עמודי אש פד

דמיירי דמקדש אותה במי חטאת בעצם ויש לה שכר הזאה א"כ כיון שאסור לה ליקח השכר א"כ לאו מידי יהיב לה דאסורה ליהנות מהשכר לכן אינה מקודשת משא"כ כאן שמקדש אותה בשכר שבת היא מותרת ליהנות מהמעות שפיר תהי' מקודשת ודבר זה תלוי בהספק שנסתפק המל"מ פ"ה מה' אישות במקדש אותה בדבר שלו אינו שוה כלל ואצלה הוא שוה אם מקודשת וגם י"ל דתליא במה דמבואר באה"ע סי' כ"ח סכ"א הפלוגתא דראשונים במקדש אותה באיסורי הנאה דרבנן ע"ש. אולם גם שכר הזאה הוי מד"ס אך בעיקר קושיתו לק"מ. ונעלם ממנו שהרשב"א והריטב"א הקשו אמאי לא תני חמץ בפסח ותירצו דשייר נמי פיגול ונותר כו' ע"ש ובתוס' א"כ י"ל דשייך ג"כ שכר שבת. וראיתי להעיר ע"ד הב"ח בח"מ סי' ט' ובתשובותיו הישינות סי' י"א והובא במשנה למלך (פכ"ג מה' עדות ה"ה) דכל הני דאסור ליקח שכר אם נטל א"צ להחזיר א"כ קשה לי למה במקדש בשכר הזאה ומילוי אינה מקודשת הא לא תהי' צריכה לחזור ובשלמא לפי' הר"מ והרשב"א דמיירי בקידשה בהזאת חטאת א"כ י"ל דלאו מידי יהיב לה דהא מסתמא היא לא תעשה איסור ליהנות משכר הזאה ומילוי ולא השכירם אותם משא"כ לפי' הראב"ד פ"ה מה' אישות דמקדשה בשכר הזאה שקיבל א"כ אמאי אינה מקודשת הא לא תהי' צריכה להחזיר ויש לעיין בזה וע"ש בעמק הלכה שחקר בהמעות שקיבל בעד ההזאה אם הוי בידו גזל. וכ' דלא הוי גזל רק הלואה ודמים הוא חייב לו ונעלם ממנו חי' הרשב"א והריטב"א בקידושין שם שחקרו בזה והעלו דהמעות הוא גזל בידו והביאו הירושלמי בקידושין שם זאת אומרת שמקדשין בגזל וע' אריכות דברים בזה במל"מ (פ"ה מה"א ה"ז ופט"ז מה' מכירה הי"ד) ע"ש (וע' בתפארת ישראל ברמזי אה"ע (סי' כ"ח) שכתב וז"ל בקידשה בנשרפין למה אינה מקודשת כבספ"ב דקידושין דלמא בהנאת אפרן קאמר עכ"ל ולא ראה שכבר הקשו זה התוס' בע"ז ר"פ השוכר ע"ש) ומ"ש העמק הלכה דהראי' שהביאו מתוס' ע"ז בלא התנו דאסור אינו ראי' דהתם הוי שלוחו ע"ש לא ראה שכבר העיר בזה הב"ח בסי' רמ"ג וע"ש מ"ש בזה. ומ"ש ראי' מתוס' עירובין (מ"ג א' ד"ה הלכה) דשמירת פירות בשכר שרי כמו שמור לי פירות שבתחומי ואני אשמור פירות שבתחומך וכוונתם כיון שאינו לוקח מעות ע"כ מותר בדיעבד ע"ש אינו ראי' כלל דהא חזינן דבהבלעה מותר וע"כ דהחכמים כשאסרו שכר שבת לא אסרו רק כשמזכיר להדיא שכר שבת לבד אבל כשמבליעו בשאר ימים לא גזרו כלל א"כ ה"כ כיון שאינו מזכיר שם שכר לכן מותר אבל כשמזכיר שם שכר שבת בפ"ע אסור גם בדיעבד ואין לזוז מפסק הש"ע

