עמודי אש פב

התקבל ביון דס"ל לר"י דשנים משום עדים ואינו משום תנאי עכ"ד הקצה"ח ובמחכ"ת דבריו תמוהים ואישתמט לי' סוגיות הירושלמי גיטין פ"ב ה"א וה"ב דמיחלפא שיטות ר"י ור"ל ולהירושלמי סובר ר"י דמשום עדים ור"ל ס"ל דמשום תנאי וא"כ לפי דברי הקצה"ח דתלה שני הפלוגתות זה בזה א"כ מוכרח להיפוך דעיקר הגירסא הוא כשיטות הי"מ שהביא הש"כ דר"י ס"ל דאונסא כמאן דלא עבר ור"ל ס"ל דכמאן דעבר והן אמת שראיתי בשו"ת הרא"ש (כלל מ"ו סימן ג') שכ' ע"ד הירושלמי הללו וז"ל וגמרא שלנו עיקר ואפשר להיות שבירושלמי יש ט"ס וכ' ר"ל במקום ר"י וראי' לדבר שהקדים התלמיד לדברי הרב עכ"ל הרא"ש. וא"כ לפי דברי הרא"ש דמהפך הגירסא בירושלמי א"ש דברי הקצה"ח ואולם מה שהביא הרא"ש ראי' לזה מדהקדים דברי ר"ל לר' יוחנן הנה המעיין בירושלמי יראה שכן מדרך הירושלמי בכמה דוכתי להקדים דברי ר"ל לדברי ר"י. וארשום כאן מעט מהרבה. ע' בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב פסחים פ"י ה"ה קידושין פ"ב ה"א. נדרים פי"א ה"ד גיטין פ"ב ה"ז כתובות פ"ה ה"ה. ופ"ז ה"ז. ופ"ח ה"ה. ופי"א ה"ד. ב"ק פ"ב ה"ג ב"מ פ"א ה"ד. פ"ח ה"ט. פ"י ה"ו. ב"ב פ"ג ה"ח. הוריות פ"ג ה"ב. שבועות פ"ב ה"א. סנהדרין פ"ב ה"ב: ע"ז פ"ג ה"ז. פ"ד ה"א) וגם בש"ס דילן מקדים כמה פעמים דברי ר"ל לר' יוחנן חגיגה (כ"ד ב') אר"ל לא שנו אלא ידו כו' ר' יוחנן אמר ובגיטין (ע' ב') ארשב"ל כותבין ונותנין כו' ור"י אמר כו' וע"ז (י"ב ב') ארשב"ל ל"ש אלא מעוטרות כו' ר"י אמר כו' וסנהדרין (ט"ו ב') אר"ל והוא שהמיתו כו' ר"י אמר כו' ושם (ט"ז ב') אר"ל ל"ש אלא במקום ח' כו' ר"י אמר ובזבחים (ק"ב א') אר"ל מלך הוא כו' ר"י אמר כו' ובכריתות (כ"ב א') הקיז דם לבהמה כו' ר"ל אמר חייב ר"י אמר פטור ובמכות (ד"ב ב') מנא ה"מ אמר ר"ל כו' ר"י אומר כו' וכמוהו בשאר דוכתי א"כ ראיית הרא"ש אינו ראי' כלל דמוחלפת השיטה בירושלמי וע' בס' סדר משנה (ד"מ ע"ד) וז"ל. והנה לפי דרכו הי' נלפע"ד ישוב אחר לקושיות הכ"מ מדוע פסק רבינו כר"ל נגד ר"י מדחזינן להירושלמי הקדום דברי ר"ל ומן הראוי להקדים דברי הרב שהוא ר' יוחנן ואח"כ התלמיד שהוא ר"ל כו' שמעינן מזה דהלכה כר"ל עכ"ל. גם הלום ראיתי להתפארת למשה ביו"ד סי' קנ"ח שכ' וז"ל ונ"ל דהר"מ הי' גורס ריב"ל במקום רשב"ל ולכן פסק כותי' נגד ר' יוחנן וכן משמע מדנזכר קודם ר' יוחנן ואי רשב"ל לא הי' מזכירו קודם ר"י רבו עכ"ל. ולפי המבואר אין כלל ראי' מזה דכן דרך הש"ס להקדים לפעמים דברי ר"ל לר' יוחנן. עכ"פ מבואר דגם בירושלמי נוהג הכלל דפסקי ההלכות. שוב ראיתי בהנק"ט (ח"ב סי' קנ"ז) דהביא הפלוגתא בירושלמי ברכות (פ"ט ה"א) אם צ"ל בברכות תיבת אתה דהיא פלוגתא דרב ושמואל וכ' דצ"ע אם גם בירושלמי נוהג הכלל הזה דהלכה כרב באיסורי ופשטה דגם בירושלמי נוהג הכלל הזה יעו"ש וזה כמו שכתבנו