עמודי אש עז

לאוקים באומר מותר קמ"ל דגם בהני הוי אומר מותר שוגג ופטורים וזה מכון

הדרן למעיקרא דדעת הפוסקים דהיכא דרוצה לפרוש מאיסורא נאמן דאמרינן שחוזר בתשובה א"כ בנידון של הגבעת שאול למה פסק דאינו נאמן הא נוכל לומר שרוצה שלא להכשיל שלא לאכול בהכלים שבשלו בהם. ובאמת ראיתי בשו"ת שיבת ציון (סי' כ"ג) שפסק בעובד' כה"ג דנאמן והוכיח מסוף נדרים דאמרינן באשת ישראל וברצון מי אית לה כתובה וקשה הא אין אדם משים עצמו רשע אע"כ דלהפריש מאיסורא נאמן ואף שבאמת אין הוכחתו הוכחה ונעלם ממנו מ"ש הר"ן דלהפסיד ממון נאמן דיכול אדם לחייב א"ע וכן דעת הרשב"א וה"ה ההובא בב"ש (סי' קט"ו ס"ק י"ג) וע' בהג"א פ"ט דב"ק דלא כשיטות הראב"ד שהביא הפוסקים דגם לחייב ממון אינו נאמן ובזה תמוהים דברי שו"ת בית שמואל אחרון (חח"מ סי' מ"ב) שהביא דברי הראב"ד שבשיטה מקובצת לכתובות אהא דאמרינן שם כיון דעולה הוא אין אדם משים עצמו רשע והבית שמואל אחרון הקשה עלי' דהא להפסיד ממון נאמן אדם אף שמשים עצמו רשע ונעלם ממני ששיטת הראב"ד באמת דגם להפסיד ממון אמרינן אאמע"ר וע' בשו"ת חוט השני (סי' י"ז) שהוכיח מש"ס הנ"ל כדברי הר"ן ולא כהראב"ד ובס"ט סימן קפ"ה השיג עלי' דאין ראי' די"ל כמ"ש התוס' בב"מ דרוצה לעשות תשובה אולם עכ"פ אין ראי' להשיבת ציון די"ל כדברי הר"ן. וע' במחנה אפרים בהגהותיו להר"מ פכ"ד מה' אישות שהקשה על משנה הראשונה דסוף נדרים הא אאמע"ר ולק"מ וכמ"ש. וע' בקהלת יעקב בתוס' דרבנן (אות א' סי' י"ז) שהוכיח מהקושיא הזאת דדוקא גבי איש אמרינן כן ולא גבי אשה ואינו ראי' כלל וכמ"ש. ועכ"פ לדינא נראה דקיי"ל כסברת התוס' בב"מ דהיכא דהוא רוצה לעשות תשובה יוכל לעשות עצמו רשע א"כ בנ"ד השוחט נאמן ובפרט לפמ"ש בשו"ת חו"י (סי' ע"ב) דדרך וידוי נאמן א"כ הכא שאמר בדרך ווידוי נאמן. הן אמת שמדברי המהרלנ"ח באגרת הסמיכה (דרפ"א ע"א) שכתב דאם מלקין חייבי כריתות שלא בהתראה דאין דינם במלקות אין נפטרין מכרת ואף אם נימא דנפטר שלא בעדים מ"מ אם ירצה לבוא בעצמו ויודה אינו נאמן דאאמע"ר ע"ש משמע מזה לכאורה דלא כהחו"י (והמגיה למל"מ פט"ז מה' סנהדרין במח"כ אזיל בתר איפכא דכתב דהיכא דאינו חייב במלקות נפטר מכרת והא ליתא ופלוגתת מהר"י בי רב והמהרלנ"ח שחולקים הוא היכא שאינו חייב במלקות והיכא שחייב פשיטא דפוטר וכן מבואר בס' המצוות להר"מ (שורש י"ד) וז"ל וכבר ביארנו בסוף מכות שכל אזהרה שיתחייב עליה העובר בכרת לבד כשיתאמת הדבר בעדים והתראה ילקהו כו' ע"ש וז"ב) וכן משמע לכאורה ממ"ש הראב"ד שהקשה דאמאי לא אוקמ' הגמרא כשמודה ותירץ דאאמע"ר וקשה דלוקמי במודה דרך ווידוי אלא משמע דאף בזה אאמע"ר אך מ"מ יש להאמין להשוחט מטעם שכ' התוס' שרוצה לעשות תשובה. וראיתי בשו"ת ח"צ (סי' ג') שכ' דער כאן לא