(ב) יש לחקור אם מותר לישא תינוק ברה"ר דידן שהוא ככרמלית לכתחלה וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ז') שהאריך דמותר לכתחלה לישא וראיותיו אינם מוכרחים כלל ונעלם ממנו שו"ת מהר"ם די ביטון (סי' כ"ח) שפסק דאסור. ובפרט שדבר הזה שאין לנו רה"ר בזה"ז רופפת בידינו וע' בשו"ת משכנ"י שהאריך להוכיח דגם בזה"ז יש לנו רה"ר ואף להחולקים עכ"ז חמור איסורו מחצר שאינה מעורבת וכמ"ש הט"ז בסי' תקי"ח וא"כ פשיטא דאסור לכתחלה. והן אמת שהראי' שהביא המהר"ם די ביטון משבת (קמ"א ב') בנוטל אדם בנו כו' דכתבו המפרשים דמיירי בחצר ואמאי לא פירשו דמיירי בכרמלית ש"מ שבכרמלית אסור עכ"ד ולא זכיתי להבין דבריו דהא יש לומר דבאמת בכרמלית מותר לכתחלה דחי נושא את עצמו והא דפירשו דמיירי בחצר לפי דבאמת הא דהתירו איסור טלטול האבן שביד התינוק משום דמיירי בתינוק שיש לו להאב גיעגועין עליו והתירו טלטול מוקצה כי האי אבל טלטול מוקצה להדיא לא התירו וכמבואר בש"ס שם ובתוס' וא"כ י"ל דבכרמלית להכי אסור כיון דאיכא עוד איסור דטלטול ד' אמית לכן לא התירו ובאמת איסורא דחי נושא את עצמו מותר רק משום טלטול האבן לכן לא רצו להתירו דב' איסורים לא התירו משום געגועים וצע"ג. גם מ"ש המהר"ם שם דמ"ש התוס' בד' צ"ד דבתינוק בן יומו לא אמרינן חי נושא את עצמי דלאו דוקא בן יומו רק קטן הרבה כמו בן יומו שצריך להוליכו על כתפי' עכ"ל והוא תמוה דהא ממ"ש בדף קל"א מוכח דבתינוק בן ח' ימים אמרינן דחי נושא את עצמו וכ"כ הרש"ל שם לדעת התוס' והן אמת שבחי' הרמב"ן (בדף ק"ל ע"א) ובחי' הרשב"א (שם ובדף קמ"א א') השיגו על התוס' וס"ל דגם בתינוק בן ח' ימים לא אמרינן חי נושא את עצמו אבל מ"ש כן המהר"ם בדעת התוס' הוא תמוה ומזה יש להצדיק את הט"ז בסי' שמ"ט שכתב דאסור להוליך התינוק למול דרך כרמלית והפרי תבואה השיג עלי' דהא כ' התוס' דבתינוק בן ח' ימים אמרינן חי נושא את עצמו. אולם הט"ז חשש לדעת הרמב"ן והרשב"א החולקים על התוס' וס"ל דגם בתינוק בן ח' ימים לא אמרינן חי נושא את עצמו שוב ראיתי בשו"ת ר' עקיבא איגר (סי' כ"ח) שהשיג על דינו של הפרי תבואה אך גם הוא לא הביא דברי המהר"ם הנ"ל וראיתי להעיר על מ"ש הגרע"א (בסי' ט"ו) שכ' בטלטול הספרים לביהכ"נ ע"י תינוק פחות מבן ט' אסור ליתן לו כיון שהוא לצרכינו רק שיש תקנה שיתן להתינוק חומש או סידור שישא לביהכ"נ לצורך עצמו להתפלל וממילא יתפלל הגדול עמו וראיתי להתפארת ישראל בפתיחה לעירובין שתמה עליו ואיני רואה השגה כלל הנה כתב שיש להקשות דהרי מטעימים אותי מכוס של מילה בט"ב כבסי' תקנ"ט ס"ז לק"מ דהא הגרע"א כתב שם דאין ראי' מכוס של יה"כ דשם השתי' בעצם הוא לצורך הקטן ורק אנחנו מברכין שהחיינו ע"ז ע"ש וא"כ אין ראי' ג"כ מט"ב דשם השתי' הוא בעצם ג"כ לצורך הקטן ומש"ש דנעלם ממנו דברי הט"ז סי' שמ"ו שמתיר לישא המפתחות של ביהכ"נ ומכ"ש ספרים דאיכא דררא דמצוה טפי ומשמע שם אפילו התינוק אינו רוצה לילך לביהכ"נ דאל"כ מאי מקשה מסוגיא דיבמות עכ"ד ואינם מוכרחים כלל דמ"ש דבסידור איכא דררא דמצוה טפי ממפתחות של ביהכ"נ לא נהירא