עמודי אש פה

ואי אתה חושש שמא הלכה לה הצרעת וכ' המל"מ פ"י מה' טומאת צרעת וז"ל ומדקתני שמא משמע דלאו פסיק רישא הוא ונראה דברייתא זו אתיא כר"י דס"ל דבר שא"מ אסור עכ"ל ומדדריש אותו מקרא מבואר דס"ל לר"י דדבר שא"מ אסור מדאורייתא בשאר איסורים. ורק בשבת ס"ל דהוא מדרבנן ועמ"ש הק"נ פ' שמונה שרצים עוד ראיתי להעיר על מה שנסתפק במלא הרועים (אות ד' דשא"מ) אם פ"ר אסור מדאורייתא או מדרבנן ותמהני עליו שלא ראה בשיטה מקובצת לכתובות דף ה' שכ' דאיכא איסורא דאורייתא מדאיצטרך למשרי קציצת בהרת רק דחיוב חטאת אינו אולם ברמב"ם (פ"א מה' שבת ה"ו) איתא דחייב חטאת. ומצאתי בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם (סי' י"ט) שר' דניאל הבבלי הי' ס"ל דפ"ר הוא רק איסורא דרבנן והוא האריך להוכיח דחייב עלי' יעו"ש וי"ל בזה מה שהקשה הגרע"א בפסחים (די"א ע"ב) על מה דאיתא התם ור"י מ"ש גבי חמץ דגזר ומ"ש גבי קרצוף דלא גזר כו' דלפי מה שכתבו התוס' דדשא"מ הוא רק מדרבנן א"כ מאי מקשה דחמץ דהוי דאורייתא לכן גזר משא"כ קירוד דהוי רק מדרבנן לכן לא גזר ע"ש ונ"ל ליישב זה עפ"י מ"ש התוס' חדשים בעדיות (פ"ג מי"ב) להקשות דהא הוי פסיק רישא ותירץ דלא ניחא לי' ע"ש וא"כ י"ל לפמ"ש דבפ"ר ס"ל לר"י דהוי מה"ת גם בדלא ניחא לי' ס"ל כן ורק לר"ש מחלקינן בין ניחא לי' ללא ניחא לי' ולר' יהודא אין חילוק כלל וא"ש ומיושב בזה מה שהקשה במלא הרועים שם דמבכורות דף ל"ג נראה דס"ל לר"מ דדשא"מ אסור ובביצה כ"ג רבנן דר' יהודא אסרו קרצוף אטו קרוד ש"מ דס"ל דשא"מ מותר וסתם רבנן דר"י הוא ר"מ. ולהנ"ל י"ל דניהו דר"מ ס"ל דדשא"מ מותר עכ"ז בפ"ר דלא ניחא לי' ס"ל כר' יהודא. וראיתי לתמוה על המלא הרועים שהניח בתימה על הרא"ש פ' שמונה שרצים שכ' שגם הערוך לא אמר דפ"ר דלא ניחא לי' שרי אלא בשבת אבל בשאר איסורים מודה דאסור וע"ז כ' המלוא הרועים ותמי' לי דהא הערוך מייתי ראי' ממזלפין יין ע"ג האישים שהוא בשאר איסורים עכ"ל ותימה על תמיהתו דבאמת הערוך לא מייתי כלל הך ראי' ע' בערוך (ערך פסק) שלא הביא כ"א משבת ק"ב דשקיל לי' בברזא ומד' קל"ב אי איכא אחר ומסוכה ל"ג והיא דאית לי' הושענא אחריתא אולם מההיא דמזלפין לא הביא כלל וא"כ שפיר כ' הרא"ש רק הרא"ש פ' הבונה הביא ראי' מההוא דמזלפין להערוך. ובסתירת דברי הרא"ש כבר האריכו הבזה"ז בזבחים דצ"א והמ"א סי' ש"כ והק"ן]. עוד יש להביא ראי' מפורשת דלא כהפנ"י מירושלמי שבת (פט"ז ה"ג) תני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דאמר אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש והיינו דלר"ש דכיבוי הוי משאצ"ל מותר לכבות להציל כתבי הקודש כיון דמשאצ"ל הוי רק שבות ואין שבות בכתבי הקודש ולזה הירושלמי כוון ה"ה בפי"ב מה' שבת ה"ג שעל מ"ש הרמב"ם דהמכבה דליקה