עמודי אש פג

הוי שהי' רבו דרבא וכן מהא דקאמר לי' רבא לימא לי מר משמע דהי' גדול יותר מרבא וע"כ דתרי רפרם בר פפא הוי עכ"ל. ובאמת אין אנו מוכרחים כלל לומר כן. רק דתרי רב פפא הוי דחד מינייהו רב פפא סבא והוא הי' לו העשרה בנים כמבואר ביוחסין (אות ד' מסדר אמוראים) וא"כ לא קשיא ולא מידי

התוס' בעירובין (דמ"ג) העלו דאין הלכה כמכריע בברייתא. וראיתי להבאר אברהם בברכות (דכ"ב) שהניח בקושיא דלפי מה דאיתא התם לימא מסייע לי' לר' אילעי כו' דהא כולהו תנאי פליגי עליו ואי דהוי מכריע הא אין הלכה כמכריע בברייתא ע"ש שהניח בצ"ע. ונעלם ממנו דברי רש"י שם במקומו שכ' נראה בעיני דהכי גרסינן אמר ר' אלאעי הלכה כו' ולא גרסינן מסייעא לי' וא"כ אפשר לומר דגם התוס' בעירובין הכי גרסי ושוב לא קשה כלל

בספר זכרון למשה (ד"ו ע"ב) העלה דתרי רב נחמן בר יצחק הוי יעו"ש ובזה א"ש מה דאיתא בקידושין (ד"כ ע"ב) אמר רב יוסף דרשינהו ר"נ בר' יצחק להני קראי כסיני והרש"ל מחק שם תיבת בר יצחק ועיין בסדר הדורות (ח"ב אות נ') שהאריך בזה דקשה דהא רב יוסף הי' רבו של רבא ורבא רבו של ר"נ בר יצחק ואיך יאמר על תלמיד תלמידו סיני וכ' שם שבכמה דוכתא איתא כן אולם לפמ"ש הזכרון למשה א"ש ומיושב בזה כמה קושיות שהקשה בסה"ד שם

שאלות ותשובות סימן ה עמודי אש קונטרס מועד

ושבת

(א) יש לחקור מי שעושה מלאכה שמותר לעשותה בשבת אם מותר ליקח שכר עבורה וראיתי בשו"ת בר לואי (חא"ח סי' כ"ו) שכתב. בפשיטות דמותר והביא ראי' ממס' ע"ז (כ"ו א') דיהודית מיילדת ארמאית בשכר כו' וקשה הא השכר גופי' אסור ליקח משום שכר שבת כו' אע"כ דהיכא דהמלאכה גופה שרי לעשות גם השכר שרי עכ"ד. והנה מצאתי לו תנא דמסייע הוא הבני חייא בא"ח (סי' רמ"ה הגב"י סי' א') שכתב בשם זקנו דס"ל דרופא מותר לקבל שכר כיון שהמלאכה מותרת לא מקרי שכר שבת והקשה מהשוכר את הפועל לשמור כו' והתם הוי רק שמירה. אח"כ ראיתי שהם דברים דחויים כו' ע"ש שהעלה להתיר אמנם כאשר בינותי בפוסקים ראיתי שהסכימו כולם לאסור השכר אף שהמלאכה מותרת לעשות בשבת. הנה בתוס' נדרים (ל"ז ב') ובפסקי תוס' שם כתבו דלשמור את הפרה שכרו אסור ליקח ובההוא דמיילדת שהביא הבר לואי ראי' דמותרת ליקח השכר במח"כ נעלם ממנו מש"ש הריטב"א וז"ל ונוטלו וזורקו לים ששכר שבת אסור עכ"ל מבואר להדיא דלא כהבר לואי והבני חייא. וע' בחי' המאירי שבת (קי"ז ב') כ' שם וז"ל ואין זה ראוי לומר שיהי' אסורים ליקח שכר מה שטרחו בשביל שנראה שכר שבת שזה אין שייך כאן לומר כך שהרי יכולים להחזיק בהיתר וגדולי המחברים והמפרשים כתבו שהרי אין כאן מלאכה ולא איסור ואין הטעם נראה שאף בכל היתר אינו יכול ליקח שכר שבת כו' עכ"ל מבואר דדעתו דבהיתר כשעושה מלאכה אסור ג"כ ליקח השכר ואף שהביא בשם גדולי המחברים (שהוא הרמב"ם) שנתן הטעם לפי שנעשה בהיתר משמע דדעתו דבמלאכה המותרת מותר ליקח השכר. אולם כבר תיקן זה ה"ה (פכ"ג ה"ד מה' שבת) וכ' וז"ל ולשון רבינו שכתב שהרי אין שם לא מלאכה ולא איסור שבת אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי סוף פרק י' מבואר דלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת ע"ש שיישב לשון הרמב"ם דגם הוא סובר דאסור. וע' בא"ח (סי' תקכ"ו ס"ה) דהחופר קבר למת ביו"ט שני מותר לו ליטול שכר והוא מדברי ר' ירוחם וכ' הטעם כיון דהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר שבת אפי' במלאכה המותרת בשבת עכ"ל ועט"ז ומ"א שם שכ' בשם היש"ש דבאמת אסור גם ביו"ט שני לקבל השכר. וע' ב"ח סי' של"ד ס"ח מה שתמה על הר"מ מלשמור התינוק כו' אע"ג דאין שם מלאכה והוצאה כו' יעו"ש מבואר מכל האמור דכל הפוסקים מסכימים מלאכה המותרת בשבת אסור לו לקבל השכר. ומהתימה מהבר לואי והבני חייא שנעלם מהם כל זה ומה שהביא הבר לואי ראי' מנדרים (ל"ז א') דאמרינן למ"ד שכר שימור אמאי שונין בראשון הא הוי שכר שמירת שבת דקשה גם למ"ד שכר פיסוק טעמים איך יפרנס המשנה שבת (ד' י"א) החזן רואה האיך תינוקת קוראין הא איכא שכר שבת ושם מיירי במקרא עכ"ד. והיא תמוה להקשות כזה דהיכן רמיזה בהמשנה דמיירי שלוקחין שכר דלמא מיירי כשלומד בחנם דבשלמא הברייתא דקתני איסורא דאין קורין בתחלה בשבת הי' נ"ל דהאיסור הוא משום שכר שבת ומיירי כשלומד בשכר אבל במשנה דקתני היתרא דלא חיישינן שמא יטה דאימת רבן עליהן א"כ מניין לנו דמיירי כשלומד בשכר ולפי מה דקיי"ל דשכר שבת אסור אפי' במלאכה המותרת מיירי כשלומד בחנם