הן אמת שדברי ההלק"ט המה תמוהין ובמח"כ לא ראה ברא"ש ר"פ הרואה שגרס רבה ולא רב. וא"כ אינו פלוגתת רב ושמואל וע' בדברי חמודות שם שפסק באמת כשמואל וכ' דחזינן דבש"ס דילן לא הקפידו על תיבת אתה. וזה דלא כההלק"ט [ודרך אגב אעיר על מ"ש בהלק"ט ח"א (סי' רס"ח) שנשאל במי שאמר בא"י אלקינו ולא הזכיר מלכות מהו והשיב תשובה נראה מלכות שלימה הוא כמו שמע ישראל עכ"ל. נראה כוונתו על מה דאיתא בר"ה (ל"ב א') דשמע ישראל הוא מפסוקי מלכות. ולבבי לא כן ידמה וראי' מדהצריכו התוס' בברכות (ד"מ ע"ב) והרא"ש שם לומר דאלקי אברהם הוי מלכות שהמליך להקב"ה וע"כ לא קשה למה לא הזכירו בי"ח ברכות מלכות דאלקי אברהם הוי מלכות ע"ש מוכח דאלקינו לבד לא הוי מלכות ולא קשיא משמע ישראל דשם אמרינן ד' אחד ממילא ממליכין אנו אותו וע"כ כ' הרא"ש שם שהחל הקדוש שאין כמוהו הוי מלכות אבל אלקינו לבד לא הוי מלכות וז"ב. וזה לי ימים אשר הייתי תמה על הכ"מ ה' ברכות (פ"א ה"ה) שכ' דאלקי נשמה הוי מלכות דהוא היפוך דברי התוס' והרא"ש ושוב ראיתי במעשה רוקח שהרגיש בזה וכ' דהכ"מ קיצר במובן וכוונתו כמ"ש בב"י סי' רי"ד דכיון דחומר שהקב"ה נוטל נשמתו ומחזירה לו הוי מלכות וכן פי' דברי' הברכ"י סי' קי"ג סק"א אבל אלקינו לבד בודאי לא הוי מלכות] שוב ראיתי באבודרהם בדיני הברכות ומשפטיהם שהביא הירו' שהביא ההלק"ט בזה"ל רבא (נראה ט"ס וצ"ל רבה) צריך לומר בה אתה שמואל אומר אף אלקינו א"כ מבואר אדרבה דשמואל מוסיף עוד על רבה שצ"ל גם אלקינו ולפ"ז פסקו של הלחם חמודות שאצ"ל אתה לעיכובא צ"ע. אך הלחם חמודות כ' דש"ס דילן לא ס"ל כן ודע דבמה דקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ראיתי בשו"ת חו"י (סי' צ"ד) כ' וז"ל וזה חידוש דבגמ' חולין דצ"ה ע"ב כ' ר' יוחנן לרב לקדם רבינו שבבל ועוד דרב תנא הוא ואין אומרים כן על ר' יוחנן עכ"ל והנה במגדול עוז בה' שבת (פי"ז הי"ב) כ' כי בחידוש גדול קבלנו דרב ור"י הלכה כר"י דהא רב גדול מר"י הוה אלא שגדל ר"י בסבת הנשיא שכשעלה לא"י הרבה ישיבה והרבה חכמה הא לא"ה מן הדין הי' לפסוק כרב שהי' בבחרותו וכן איתא בסדר תנאים ואמוראים עכ"ל. אולם מצאתי בחי' הריטב"א בכתובות הובא בש"ס שם (ד"ד ע"ב) שכ' דרב תנא הוא ופליג ור' יוחנן לאו תנא הוא והא דקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן משום דר' יוחנן חכים טפי אלא שלא איסתייע לי' מלתא לדסמוכי בתנא עכ"ל ובזה מיושב גם קושיא הראשונה של החו"י דכיון דרב לסמך לתנא ולא ר' יוחנן ע"כ כתב לו לקדם רבינו כי' וז"פ. ואגב ראיתי לבאר דברים קצרים בעניני הכללים בהא דמבואר בעירובין דמ"ו דהלכה כר"ע מחבירו כ' הט"ז בא"ח סי' תצ"ח דגם מחברי הלכה כמותו. ובא"ר שם תמה עלי' דרק מחבירו הלכה כמותו וראיתי בשו"ת חו"י (סי' צ"ד) שכ' אכן בתיו"ט ספ"ק דשביעית משמע דס"ל אפי' מחבריו