אמרינן אאמע"ר אלא על מה שכבר עשה אבל מכאן ולהבא משוי אנפשי' חתיכה דאיסורא דהא האומרת טמאה אני לך אפי' ברצון נאמנת ע"ש ואין ראי' מזה דלאפרושי מאיסורא נאמן ולכן לא אמרינן אאמע"ר אך באמת דינו של הח"צ מבואר בחי' הריטב"א יבמות (מ"ז א') שכ' וז"ל נאמן אתה לפסול בניך וא"ת דהא אאמע"ר וכו' דהכא לאו דוקא לפסול אלא לשויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא עכ"ל מבואר דלשאחד"א לא אמרינן אאמע"ר שוב ראיתי בשו"ת ח"צ סי' ק"ן שהחזיק שיטתו הנ"ל והביא ראי' מש"ס הנ"ל. וכן ראיתי בשו"ת שב יעקב חאה"ע סי' ו' שגם הוא הביא הראי' מש"ס הנ"ל ובאמת מהש"ס עצמו אין ראי' די"ל כמ"ש הריטב"א בתירוצו הראשון דלא אמרינן אאמע"ר אלא בישראל משא"כ בזה שלא הי' מוחזק בישראל לא אמרינן אאמע"ר רק מדברי הריטב"א יש ראי' וע' בשו"ת חי' אנשי שם בהשמטות (סי' ג') שנסתפק בדין זה אם אמרינן אאמע"ר במקום שמשוה אנפשי' חד"א ולא ראה דברי הריטב"א וח"צ ושב יעקב הנ"ל ובעיקר השאלה עם כי ראיתי בשו"ת מהר"ח כהן ראפופרט חיו"ד סי' א' שגם הוא פסק כהגבעת שאול דאינו נאמן עכ"ז נ"ל עיקר כהשיבת ציון דהיכא דעושה תשובה נאמן

והנה ראיתי למרן הב"י בח"מ (סי' כ"ח) שכ' דלא אמרינן אאמע"ר בשוא"ת וע"כ דוקא היכא שמעיד להיפוך אמרינן אאמע"ר אבל כשאומר איני יודע ואח"כ העיד לא אמרינן אאמע"ר דהוי שוא"ת יעו"ש ובזה י"ל קושיית ספר ים התלמוד בב"ק (צ"ח ב') דאיך נאמן הגזלן לומר שלא ביטלו ע"ש ולהנ"ל א"ש כיון דהוי שוא"ת לא אמרינן אאמע"ר ולפ"ז י"ל ג"כ דהיכא דהוא אומר שכיון כיונה דמשים עצמו רשע מ"מ נקרא שוא"ת כיון דלא עשה מעשה ומחשבה לא נקראת מעשה ומיושב מה שהקשו בשו"ת מפרשי הים (דע"ב א') דאם מיירי שכיון שלא לעבד לשמה הא אאמע"ר ע"ש ולהנ"ל א"ש דהכוונה מקרי שוא"ת ובזה לא אמרינן אאמע"ר ועשו"ת מהריט"ץ (סי' נ"ד). אמנם מדברי חידושי הרשב"א שבועות (מ"ו ב') והר"ן שם ותוס' ושיטה מקובצת לב"ק (ק"ה ב') בשם המאירי שהקשו דאיך נעשה חשוד בשבועת העדות דהא אי הודה אאמע"ר ולהנ"ל לק"מ דהא בשוא"ת יכול לעשות עצמו רשע מבואר דלא ס"ל כסברת הב"י. וע' בבעל העיטור (מאמר זמן) שכ' וליכא למימר להוי כקטנים היינו פסולי עדות היינו דאינן נאמנים ה"נ נימא דאינם נאמנים דודאי דכירי ואמרו לא דכורי דאאמע"ר לכבוש עדותן עכ"ל מבואר מזה דלא כהב"י וגם בשוא"ת משים עצמו רשע. וכן נראה דהא גם בשוא"ת נקרא רשע וכמ"ש התוס' בעירוכין (ט"ז ב') שכ' אבל בקונטרס פי' ענוה שלא לשמה שמונע תוכחה מן הצריכים לא ישר אלא דהוי רשע גמור עכ"ל וכיון דהוי רשע גמור שייך לומר דאאמע"ר והנה ראיתי להאחרונים שכתבו דגם היכא שהוא משוה לנפשו שהוא אינו חסיד ג"כ אמרינן דאאמע"ר כאשר אתה תחזה בשו"ת תועפות ראם (חיו"ד סי' א' וסי' י"ז) שכתב כן בשם הרמב"ן