אוקימתא למ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו ש"מ שהרא"ש ס"ל הכי דלמ"ד חלוק הי' ר"ש אף בב"ח שמתו מוקמינן לה שם בדאית בה ביצה וזה ג"כ כוונת המעיו"ט ומ"ש הגר"א דכ"ד הסמ"ג הוא תמוה דלא נמצא שם כן ונראה דלפי שראה במרדכי פ"ק דביצה שכתב וז"ל כתב בסה"מ דמודה ר"ש בב"ח שמתו כו' והי' סבור דכוונתו על ספר המצות. אולם באמת לא נמצא שם כן ובמרדכי ט"ס וצ"ל כ' בסה"ת שכן מצאתי בס' התרומות (סי' רמ"ז) שכ' וז"ל ואע"ג דשוחט מודה ר"ש בב"ח שמתו ומתניתין דמחתכין הנבילה לפני הכלבים מוקמינן לה בפ' אין צדין במסוכנת דאדם מצפה מתי תמות בהמתו עכ"ל. והן הן דברי המרדכי. וא"כ לפ"ז מבואר דדעת הרא"ש והמרדכי וסה"ת והרשב"א לאיסור אולם רואה אנכי עוד פוסקים לאיסור הנה הבעל העיטור בעשרת הדברות בה' יו"ט כ' וז"ל ואוקמי זעירא בבהמת קדשים ובמסוכנת ודברי הכל אפי' לר"י דכי פליגי ר"י ור"ש כשהיתה חולה מבע"י אבל מסוכנת דעתי' עלי' ומש"ה היא שריא דבמסוכנת מודה ר"י ובע"ח שמתו מודה ר"ש וסתמא דהא מתני' אפי' לר"י וכן הלכתא ונוסחא עתיקא במסוכנת ודברי הכל ויש מפרשים כו' ופי' קמא מסתבר והכין פי' ר"ח ז"ל עכ"ל מבואר שדעת הר"ח ובעל העיטור להלכה דמודה ר"ש בבע"ח בריאים שמתו ורק במסוכנת ובחולה מתיר ר"ש וכן ראיתי בא"ז (ה' יו"ט סי' שנ"ו) שכ' וז"ל כתב ר' יצחק אלפסי תרגמא זעירא בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו"ט טעמא דבהמת קדשים דאין מאכילין אותן לכלבים הא דחולין שרי לטילטולה דכיון דמסוכנת היא מעיו"ט דעתי' עלי' להאכילה לכלבים מאתמול לפיכך שרי לטלטולי עכ"ל הרי"ף הרי פסק כרבה דאמר מודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין ובפ' מי שהחשיך הסוגיא כר"ש ורבינו נמי התם פסק כר"ש וכן בפיר"ח פסק כר"ש עכ"ל הא"ז וכ' עוד הא"ז לקמן דהלכה כמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו וס"ל דגם הרי"ף ס"ל כן. ולא כהב"י שכ' שהרי"ף מ"ש כן בביצה הוא משום דביו"ט ס"ל כר' יהודא וע' בפרישה מ"ש בזה על דברי הב"י. וע' ביש"ש פ"ג דביצה (פ"ג סי' י"ז) שכ' וז"ל אכן בפ' כירה בסוף סי' ל"א כתבתי במסקנא דאף בשבת אסורה הנבילה לטלטל אם לא במסוכנת עכ"ל וא"כ הי' מהראוי להחמיר כיון שכן דעת הרי"ף והר"ח והבעה"ע והא"ז והמרדכי והסה"ת והרא"ש והרשב"א והטור והיש"ש והמעיו"ט. הן אמת שראיתי בספר הפרדס הגדול (ה' יו"ט סי' קמ"ח והוא מספר האורה) שכ' וז"ל ונבילה שמתה ביו"ט אף דבשבת מותר לחתכה לכלבים ביו"ט אסור לטלטלה דקיי"ל כר"י דאית לי' מוקצה אבל בשבת מותר דקיי"ל כר"ש דלית לי' מוקצה ואם מתה מעיו"ט מותר לחתכה לפניהם ומוכנת הוא אפי' לר' יהודא