חייב דזה דוקא לר' יהודא דלר"ש פטור אבל אסור וכן מבואר בירושלמי פ' כל כתבי עכ"ל וראיתי להמעשה רוקח שכתב ע"ז ואני בעניי לא מצאתי זה בירושלמי ואולי אשגרת לישנא הוא כו' ע"ש. אולם הברור שכוון לדברי הירושלמי הללו שמבואר דלר"ש כיבוי הוי רק שבות וע' ברמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש) שכ' לר"ש משאצ"ל פטור עלי' ואין בה אלא איסור של דבריהם עכ"ל מבואר דלא כהפנ"י (דלהרמב"ן בספר המצוות מבואר שסובר דמדבריהם הוא מדרבנן) וא"כ שבה קושיות התוס' שבת לאיתנה ונראה ליישב דברי הרמב"ן ומתחלה נחקור מ"ש הרמב"ן דע"י כיכר או תינוק לא נטלטל בכרמלית אם נכלל בכוונתו אף תינוק גדול וראיתי באשל אברהם (סי' שי"א ס"ק י"ח) שכ' והאי תינוק הוא קטן ממש שיש בו איסור הוצאה אבל גדול קצת ודאי אף הרמב"ן מודה דתינוק עדיף דאין פוגם בהוצאה כלל ומתקן הטלטול הרי שס"ל בכוונת הרמב"ן דעדיף ע"י תינוק גדול קצת משלא ע"י תינוק אולם לענ"ד לא נהירא כן דהא הרמב"ן בתה"א כתב לחלוק ע"ד הראשונים שהצריכו בכרמלית ככר או תינוק וז"ל שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברה"י מחמה לצל אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית כשם שהתירו הוצאתו אף שיש בה משום שבות כך התירו לטלטלו שאינו בדין להוסיף בהוצאות אם המת הותר בהוצאה משום כבודו ככר או תינוק האיך הותר להוציאן והם אינם טפלין למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל ועוד הוצאות הככר קרובה לבוא לידי איסור תורה כו' ע"ש באורך מבואר מדבריו רבא לחלוק ע"ד הראשונים בב' טענות האחת דכיון דסוף סוף יש בו איסור דרבנן ובמת הותר איסור דרבנן משום כבוד הבריות אבל בתינוק לא ניתן לידחות אצלו וא"כ למה נתיר איסור דרבנן בתינוק מה שאין צריך דבמת הותרה אבל לא בתינוק ועוד דבככר הוא פוגם כו' וא"כ בתינוק גדול קצת אף דבי' לא שייך טעמא דפוגם דאינו חייב עכ"ז מטעם הראשון דלא ניתן לידחות אצלו בודאי דלא מתירין. וא"כ נראה דלהרמב"ן גם בתינוק גדול קצת אין מתירין ולא כהפרמ"ג. ושוב ראיתי להפרישה בסי' שי"א שכ' ע"ד הרמב"ן מדכתב אתה פוגם בהוצאות ככר משמע ככר דוקא ולא תינוק משום דחי נושא את עצמו כו' אך צ"ע כו' לכך נלע"ד הא דכתב אתה פוגם בהוצאת ככר חדא מינייהו נקט וה"ה לאידך עכ"ל מבואר דדעת הפרישה בדעת הרמב"ן כע"ש ולא כהפרמ"ג. ומה דדחק בפרישה במה דנקט הרמב"ן פוגם רק בככר ולא בתינוק א"ש לפמ"ש לעיל דפוגם בחיוב חטאת הוא רק בככר ובתינוק הוא הטעם הראשון ובהיות כן א"ש קושיות התוס' שבת מדוע סתם וכתב דאסור להוציא ע"י תינוק ולא כתב דע"י תינוק גדול מותר ולפמ"ש א"ש דבאמת אסור גם ע"י תינוק גדול משום דדוקא גבי מת הותר ולא גבי תינוק וא"כ לק"מ ומה שהקשה מרה"ר לק"מ כשתעיין בפרישה בטעמו שכתב מדוע צריך ברה"ר תינוק ע"ש ותראה דלק"מ ודו"ק