דאדרבה במפתחות כשלא ישאם לא יוכלו כל הקהל להתפלל בביהכ"נ והוי מצוה דרבים משא"כ בסידור דהוי דיחיד וגם בדוחק יוכל להתפלל בלעדו או ישאל מאחרים. וגם י"ל דבאמת מיירי הט"ז שגם התינוק יתפלל שם ומה שמקשה מסוגיא דיבמות לק"מ דשם מיירי ג"כ במפתחות ביהכ"נ והי' קשה להט"ז למה הצריכו למימר דלידבר תינוק וימצאנו ה"ל ליקח תינוק שעדיין לא התפלל ויתפלל שם ולמה אמר שאסור לספות בידים דמשמע בכל תינוק אסור וא"ש דברי הגרע"א

(ג) הנה בסי' שי"א מבואר דעת הרמב"ן גבי מת דלכרמלית לא יוציאו ע"י ככר או תינוק. וראיתי להתוספות שבת שם שכ' וז"ל ואני בעניי איני מבין דברי הרמב"ן דהא לפי דברי' צ"ל דמה שכתב מתחלה בכרמלית להתיר ע"י ככר או תינוק היינו דוקא קטן ממש דבי' לא אמרינן חי נושא את עצמו וא"כ קשה איך סתם ג"כ מקודם שיוציאו אותו זולתי ככר או תינוק ולמה לא כתב שיוציאו אותו ע"י תינוק גדול קצת דומיא דר"ה דמסיק דשרי בכה"ג ותו אף בקטן ממש ראוי להתיר בכרמלית דהוי נמי תרי דרבנן דהוא כרמלית ומשאצ"ל והוי דומיא דרה"ר דשרי בכה"ג עכ"ל והנה קושיא השני' שהקשה דהא בכרמלית הוי תרי דרבנן הי' מקים ליישב לפי מה דחדית לן הפני יהושע בשבת (דמ"ו ע"א) דגם לר"ש דס"ל משאצ"ל פטור היינו דאין בו מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ובזה י"ל דברי הש"כ ביו"ד (סי' שע"ב סק"ב) שכתב בטומאה דרבנן ילבוש את עצמו תחלה ואח"כ יצא ותמהו עליו בשי"ת ספר יהושע (חיו"ד סי' ס"ג) ובמקור מים חיים (סי' שי"א) דהא חזינן דאסור להוציא המת לרה"ר אף דהוי משאצ"ל יעו"ש. ולהנ"ל א"ש דמשאצ"ל הוי איסורא דאורייתא וא"ש בזה ג"כ מה שהקשה השער המלך (פי"ב מה' שבת ה"י) על שיטות הסוברים דשבות ע"י ישראל שרי כל שהוא לצורך החולי. א"כ האיך תני הברייתא בשבת ד"ל בשביל החולה שיישן לא יכבה הא הוי שבות לצורך החולה שאין בו סכנה ע"ש. ולהנ"ל א"ש דלא הוי שבות רק איסורא דאורייתא. ולכאורה חשבתי לסתור דברי הפנ"י מסוגיא דשבת דף מ"ד דלר"ש מותר לכבות גחלת של עץ משום נזק רבים ואי הי' איסורא דאורייתא לא היינו מקילין. אך לפמש"ש הר"ן בשם בעל הלכות דאיכא סכנות נפשות וע"כ גם גחלת של מתכות מותר אין ראי'. אולם לכאורה יש לתמוה על הפנ"י מסוגיא דשבת (דצ"ד ע"ב) דאיתא התם להדיא אימר דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן אית בי' דמבואר להדיא דליכא רק איסורא דרבנן אולם יש ליישבו. דהא עיקר יסוד דברי הפנ"י הוא דהוי עכ"פ בכלל לא תעשה כל מלאכה שנאמרה קודם הקמת המשכן דאז לא נאמרה עדיין דבעינן מלאכת מחשבת. וא"כ י"ל דזה ניחא בשאר מלאכות אבל הוצאה דהוא מלאכה גרוע' וע' שבת (צ"ו ב') וברמב"ם פ"א מה' שבת כתב דנראה כאלו אינה מלאכה ובזה מיושב קושיות המהר"ם מלובלין בשבת (די"א ע"ב בתוס' ד"ה אביי) דלמה החמיר