והנה בש"ע (סי' רמ"ה) נפסק דאם אפו עכו"ם פת בתנורו של ישראל בעל כרחו ונתנו לו פת בשכרו אסור ליהנות מהפת לעולם. וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' פ"ב) שהאריך לתמוה ע"ז ולדעתי דברי הש"ע צודקים דמה שהקשה דא"כ כל גידולי קרקע ליסתרו דגדלים בשבת ואין לומר דבטלים ברוב דהא במחובר לקרקע לא שייך ביטול כמבואר ברש"י גיטין (נ"ה ב') עכ"ד. והנה מלבר דדבר הזה דבמחובר לא שייך ביטול נראה דלאו כ"ע סוברים כן ומדברי רבינו הר"ש מקונין בספר הכרית ת דהקשה דיאסר כל העולם כולו בזריעה משום שמא הוא נחל איתן והוכיח מזה דדבר דלא ניכר האיסור לא שייך קביע נראה דסובר דגם בקרקע שייך ביטול ועמ"ש החוות דעת (סי' ק"ט סק"ו) וזה נ"ל שהיא גם דעת רבותיו של הרע"ב (פ"א דשקלים מ"א) שכ' הרע"ב בשמם דלאחר שגדלו הזרעים אפילו א' באלף צריך לעקור הכל דכל תרי מילי דכל חד שרי לחודי' ונאסרו ע"י תערובות לא שייך ביטול וקשה למה להו הך טעמא הא בלא"ה לא שייך ביטול דהוא מחובר לקרקע וע' בתפארת ישראל שם שכתב באמת הטעם הזה אע"כ דסובר דשייך ביטול גם במחובר לקרקע. אולם נראה דגם רש"י שכתב שאינו שייך ביטול היינו דוקא בקרקע גופי' או שנתערבה נטיעה האסורה בנטיעות אחרות דכ"א הוי מחובר לקרקע אבל כאן דהנטיעה של היתר ורק האיסור הוא מה שגדל בשבת זה לא נקרא מחובר וראי' מסוטה (מ"ג ב') ילדה משיבבה בזקינה בטילה והיינו במאתים כמבואר ביו"ד (סי' רצ"ד סכ"ב) וע' בסוגיא דנדרים (נ"ח ב') בגידולי היתר דמעלים את האיסור ואף לדידן דסבירא לן דלא מעלים היינו דלא בטלי לגבי העיקר ומבואר ג"כ במשנה דכלאים (פ"ז מ"ה) בעציץ נקוב בכרם דהוסיף מאתיים אסור ובחולין (קט"ז א') דלא הוסיף לא ורש"י כ' שם הטעם משום ביטול ועבשי"ת נ"ב (מה"ת חיו"ד סי' נ"ה) אולם מהתם אין ראי' דהתם לא הוי מחובר לקרקע דהא העביר אותו בלבד ולהכי אין החרס מקדש. ע' בתיו"ט שם וע' בש"ס ב"מ (כ"ב ב') באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן ופירש"י אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום קרקע של יתומים אלא הולכין אחר הרוב מבואר דלא נקרא קבוע וא"כ לפי המבואר אף אם הי' מהראוי לאסור ביניקה שגדל בשבת שיבטל ברוב גם לדעת רש"י אולם באמת אין נראה כלל לאסור גבי יניקה דהא מה דאסרינן באפו בתנור היא משום מראית העין שיאמרו שהישראל ציוה לאפות בו אף שהי' בע"כ שהישראל אמר לעכו"ם שלא יאפה והוא לא שמע אליו עכ"ז יש מראית העין או דלא פלוג והוא מטעם קנסא כמ"ש הלבוש בסי' רמ"ג ובא"א שם סק"ה א"כ לא שייך זה גבי הגידולים וז"ב. ומ"ש ראי' מהש"ס פ' הזהב אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וקשה לפיכך למה לי דכיון דאין נותנין לו שכר שבת פשיטא שאין האחריות עליו אלא ודאי אשמעינן שאף