(ד) אם מותר לטלטל סכין של מילה בשבת אחר המילה המ"א (סי' של"א) כ' דדעת ר' ירוחם לאסור רק שהמהרש"ל חלק עליו וע"ש במחצית השקל שהבין הכוונה דגם רש"ל ס"ל בדעת ר' ירוחם לאסור רק שחלק עליו ובאמת לא כן הוא כמבואר בשו"ת הרש"ל (סי' מ') שהרש"ל הבין בדעת ר' ירוחם דהיא מהמתירין. וראיתי להקרבן נתנאל בשבת פ' כל הכלים (ס"ק י') שכתב ואני מצאתי ראיתי בירושלמי פ' לולב הגזול להדיא לאיסור דהכי גרסינן התם הניחו כו' אף בסכין של מילה כן מן מה דאמר ר' יוחנן כו' וזה לר' יוסי איברא אנן קיי"ל כחכמים דאינו חוזר אלא על ציצין המעכבין א"כ לדידן אסור לטלטל עכ"ל ובמח"כ שגה בפשט הירושלמי דהוא הי' סבור דשאלת הירושלמי אף בסכין של מילה כן הוא אם מותר לטלטל אחר המילה. ובאמת הירושלמי קאי על אם שכח והוציאו לרה"ר דמיירי בזה הירושלמי לעיל מיני' וע"ז מקשה אם הוציא הסכין של מילה לרה"ר אם חייב וכן פי' הקרבן העדה ומוכרחין אנו לפרש כן דהא בירושלמי שבת (פי"ט ה"ד) ובפסחים (פ"ו ה"ה) וביבמות (פ"ח ה"א) מבואר כן להדיא דקאי על ההוצאה לרה"ר וא"כ אין התחלה לראי' לדין הסכין אחר המילה וז"ב. וראיתי להיד שאול (סי' רס"ו) שהאריך ליישב דלא תקשי מזה הירושלמי דסובר בלולב דאם הניחו ע"ג קרקע דאסור לטלטלו ע"ד ר"י דמתיר דהכוונה בירושלמי דלכן נקט נתנו לחבירו הניחו ע"ג קרקע כו' דדוקא אם חבירו הניחו דהוא נתן אליו במתנה ע"מ להחזיר רק להוציא ידי מצוה כו' ע"ש. ולדעתי הפי' הזה הוא זר לפרש כן דברי הירושלמי והברור הפי' בירושלמי לפמ"ש בא"ר ופרמ"ג בסי' של"א דאם נותן אותו לחבירו מותר אח"כ לטלטלו דדוקא כשהניחו בארץ אז אסור לטלטלו דבזה סימן דהסתלק א"ע מהמצוה וכן הכוונה בירושלמי דאם נותן אותו לחבירו בזה עדיין לא סילק א"ע מהמצוה דיוכל ליקחו בחזרה משא"כ בהניח ע"ג קרקע כבר סילק א"ע מהמצוה ונעשה מוקצה (ומה שחקר שם ביד שאול אם מותר לטלטל הכלי אחר המילה עם הערלה תמהני שלא ראה דברי הרש"ל שם בתשובה מ"ש בזה) והנה בסי' ש"ח קיי"ל דאם המוקצה בידו מותר לטלטלו למקום שירצה. והי' נ"ל דאם ידע מתחלה שיצטרך לטלטלו אסור ודוקא שבדרך מקרה נתודע לו שהמוקצה בידו אז מותר להניחו במקום שירצה והי' א"ש בזה דברי הירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) דמקשה שם ויקרא לה שם ויוליך עמה אחרת לקרן זויות כההיא דתנינן תמן מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה עם החולין וראיתי להשירי קרבן שם שהניח בתימה דלמה לו אחרת הא כיון דהוא בידו מכבר א"כ יהי' מותר לטלטל למקום שירצה ע"ש. אמנם אם נימא כמ"ש א"ש כיון שיודע מתחלה שיצטרך לטלטל אח"כ המוקצה אסור. עוד יש ראי' לזה ממה שהקשה התוס' שבת בסי' שי"א דלמה במת שהסריח מתירין איסורין מפני כבוד הבריות ואמאי לא נעשה דמתחלה