ואם הוא מסוכנת מעיו"ט ומתה ביו"ט שרי לטלטלה כו' עכ"ל הרי שסובר שחלוק הי' ר"ש אף בבע"ח שמתו וכן ראיתי להמאירי בחי' לשבת (מ"ה ב' ד"ה קינה) שכ' וז"ל שמחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואפי' נתנבלה ביו"ט ואפי' בבע"ח שמתו ר"ל שלא היתה שם מסוכנת מבערב לדעתינו עכ"ל. וכ"כ בחידושיו לביצה (כ"ז ע"ב) וז"ל ולענין מחלוקתם כלומר מר ברי' דאמימר ומר ברי' דרב יוסף כ"ל כמר ברי' דרב יוסף דחלוק הי' וכו' ע"ש באורך. וכן נ"ל מרמב"ן בחידושיו לשבת (דקנ"ו א') שהביא איכא מ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו כו' ואיכא מ"ד שאין ר"ש מודה כו' ומדהביא זה האיכא מ"ד באחרונה ש"מ שס"ל כותי' ותו דכיון דמידי דרבנן הוא הי' לו לפסוק כמ"ד דמחמיר אם הי' בדעתו לפסוק לחומרא משמע שס"ל להקל וא"כ דעת רש"י והרמב"ן והמאירי להקל וע"כ צ"ע להכריע בדין זה. וראיתי להעיר דראיתי ביש"ש שם שכ' דאפי' לפי מה שפסק דמודה ר"ש בבע"ח שמתו דאסורין עכ"ז בהיתה בריאה ביהש"מ ושחטוה ונטרפה דמותר לטלטלה דדוקא במתה ביו"ט דהיתה בריאה ביהש"מ ומתה דאינה עומדת לכך אבל מאחר שעומדת לשחוט ועומדת לבדוק וטריפות שכיחא לכ"ע שרי לר"ש עכ"ד ולפ"ז יש ליישב מה שהניח בקושיא בא"ז שם וז"ל מעתה קשה לי אני המחבר מנ"ל דלוי סבר כר' יהודא ודלמא כר"ש ס"ל וסבר כרבה דמודה הי' ר"ש בבע"ח שמתו ולהנ"ל א"ש דבאמת מותר לר"ש לאותו ע"ד ודוקא לר' יהודא אסור אבל לר"ש אף לאותו מ"ד מותר וא"ש

(יב) בשו"ת חו"י סי' י"א כ' שאין מקדשין על לחם בלתי שלם כמו על כוס פגום ואף שיש לפקפק בזה מ"מ כ"ל כמ"ש ע"ש בהשמטות וקשיא לי לפמ"ש הטוא"ח סי' תפ"ג לדעת הרי"ף דבפסח מאן דלית לי' חמרא אומר המוציא ובצע לי' לרפתא ומקדש עליו ע"ש וקשה איך יאמר הקידוש על לחם פרוס ובפרט דצריך ליתן החצי שפרס לאיש אחר כמ"ש בסי' תע"ג וא"כ לא ישאר לו רק פרוסה ואיך יקדש עליו וראיתי להמור וקציעה שהניח בצ"ע דלמה לו לבצוע ומה יועיל לו הבציעה כיון שאינו אוכל ממנו וזה לא קשה דכיון דלהרי"ף מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה דוקא לכן צריך לבצוע תיכף בכדי כשיגיע לאכילת מצה לא יהי' לו רק פרוסה וע' בדרישה שכתב כן רק שהניח בקושיא דלמה לא יאמר תיכף גם על אכילת מצה אחר הבציעה וגם זה לא קשה וכמ"ש הר"ן דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אך על החו"י קשה וצריך לדחוק דפסח שאני דמה דרכו של עני בפרוסה ולכן מקלינן אז ולא בזמן אחר וראיתי בשו"ת סולת למנחה (סי' י"ב) להג' בעל מנחת יעקב שכתב דלחם משנה בשבת אין זה דרשא גמורה דגם חד ופלגא מקרי לחם משנה כמבואר בברכות בריש פ"ק אשמורה ופלגא משמורת