והכי משמע גם בתוס' יומא ד"ד ע"ב עכ"ל והנה מה שהוכיח מהתיו"ט כבר כתבתי למעלה דליתא ועיקר טעם התיו"ט משום דמחולקים מטעמים שונים ה"ל כיחידים ומזה נדחה גם מה שהביא מהתוס' דיומא ד"ד דאמרו ושמא משום דהלכה כר"ע מחבירו אף דאיכא שם החולקים על ר"ע ר' יוסי הגלילי ור' נתן ור' מתיא בן חרש משום דהם מחולקים מטעמים שונים דר' יוסי הגלילי ס"ל דמשום פרישה הוי ור' נתן אמר למרק אכילה ושתי' ור' מתיא בן חרש אמר דבא הכתוב לאיים עליו כו' וא"כ ה"ל כיחידים וראיתי בסדר הדורות (אות ע') שכ' ובתוס' ע"פ דקט"ז ב' דקיי"ל כר"ע מחביריו והוא תמוה דאדרבה התם הוי רק נגדו ר"ט ובתוס' מבואר שם דקיי"ל כר"ע מחבירו ואולי ט"ס הוא אמנם ראיתי בשאלתות דרב אחאי גאון סי' מ"ז שכ' הני בני מברכתא דהוי מחתין עירוביהון בבי כנשתא דאבי גוברי אמר להו מר יהודא גויוה ואחיתוה כי היכא דלישתרי להו טפי פורתא אלמא הלכה כר"ע ואפילו מחבירי' א"ל רבא פלגאה בעירובין לית דחש לי' לר"ע דהא קיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וראיתי להשאילת שלום שם שכ' (בס"ק נ"ד) וז"ל לא נתברר לי מה בעי גאון בדברים הללו שכ' אלמא דהלכה כו' גם במה שפי' גאון אהא דא"ל רבא פלגאה כו' דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ויש לדקדק דהלא ניחא לי' לפרש לית דחש להא דר"ע היינו משום דרבים פליגי עליו דר"ע כו' ע"ש אולם נראה בכוונת הגאון דגם לו הי' הספק אם הלכה כר"ע מחביריו או לא ע"כ דייק מהא דאמר מר יהודא גיויה ואחתוה. וקשה למה פסק כר"ע נהי דלא ס"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב עכ"ז זה היו בודאי ס"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ע"כ דייק הגאון מזה דהלכה כר"ע אפי' מחבריו וע"כ פסק מר יהודא כר"ע ורבא אמר ליה דנהי דהלכה כר"ע אפי' מחבריו עכ"ז בעירובין אין הלכה כמותו דהלכה כדברי המיקל בעירוב. וא"ש דברי הגאון ועכ"פ מצינו להשאלתות דס"ל כדעת הט"ז היכא דפליגי ר' יהודא ור' שמעון דעת הראב"ן ועוד פוסקים דהלכה כר"ש וכמ"ש ביעיר אזן (מערכת ר' אות יו"ד) וזה ג"כ דעת הרא"ה בשיטה מקובצת לב"ק (דע"ד ע"ב) שכ' דר' יהודא ור"ש הלכה כר"ש וראיתי בשו"ת שואל ומשיב (ח"ב סי' ס"א) שכתב דט"ס הוא וצ"ל הלכה כר' יהודא וליתא רק דדעת הרא"ה כהראב"ן דר"י ור"ש הלכה כר"ש

הערוך בערך תיובתא כ' בשם הר"ח וז"ל אמרו הרבנים ז"ל כל היכא דאמר בתלמוד תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא שעלתה בקושיא לא בטלו דברי' דאמר לא הוה ברורה להון דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשכח לה פרוקא בהאי שעתא ותליא וקיימא כו' זה פי' ר"ח ז"ל עכ"ל. וכ"כ הרשב"ם בב"ב דנ"ב ע"ב בשם ר"ח. וכן ראיתי בפי' הר"ח לפסחים (דכ"ח ד"ה אמר רב פפא) שכ' ולא דחינן לה דהא לא עלתה בתיובתא עכ"ל מבואר דרק בתיובתא