עמודי אש פו

מעה"ק (פט"ז ה"ד) מי שנדר שור או איל כו' לא יבוא כחוש ביותר שבאותו המין כו' ולא יבוא הבינוני וע' בתוס' חגיגה ד"ל ע"א ד"ה הראי' (וע"ש ביד דוד שהוכיח בשם המרכבת המשנה דעולת ראי' באה מן העופות דאל"כ איך יבוא בעד מעה בהמה אולם לפי מה שהוכיח הרב טורי אבן דעולת ראי' באה מן השותפות לא מוכח מידי) ולכאורה הי' מקום להוכיח דלא אמרינן דעתא דאינש לעשות מצוה מן המובחר מש"ס ב"ק (דע"ח ע"ב) דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור כו' או דלמא מצי אמר לי' אנא מצוה מן המובחר קא עבידנא ופשטינן דמצי גנב למיפטר נפשי' בכבש משמע דלא אמרינן דדעתו על מצוה מן המובחר [ומסוגיא הזאת למדו האחרונים דהיכא שגזל אתרוג טוב מחבירו אי מצי פטור נפשי' באתרוג פשוט. ולדעתי לא דמי דבשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' תתרי"ד) ובהגהת מרדכי פ' אלמנה ניזונת שרצו ללמוד משם נידון אחר וכתבו דהתם ה"ט דכשגונב כבש ויוצא י"ח נמצא המותר גונב מההקדש ולכן פטור דוגנב מבית האיש כתיב ולא גונב מהקדש משא"כ בשאר דברים ע"ש וא"כ ממילא נסתר ג"כ הלימוד משם לאתרוג]. ואולם יש לדחות עפ"י מ"ש בשו"ת בית שמואל אחרון (סי' ה') דהתם כבר קיים גם חובת מצוה מן המובחר במה שהפריש שור וכשנגנב לא נשאר עליו רק חיוב קרבן וזה יצא בכבש א"ש. וא"כ בעלמא היכא שלא קיים עדיין אמרינן שמסתמא יעשה מצוה מן המובחר והן אמת שיש לומר דשאני בקלף דהתם חיוב לכתחלה לכתוב רק על קלף אבל היכא שהוא רק למצוה מן המובחר לא אמרינן שכן דעתו דאינש מסתמא לקיים. ועיין כעין חילוק זה בט"ז א"ח (סי' תקפ"ו סק"א) אולם מלשון רש"י לא נראה כן ומצאתי בשו"ת מהר"ם מרויטינברג (ח"ג סי' תל"א) שכ' וז"ל אם אדם חילל שבת בשוגג יש לו ליתן ה' דינר הילל"ש לצדקה ובזה יתכפר לו כי בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' חייב חטאת וחטאת אם יקנה בה דנקא יצא י"ח זה עולה ל"ג הילל"ש אמנם עיקר מצותו בסלע וזה עולה לה' דינרין הילל"ש עכ"ל והתשובה הזאת הוא ג"כ בתשב"ץ קטן (ה' שבת סי' כ"ח) וזה כמ"ש למעלה וע"כ דברי התה"ד צ"ע ומה גם שכתב כן בשם מהר"ם ואנן חזינן בתשו' מהר"ם וכ"כ בשמו תלמידו בתשב"ץ להיפוך וצ"ע וע' שו"ת ח"ס (חיו"ד סי' קנ"ה) שכ' ומיד יפרוש לצדקה כשיעור חטאת שבזמנינו עכ"ל נראה מדבריו שתלוי בהשתנות הזמן והמקומות ולא ידענא הא עכ"ל ומבואר בראשונים ובש"ע להיפוך והנכון דהוא שיעור כסלע ויש סמך לזה מהש"ס כתובות (ס"ח) דמר עוקבא הי' רגיל ליתן ד' זוזי לצדקה ונראה דהי' רוצה ליתן שיעור חטאת וכ"כ בשם אהרן שם א"כ מבואר דהשיעור הוא בסלע. וראיתי להעיר על מ"ש התוס' שבת בסי' של"ד שהביא בשם הש"ג והא"ז דאם חילל שבת בכיבוי א"צ תשובה וכ' ע"ז התוס' שבת ע' רס"י שי"ב מ"ש בשם שו"ת חו"י ויש לחלק עכ"ל כוונתו נראה