בכתובות (י"ט ב') וכ"כ בשו"ת שבסוף ספר מפרשי הים (דע"ב ע"א) וז"ל ואעפ"כ לא עשה מצוה מן המובחר ואף בכה"ג אמרינן אאמע"ר כמבואר בספר אספ"ז למהר"ב אשכנזי בכתובות עכ"ל וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' ע"ד וסי' ס"ב) ובישועות יעקב (סי' קס"ט ס"ק ט"ז) באה"ע ובספר מצות חליצה (ס"ק נ"ד) וכולם נתלו בלשון הש"מ בכתובות שם. ולי בעניי הדבר תמוה מאוד דבמלתא דחסידותא נימא אאמע"ר והרי אפילו במילי דרבנן נסתפקו האחרונים אם אמרינן אאמע"ר כמבואר בתומים כללי מגו (ס"ק ק"ה) ורצה לדייק מרש"י כתובות (י"ט ב') שפי' פסולי עדות משחקי בקוביא ואמאי נאמנים לרבא אע"כ דבדרבנן לא אמרינן אאמע"ר רק שכ' שהראשונים פי' דברי רש"י באופן אחר ע"ש הן אמת שקשה לי עליו שלא ראה דברי הרמב"ן שיישב באמת דברי רש"י כן. ולפלא בעיני על הארעא דרבנן (אות א' סי' י"ז) שדייק מזה בהיפוך דגם בדרבנן משים עצמו רשע ונהפוך הנהו דלהמסקנא לרבא מוכח דגם במשחק בקוביא נאמן. וע' בישועות יעקב באה"ע (סי' קס"ז ס"ק ט"ז) שהביא ראי' ממה שהקשה הראב"ד בכתובות (ע"ב א') גבי משמשתו נדה דמוקי בשאמרה פלוני טיהר לי את הכתם וכ' הראב"ד דלא מוקי בשהודה בעצמה דאאמע"ר והתם מיירי בכתם ש"מ שגם בדרבנן אאמע"ר וכיון דכן הוא דעת ראש הקדמונים הדין אמת נכון עכ"ד. הן אמת שאינו מוכרח דהא בש"ס הגירסא פלוני טיהר לי את הדם. וא"כ מיירי בדם ולא בכתם. וע' בפתחי תשובה באה"ע סי' קט"ו סק"ה שהביא בשם שו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' י"ג דדעת הש"ע דוקא בראתה דם אבל בראתה כתם והכשילתו לא תצא בלא כתובה א"כ אין ראי' והן אמת שקשה לי על הברית אברהם מירושלמי כתובות (פ"ז ה"ו) דאיתא התם פלוני ראה כתמי וכ"ה גירסת הרי"ף ובתהה"א (בית ז' שער א') א"כ מבואר דגם בכתם הדין כן ולומר דס"ל להש"ע דהבבלי שאמרה דם חולקת על הירושלמי דס"ל דגם בכתם הדין כן והש"ע פסק כהבבלי והי' א"ש בזה מ"ש הרמ"א בתשובה סי' ס"ו דבדרבנן השני נאמן והקשה הקרבן נתנאל בכתובות (פ"ז ס"ק י"ב) דהא קאמרי פלוני טיהר את הכתם ולהנ"ל א"ש דהרמ"א ס"ל דוקא דם ולא כתם אך קשה לומר דהש"ע יפסוק נגד הירושלמי בשגם דהרי"ף והרשב"א גרסו כן גם בש"ס דילן ודברי הרמ"א בתשובה לק"מ דכוונתו כיון שיש פלוגתא בדינו של הרמב"ן ע"כ בדרבנן נוכל לסמוך על החולקים אף שהרמב"ן בעצמו ס"ל הדין כן גם בדרבנן ועכ"פ אין ראי' מהראב"ד די"ל דהוא הי' גורס בש"ס כגירסתינו ואינו מוכרח דיסבור גם בדרבנן שאאמע"ר וא"כ אם בדרבנן לא אמרינן אאמע"ר במילי דחסידותא בודאי דלא אמרינן אאמע"ר אלא גם אם נימא דבדרבנן אמרינן ג"כ אאמע"ר. עכ"ז לפלא בעיני שנימא כן גם במילי דחסידתא. והראי' שהביאו מרמב"ן וש"מ דכתובות הוא מהתימה דשם כתבו כן לר"מ דס"ל דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו דיהרגו ואל יחתמו שקר וע"ז הקשו דכי פליג ר"מ וס"ל דבעדות שקר יהרוג ואל יעבור וע"ז תירצו דקסבר כיון שמצד חסידות צריך למסור עצמו אמרינן בזה דאין אדם משים עצמו לא חסיד ורבא הקשה ע"ז השתא אלו אתו קמי' לאמלוכי כו' דהיינו כיון שאם הי' בא לפנינו היינו אומרים לו דמצד הדין הוא אינו חייב למסור עצמו לא שייך בזה אאמע"ר אף דמצד חסידות יוכל למסור עצמו והיכא סמכת עצמך שהוא לא יעשה עצמו חסיד וא"כ אדרבה להמסקנא לא אמרינן א"א משים עצמו לא חסיד וז"ב בעיני ומהתימה מהרבנים הללו שכתבו ההיפוך מזה וע' בשו"ת משכנ"י חח"מ (סי' ל"א) שתמה על מה דמשמע בפ' הנזקין דעדים האנוסים כשרים דא"כ איך אמרו לר"מ דעדים שאמרו להם חתמו שקר כו' וע"כ דהם משוים עצמם רשעים וא"כ דמקרי רשע התורה אמרה אל תשת רשע עד יעו"ש. ובאמת לא מוכח מידי דכתבו הראשונים דר"מ ס"ל דאפי' במילי דחסידותא אמרינן אין אדם משוה עצמו לא חסיד. וגם האריכו בישובים שונים ע"ז ונעלם כ"ז מהמשכנ"י. גם לפלא על שו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע ססי' ע"ד שכ' דהיכא דהדין הוא דיהרוג ואל יעבור מ"מ אם עבר לא מיפסל לעדות וע"ז הקשה לו הג' בעל דברי אמת מהסוגיא דכתובות דקסבר ר"מ כו' והנ"ב כתב דקושיא זו עצומה מאד ודחק בזה. ומהתימה שלא ראה מ"ש כל הראשונים בש"מ שלפי דבריהם לא קשיא ולא מידי

(כלל יב) לבאר אם קיי"ל כר' יוסי אפי' נגד רבים הנה הרמ"א ביו"ד (סי' כ"ח) כ' דיש להסתפק בבופל"י שמא חיה היא לכן יש לכסות אותו בלא ברכה. וראיתי בספר חידושי הרז"ה שם שכ' וז"ל מה מאד נפלאתי ע"ז דהא משנה שלימה היא בפ"ח דכלאים דשור הבר מין בהמה היא ור' יוסי אומר מין חיה הוא ומסתמא הלכה כת"ק וכן פסק הר"מ וא"כ נראה פשוט שאין לכסות אותו דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ל. ואני בעניי לא ידענא מאי קושיא. דהא בעירובין (מ"ו ב') איתא דהלכה כר' יוסי מחביריו. ולפ"ז אפי' נגד הת"ק הלכה כמותו ומצאתי בחידושי הרשב"א לחולין (דף פ"ב) שהביא דברי הר"מ הללו שפסק כהת"ק וכתב לתמוה ע"ז דהא ר' יוסי נימוקי עמו יעו"ש מבואר דהרשב"א פוסק כר' יוסי נגד רבים ג"כ ונראה שזה טעם הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' ת"א) שפסק כר' יוסי בעירובין (דף ל"ו) דספק דרבנן באתחזק איסורא אסור וראיתי להמנחת יעקב בקונטרס הספיקות (סק"א) שתמה ע"ז דהלכה כר' יוסי רק מחבירו ולא מחביריו יעו"ש. אמנם הרשב"א אזיל לשיטתו דגם נגד רבים הלכה כמותו (ואין קושיא מזה על מה דאיתא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתמ"ט) דהלכה כר' יוסי מחבירו. דהתשובה הזאת הוא למהר"ם מרויטינבורג כמבואר שם סי' תת"נ) וזה נ"ל ג"כ דעת רש"י דס"ל דהלכה כר' יוסי אפילו נגד