נדחים דברי' מהלכה ולא בקשיא וע"כ צל"ע על מ"ש בפי' ר"ח למכות (צ"ד ט') שכ' ועלתה בקשיא ודייקינן מדסלקא בקשיא שמעינן מינה דראיה אחר ראיה ואפי' הודאה אחר הודאה אינה כשירה בדיני ממונות עכ"ל הר"ח. ומדברי הר"ח הללו יש להעיר על מ"ש הב"י בח"מ סי' ל"א וז"ל אבל כ' הסמ"ג מ"ע ק"ט. אמנם בפ' השולח משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת רבי ורשב"ג וכ' הב"י ואפשר שזה דעת הגהות שכתבו בפ"ד מה' עדות וגם המרדכי פ' זה בורר בשם ר"ח דאפי' הודאה אחר הודאה אינו כשירה ואני אומר שרב אשי לא אמר כן כ"א בני הישיבה כו' ע"ש. אולם בהגלות אלינו דברי הר"ח מבואר דלא יליף לה מהסוגיא דפ' השולח כ"א מהא דסלקי לר"נ בקשיא במכות שם ש"מ שלית הלכתא כותי'. (ומהמגיה לפי' ר"ח שם נעלמו דברי ההג"מ והמרדכי והב"י הללו מדלא רמזם כדרכו) אך קשיא לי דלפי שיטת ר"ח דהיכא דסלקא בקושיא הלכתא כותי' ולא נדחו דברי' מהלכה א"כ אמאי פסק כאן דאין הודאה אחר הודאה מצטרף כיון דסלקא לר"נ בקושיא הא ס"ל דקשיא לא נדחה מהלכה וצ"ע. ודרך אגב אעיר דקשיא לי מסוגיא הזאת דמכות (ד"ו ע"ב) על התומים בסימן ל' סק"א) שנסתפק אם הא דכשר בד"מ עדות מיוחדת אם היא תקנתא דרבנן כמו שלא הצריכו דרישה וחקירה בד"מ ע"ש א"כ מאי מקשה לר"נ דאלא מעתה בד"נ תציל ומסקו בקושיא הא מה דכשר בד"מ בעדות מיוחדת הוא תקנתא דרבנן וצ"ל דמקשה לר"כ דיליף לה מדכתיב לא יומת עפ"י ע"א בדיני נפשית הוא דאין כשירה אבל בדיני ממונות כשירה וא"כ ס"ל דמה"ת הוא כן בד"מ דכשר ע"כ מקשה שפיר דא"כ בד"נ תציל. אולם התומים כתב כן לדידן די"ל דסבירא לן להלכה דהוא רק מדרבנן מאי דכשר בדיני ממונות ולדידן לא תקשה באמת הקושיא דבד"נ תציל והבן. והנה הרשב"ם שם בב"ב דנ"ב כ' דהיכא דמקשה ממשנה או מברייתא אומר תיובתא והיכא דמקשה ממימרא דאמוראי אומר קשיא. וראיתי להכתונת פסים שם שתמה דהא בד' קכ"ז מקשה ממשנה ועכ"ז אמר קשיא ולק"מ לפמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד סי' ס"ג ליישב סתירת הרשב"ם מד' נ"ב לד' קכ"ז דבדף נ"ב משמע שס"ל דקשיא נדחה מהלכה ובד' קכ"ז לא ס"ל כן ע"כ כ' הנ"ב דבדף קכ"ז שמקשה מן המשנה והי' יכיל לומר תיובתא ואמר קשיא משמע שאינו מדחה מהלכה מבואר מדבריו שס"ל בכוונת הרשב"ם דהיכא דמקשה ממשנה שייך יותר לומר תיובתא וכשאינו רוצה לדחותו מהלכה אומר קשיא וא"כ א"ש ג"כ קושיות הכתונת פסים. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה שם מזבחים (מ"ב ב') וסנהדרין דע"ב דמקשה ממשנה ומברייתא וסיים קשיא ולהנ"ל א"ש דלא רצה לדחות מהלכה ע"כ אף שהוא מקשה ממשנה ומברייתא אומר קשיא

הפנ"י בברכות (ד"ח ע"א) כ' אמר לי' רבא לרפרם בר פפא כו' נ"י דרפרם בר פפא דהכא אינו רפרם בר פפא שהי' לו העשרה בנים דהא רב פפא גופי' תלמודא דרבא הוי ורפרם בר פפא דהכא תלמידו דר"ח