דקשה לי' ממ"ש שם בשם החו"י דהא דהתירו משום כבוד הבריות מ"מ צריך כפרה וקשיא לי' מ"ש מכיבוי דא"צ כפרה ותמה אני ע"ז דהא החו"י שם סי' רל"ו נשאל אם מותר להורות תשובה על כיבוי והשיב דאף דיש דברים דצריך כפרה והיינו ההיא דגדול כבוד הבריות עכ"ז בכיבוי כיון דאמרו בפירוש דהנשאל ה"ז מגונה והיינו דלא אמרו בקישוי התירו פ"נ מכ"ש אם יצוה המורה להתענות ע"ש וא"כ לק"מ קושיות התוס' שבת וז"פ

(ו) המ"א סי' רמ"ב תמה על הע"ש שכ' דבשבת אם רוצה לעשות כולו לכם עושה דהא בשבת כתיב ג"כ שבת לד' וראיתי בא"ר שם שהרבה לתמוה עלי' דהאי קרא נדרש לדרשות אחרות ע"ש אולם צדקו דברי המ"א דכן הוא בירושלמי שבת (פ' אלו קשרים ה"ג) דמבואר להדיא כתיב שבת לד' וכתיב עצרת תהי' לכם חלקהו מבואר דהירושלמי דריש האי קרא דבעינן בשבת לד' ומהירושלמי מבואר ג"כ דלא כהע"ש והלבוש דסברי דבשבת יכול לעשות כולו לכם ועמ"ש היפה מראה שם. וראיתי להא"ר בסי' רפ"ח שתמה על הב"ח שסותר דברי עצמו דבסי' רפ"ח כ' דאסור לישב בתענית יותר מו' שעות ובסי' רמ"ב כ' דבשבת בעינן רובו לד' ע"ש והי' מקום ליישב זה עפ"י מ"ש הא"ז ה' מוצאי שבת (סי' פ"ט) דאחר האכילה לומדים וא"כ אוכלין קודם ו' שעות ואחר האכילה לומדים אך ממ"ש בשם הר"מ דמתפלל עד מנחה לא נהירא כן. אך י"ל דהביא דברי הר"מ רק דבעינן רובו לד' אבל במה שס"ל להר"מ דהרוב תהי' קודם האכילה בזה לא ס"ל כן. וראיתי בא"ז שם שהביא פלוגתת ר"א ור"י בביצה (ט"ו ב') דר"א ס"ל או כולו לד' או כולו לכם ור"י ס"ל חלקהו וכו' וסיים הא"ז ע"ז וכי היכא דפליגי לענין יו"ט ה"נ פליגי לענין שבת והוא מהתימה דהא בפסחים (ס"ח א') מימרא דרבא דבשבת כ"ע מודו דבעינן נמי לכם וצ"ע ומצאתי בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' שמ"ח) שכ' וז"ל וצ"ע שלא יוקשה מההיא דרפ"ב דביצה אין לו לאדם ביו"ט ושבת אלא אוכל ושותה דברי ר"א ור"י אומר כו' עכ"ל מבואר דהי' לפניו הגירסא בהפלוגתא דר"א ור"י דגם בשבת פליגי אך צ"ע לפ"ז מהך מימרא דרבא שהבאתי ורציתי ליישב דברי הא"ז דסובר דמר ברי' דרבינא דיתיב כולא שתא בתעניתא פליג על רבא ופסק כותי' ועיין בב"ח סי' רמ"ב שרצה ליישב כן דברי האבי העזרי ודחה זה מהא דכתב ותו כו' ע"ש אבל בדברי הא"ז נוכל לומר כן. אך צ"ע דהא כ' הא"ז בה' ר"ח סי' תנ"ג) על ההיא דמר ברי' דרב הונא וז"ל ובשבת לא קחשיב דפשיטא דמצוה היא דכתיב וקראת לשבת עונג כו' וזה סותר דבריו בכאן וצע"ג