שנותנין לו שכר כיון דלא תיקנו חכמים שיתנו לו שכר אין אחריות שבת עליו כו' עכ"ד ולא מוכח מידי מזה. די"ל דהאי לפיכך כו' אתי לדיוקא דאין אחריות שבת עליו מצד השכר לא הוי שומר שכר הא השמירה בעצמה חייב לשמרה ולא יוכל להשליך מעליו עול השמירה והוי שומר חנם וכמ"ש הר"ן בנדרים (ל"ז ב') וכ"כ הש"כ בח"מ (סי' ס"ט ס"ק כ"ו) וכן נראה מדברי הריטב"א ההובא בשיטה מקובצת ב"מ (נ"ח א') ע"ש. ומ"ש עוד וכן בכתובות פ' אע"פ לא תקינו לי' לפחות מכתובתה אבל בדיעבד לא מצינו עכ"ל. אף שיש לומר דגם התם בדיעבד מהדרינן עובדא אבל נראה דאינו דומה להתם דשם לא הוי שכר שבת כלל רק מחזי כשכר שבת וכמ"ש הריטב"א ההובא בשיטה מקובצת לכתובות (ס"ד א') א"כ אין ראי' מזה וצל"ע על המ"א (סי' ש"ו סק"ז) שכ' דאם פוחתין לו מהחוב לא מקרי שכר שבת ע"ש דמביא ראי' מהא דכתובות והי' לו לבאר דהיינו דוקא היכא דאינו שכר שבת רק מחזי כשכר שבת אז מותר כשפוחת לו ולא היכא שהוא שכר שבת וכמש"ש הריטב"א וז"ל מכאן הי' נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלא משום שכר שבת כו' ע"ש. והמ"א שלמד מזה לכל מקים דבריו צ"ע. ומ"ש עוד וראי' ברורה לזה מדאיתא פ' כל כתבי ואם הי' פקחין עושין עמו חשבון לאחר שבת ופרש"י דכיון דלאו אדעתא דאגרא נחתי ה"כ כיון דלאו אדעתא דאגרא נחית מותר עכ"ד אינו ראי' כלל דשאני התם כיון דיכולין לזכות מההפקר א"כ כשרוצין שכרן קזכו בהחפץ כדי שיעור שכרן. וע' במ"א (סימן של"ד ס"ק י"ג) שהאריך בזה דגם הר"מ מודה לזה וא"כ אין ראיה משם ומ"ש ועוד ראי' מביצה (כ"א א') חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי ופירשו התוס' לאחר אפיה והא הו"ל שכר יו"ט דג"כ אסור אלא ודאי בע"כ מותר עכ"ד. לק"מ דהתם שהמה מחייבים לאפות מצד דינא דמלכותא. קלא אית ליה למלתא וליכא מראית העין כלל ומה אית להו למיעבד. ומ"ש דמ"ש מיי"נ בע"ז (דף פ"ה) דאסור אף בהבלעה. התם שאני דכולא אגרי בי' ומאי דלא אמרינן כן הכא ע' בספר מקראי קודש שער ג' די"ב ע"ב ודו"ק. וגם הא הכא אינו אסור רק מטעם קנס לא קנסו רק היכא שלא היו בהבלעה משא"כ התם דאסור מדינא. ומה שהקשה ממבשל בשבת וכדומה דקיי"ל דמותר לו י"ל דקנסא קמדמית לאהדדי. והרי קיי"ל במ"ק (י"ב א') דבית שנבנה באיסור אסור ליכנוס לתוכו וכ"ה בש"ע (סימן רמ"ד כ"ג) יש ג"כ להקשות מ"ש ממבשל בשבת ואיסורי שבת החמורים ע"כ צ"ל דלא דמו לאהדדי ומ"ש ראי' מדלא קחשיב אותו בקידושין (נ"ו ב') בהרי הנך איסורי הנאה דאם קידש בהם אינה מקודשת ש"מ שמותר בדיעבד ואין לומר דלא קחשיב אלא איסורים דאסורים לכל העולם משא"כ הכא דאינו אסור אלא לו דהא קחשיב בהדייהו שכר הזאה וקידוש דאינם אסורים אלא לי עכ"ד. יש לומר לפמ"ש הר"מ בה' אישות (פ"ה ה"ג) והרשב"א בחי' קידושין (כ"ח א')