אביי לגזור שם גזירה לגזירה יותר מבכל הש"ס ומה שתירץ שם דכ"ע לא ידעו הפרש שבין כרמלית לרה"ר קשה דמה יעשה בהא דגזר אביי גבי לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו דאפי' ברה"ר הוי גזירה לגזירה ולהנ"ל א"ש דמשום דהוצאה הוי מלאכה גרועה ובעיני העולם לא נחשבה למלאכה לכן הצריכו לגזור בה גזירה לגזירה וא"כ לולי דידענו מהמשכן דהוי מלאכה לא היינו תופסין זה למלאכה א"כ קודם הקמת המשכן לא הוי נחשבת בכלל המלאכות ולא הוי בכלל לא תעשה מלאכה כן י"ל לפי שיטות הפנ"י אך הוא דחוק לומר כן דאחרי הקמת המשכן וידעינן דהוי מלאכה א"כ אגלאי מלתא דכשנאמרה לא תעשה כל מלאכה גם זה הוי בכלל אמנם מסוגיא דשבת (ק"ד א') דצד נחש פטור ומותר מטעם משאצ"ל ובמקום צער לא גזרו וכמ"ש התוס' שם דמיירי בליכא סכנה רק עיקר ההיתר משום משאצ"ל (ומיושב בזה דלא תקשה סוגיא דשבת דק"ו דמדמה נחש לעקרב ובברכות דל"ג מחלקינן ביניהם ובדברי התוס' הללו א"ש וכ"כ בהגהות הב"ח שם ולא כהקרבן נתנאל שם שהשווה פלוגתא בין הסוגיות ובמח"כ לא ראה דברי התוס' גם מש"ש ע"ד הר"מ פ"ו מה' תפלה וכ' שלא הרגיש בו א' מהמחברים וכבר האריכו בזה הזהב שיבה והאחרונים ע' מעשה רוקח בה' תפלה שם) ואי ס"ד דאיכא איסורא דאורייתא לא היינו מתירים ויש לדחות עפ"י מ"ש ה"ה (פ"י מה' שבת הי"ז) דכיון דרבים ניצודים בו הוי כס"נ כו' ע"ש. אמנם יש להביא ראי' מסוגיא דשבת (דף ק"ו א') יעו"ש באורך דלדברי הפנ"י תקשה דמנ"ל לומר דמדאסר רחמנא הבערה בבת כהן ומדאיצטרך קרא למשרי מילה ש"מ דמקלקל בהבערה ובחובל חייב. ולהפנ"י לא מוכח מידי דהא מקלקל ומשאצ"ל שוים המה דגריעותא דמקלקל הוא משים מלאכת מחשבת כמבואר בחגיגה (ד"י ע"ב) ועתוס' ב"ק (ל"ה א') וא"כ אם משאצ"ל איכא איסורא דאורייתא גם במקלקל איכא איסורא דאורייתא וא"כ שפיר הוצרך התורה להתיר אע"כ דמשחצ"ל הוי רק מדרבנן והכי מוכח מסוגיא דשבת (דק"ז ע"א) ע"ש בתוס' (ד"ה ומאי) ולהפנ"י הדרא קושיות תוס' לדוכתה דאין ליישב כתירוצם דמאי ראי' מר' יהודא בדבר שאינו מתכוון דשרי משום צערא דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בדמ"א ד"ה מיחם אבל משאצ"ל דאיכא איסורא דאורייתא לא נתיר אע"כ דגם משאצ"ל אינו רק מדרבנן ושפיר מוכח מהא דר' יהודא בדבר שאינו מתכוון דהוא ג"כ איסורא דרבנן [ודרך אגב אעיר על שיטת הבה"ז בזבחים צ"א דס"ל דגם בשאר איסורים דבר שאינו מתכוון הוי איסורא דרבנן וקשה לי מסוגיא דשבת ( (קל"ג א') בשר אע"פ שיש שם בהרת ימול הא למה לי קרא הא הוי דשא"מ לא נצרכה אלא לר"י כו' ואי ס"ד דגם בשאר איסורים לא הוי רק מדרבנן בדשא"מ הדרא קושיא לדוכתה דהא לפי סברא דהשתא אין עדיפות כלל לפסיק רישא. עוד יש להביא ראי' מספרי שהביא הר"ש פ"ז דנגעים ולעשות עושה אתה בה והולך