(ז) הד"מ בסי' רמ"ט הביא בשם הא"ז דאסור לאכול גרעמזיל בשבת קודם הסעודה וכתב דאזיל לטעמי' דאסור לאכול אחר המנחה אבל לדידן מותר והמ"א שם סק"ו השיגו וז"ל ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אמר אלא בשבת עכ"ל. וכוונתו דמאי ראי' מייתי מהא דמותר לאכול בע"ש להגרעמזיל דמיירי בשבת ואולי בשבת אסור דשוב אינו תאב אבל להתחיל לאכול מבע"י אמרינן דיהי' רעב בשבת ולכן פסק דאסור אולם גרם זה לרבינו המ"א שלא ראה האור זרוע דהמעיין בא"ז (ה' ע"ש סי' כ"א) מבואר דמתחלה הביא דברי הרא"ם דפסק דהלכה כר"י בלהתחיל דאסור וסיים הרא"ם דלפ"ז אסור לאכול הגרעמזיל דלא יהי' לתיאבון עיקר סעודת שבת שהוא הלחם ואח"כ הביא הא"ז דברי הרשב"ם דאין הלכה כר"י בלהתחיל ג"כ ומותר להתחיל לאכול וסיים ע"ז הא"ז דלפ"ז מותר לאכול הגרעמזיל וכן מצא בתשובה מבואר להדיא מדבריו דזה תלוי בזה דמאן דפוסק דאין הלכה כר"י בלהתחיל מותר לאכול הגרעמזיל ואינו מחלק בין ע"ש לשבת דגם כשיאכל בע"ש לא יהי' תאב הרבה לאכול בשבת ועכ"ז לא חששו ה"ה לגרעמזיל ומוכח ג"כ מדברי הרא"ם שסובר כן מדכתב רק לפי שיטתו דהלכה כר"י בלהתחיל דאסור לאכול הגרעמזיל משמע דבלא"ה מותר ומ"ש המ"א דעכ"פ מצוה איכא שלא לאכול מט' ולמעלה צ"ל בדעת הרמ"א דאע"ג דאיכא מצוה שלא לקבוע סעודה בע"ש דאז קרוב לודאי שלא יאכל לתיאבון בלילה עכ"ז בגרעמזיל ליכא גם מצוה שלא לאכלו וכיון דאינו מצד הדין רק חומרא בעלמא לכן יש לחלק כן

(ח) הט"ז (בסי' של"ו) כתב דצריך אדם ליזהר שלא יתלוש שער מעור בהמה שיש בו חיוב חטאת וע"כ במלבוש שנעשה מעור בהמה אם תולש הוי חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה כו' ע"ש וראיתי בבאה"ט (סי' ש"מ סק"ג) שכ' בשם היד אהרן וז"ל ונראה דהירושלמי הזה הוא דלא כהלכתא דהא מתלמודא דידן נראה להיפוך וז"ל הסוגיא בפ' הלוקח בהמה על מתני' דר"י בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופץ ותולש את השער בעי מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו וכו' ומוקמינן שאני כנף דהיינו אורחי' עכ"ל הרי מבואר להדיא מן הגמרא דהתולש מן הבהמה לאו היינו גוזז ושאני כנף עוף דהיינו אורחי' ומש"ה לא פסק הרמב"ם לההיא דירושלמי שהביא הט"ז ותמהני על הט"ז איך לא שת לבו לתלמודא דידן דנראה מפורש דליכא חיוב חטאת כלל בתולש צמר מן הבהמה עכ"ל. ולדעתי צדקו דברי הט"ז ואציע דברי הירושלמי פ' כלל גדול ה"א דמקשה שם דריש לקיש אדריש לקיש דאלו לענין קדשים אמר ר"ל דתולש פטור ולגבי שבת אמר ר"ל דהתולש כנף מן העוף חייב וע"ז תירץ דלא דמיא עוף שאין גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז (דבבהמה דרך לגזוז ולא לתלוש) תדע לך שהיא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה זו הוא גיזתה (כלומר כיון שבבהמה מתה הדרך לתלוש חייב כמו בעוף חי שדרכו לתלוש משא"כ בהמה חיה שאין דרכה בכך פטור) א"כ מבואר דגם הירושלמי סובר כמו ש"ס דילן דבעינן שיהי' דרכו בכך ולהכי בעוף חייב ובבהמה חיה שאין דרכה בכך פטור אבל בבהמה מתה דרכה בכך ולכן חייב וא"כ לא נדחה כלל הירושלמי הזה מהלכה. וע' בחי' הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשבת (דע"ד ב') שהביאו דברי הירושלמי האלו להלכה וע"ש שכתבו בפשיטות דאינו חייב בעוף רק משום גוזז ולא משום עוקר דבר מגידולו דאין קצירה אלא בגידולי קרקע וע"כ פירשו גם הא דאיתא בד' ק"ז ע"ב במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב דאינו משום עוקר דבר מגידולו רק משום נטילת נשמה וכ"ה דעת הרמב"ם פ"י מה' שבת וע"כ תמוהין לי דברי התפארת ישראל בכלכלת שבת (סי' י"ב) שכ' בפשיטות דתולש שער מבהמה חיה דחייב משום תולדת קוצר וכ"כ בפ"ג ממס' בכורות והוא היפוך דברי הראשונים ויש להעיר על השירי קרבן בירושלמי שבת (פ"ח ה"ב) דכתב דנראה לו דהא דאמרינן בשבת דק"ז בהשולה דג מן הים כו' וכן ההוא דהושיט ידו למעי בהמה כו' היא מטעם קיצר וה"ה שכ' בשם הרמב"ן דהיא משום נטילת נשמה ולי נראה כמ"ש. ולא עיין בחי' הרמב"ן והרשב"א דהמה הביאו הירושלמי הזה ודחאהו דא"א לומר דהוא מטעם קוצר דאין קצירה אלא בגידולי קרקע ונראה דהירושלמי אזיל לשיטתו בפ' כלל גדול דכל שהוא מפרר לרוח דחייב משום זורה דסובר דכל מלאכת שבת נוהג אף שלא בגידולי קרקע ע' שו"ת ר"ע איגר (סי' כ') משא"כ לדידן אינו נוהג אלא בגידולי קרקע ובזה נ"ל ליישב מה שתמה המעשה רוקח בפי"א מה' שבת דלמה השמיטו הרי"ף והרא"ש מימרא דשמואל ולהנ"ל י"ל דהמה פירשו דברי שמואל דהוא מטעם קוצר וס"ל כהירושלמי דיש קצירה אפי' שלא בגידולי קרקע וגם דישה הוא אפי' שלא בגידולי קרקע משא"כ לדידן דס"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכן קצירה נדחה מימרא דשמואל מהלכה וכה"ג כ' התוס' בפ' המצניע (דצ"ה ע"ב) לענין תלישה ע"ש הן אמת שלכאורה קשיא לי לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו (דצ"ה) לחד תירוצא דבהמה נקראת גידולי קרקע א"כ מדוע בהושיט ידו כ' דאינה נקראת גידולי קרקע וצ"ל דס"ל להלכה העיקר כאידך תירוצא. ומזה אני תמה על הרש"ל ביש"ש פ' אין צדין ההובא במ"א סי' תצ"ח דכ' דהצד דגים חייב משום קוצר ובאמת קצירה אינה בדגים דאינם גידולי קרקע. והן אמת שאני תמה על המ"א דהמעיין ביש"ש יראה דלא כתב כלל דקצירה חייב משום קוצר רק שכתב דאפי' בניצוד חייב משום קוצר. שוב ראיתי בא"ר ופרמ"ג שתמהו כן. (וצל"ע על המאירי שבשבת דק"ז ע"ב נראה שדעתו דהושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו אפי' לא מת דלית בי' משום נטילת נשמה ובדף (ע"ד ב') הסכים דאין קצירה אלא בגידולי קרקע ואולי ס"ל דבהמה מקרי גידולי קרקע). ושוב ראיתי במסגרת זהב (ד"ט ע"ב) שהעיר על דברי אביו בתפארת ישראל מחי' הרשב"א ולא ראה שכ"ה גם בחי' הרמב"ן והר"ן ומש"ש ע"ד הרשב"א וצ"ע דא"כ למה לא אמרו בגמרא בפשיטות דעובר ירך אמו וחייב כתולש אבר. היא תמוה דלמה לו להגמרא לומר טעם מה דתליא בפלוגתא אם עובר ירך אמו. [וע"ש בחי'