יניחו עליו ככר או תינוק ויהי' מותר ליטלו מן הארץ ואח"כ יהי' מותר להוליכו בלא ככר או תינוק למקום שירצה ועם האמור א"ש דכיון דידוע מתחלה דבודאי יצטרך אח"כ לטלטל המוקצה למקום אחר אסור כן הי' נ"ל ועדיין צ"ע. והנה האבן העוזר והתוס' שבת בא"ח סי' רס"ו כתבו דהא דמותר בנושא מוקצה בידו להניחו במקום שירצה היינו דוקא במוקצה מחמת איסור דיש היתר לצורך גופו ומקומו אבל במוקצה מחמת עצמו אסור ונ"ל דכ"ה דעת המל"מ ה' ביאת המקדש (פ"ג הי"ט) שחקר במוציא שרץ במקדש אם מוציא אותו חוץ מהר הבית וראיתי להשירי קרבן בירושלמי עירובין (פ"ו הי"ד) שתמה עליו דהא מוקצה כשהוא בידו מותר להוליכו לכל מקום שירצה ע"ש ולהנ"ל א"ש דהא שרץ הוי מוקצה מחמת מיאוס דאינו ראוי כלל אפילו לכסות בו כלי ואסור אפי' לצורך גופו ומקומו וא"כ לא הותר להוליכו לכל מקום שירצה כמו במוקצה מחמת גופו

(ה) יש לחקור מי שחילל שבת בשוגג שחייב עליו חטאת כמה צריך ליתן דמי פדיונו. והנה בפסקי מהרא"י (סי' מ') כ' שיתן י"ח פשוטים שהיא דנקא שהוא שיעור חטאת וכן פסק הרמ"א בא"ח (סי' של"ד סכ"ו) וקשיא לי עלה דהא כ' רש"י בזבחים (מ"ח א') דלאו דוקא נקט דנקא אלא דמים קלים בעלמא שלא ניתן לה קצבה עכ"ל והתוס' שם כתבו דהדין עמו וא"כ למה שיערו י"ח פשוטים דהא אין לו שיעור כלל. וצ"ל דס"ל להתה"ד כמ"ש התוס' בכריתות (ד"י ע"ב) דהפוחת מדנקא מקרי עבריינא וע"ש שדנקא הוא שיעורא דרבנן וע' בביאורי הר"ש משאנץ לת"כ פ' תזריע וברבינו יונה ברכות פ"א ד"ה ואע"פ ע"ש. הן אמת שקשה לי על זה דהא בבא לעשות תשובה בודאי דרוצה לעשות מצוה מן המובחר וא"כ הי' לו ליתן כשיעור סלע דהוא מן המובחר וכמ"ש התוס' בזבחים וכריתות שם וכ"ה בתוס' יומא (כ"ה ב') וע' בפסקי תוס' פ' דם שחיטה (סי' ל"א) והא מבואר הוא בש"ס שבת ע"ט ב') דלהכי המוציא דוכסוסטיס השיעור כדי לכתוב פרשה קטנה פטור אף דכשר לכתוב עלי' עכ"ז כיון דלמצוה מן המובחר בעינן קלף לכן פטור וכתב רש"י שם דמסתמא כל אינש מצוה מעליא עביד ובפרט כשרוצה לעשות תשובה בודאי רוצה לעשות מן המובחר (ומזה צע"ק על המ"א סי' ר"ס שהקשה על הרש"ל דיש להסתפר בע"ש ולא ביום ה' דהא אנשי מעמד הי' מסתפרין בה' וכ' דזה דמסתפרין בע"ש הוא למצוה מן המובחר ואנשי מעמד לא הי' להם פנאי דהא כ' רש"י בתענית (י"ד ע"ב) דרוב ב"א מסתפרין בחמישי והביאו המ"א שם והרי כ' רש"י בשבת דמסתמא כל אינש מצוה מן המובחר עביד וא"כ אי ס"ד דמצוה מן המובחר להסתפר בע"ש הי' להן להסתפר בע"ש) וביותר יקשה לפמ"ש התוס' מנחות (ק"ז ב') דעין יפה בסלע ועין רעה בדנקא וא"כ איככה יהי' השב בתשובה בעין רעה וע' ש"ס ב"מ (כ"ב א') דמסתמא דעתא דאינש בבינונית וכשמצאו ואומר לו כלך אצל יפות היכא דמצוה היא אמרינן דדעתו בעין יפה וכ"ה ביו"ד (סי' של"א סל"א) וע' ברמב"ם ה'