עמודי אש עו

נשים עוברות מנכר לשליש ימים וזו הואיל ולא ניכר עוברה מה הו"ל למיעבד וכה"ג אמרינן בשבועות פרט לאונס גבי שלא בשעת וסתה עכ"ד. ולפי דעת הזית רענן אין ראי' דהא הכא באו במעשה החליצה להסיר חזקת איסור ממנה אע"כ דלא שנא ודלא כהזית רענן. ובעיקר קושיתו שם לא ראה שכבר התעורר בזה בשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד סי' צ"ו וע"ש מ"ש לחלק בין היכא שהוא שקר כמו בעדות או בב"ד להיכא דעתה היא מותרת גמורה. [ודע דהח"מ באה"ע סי' י"ג כ' דאם שגג בהוראות ב"ד לא הוי שוגג גמור ולכאורה הי' נראה להוכיח כן משו"ת מהר"ש הלוי (חאה"ע סי' י"ב) שהתיר שם מטעם ס"ס דלמא הלכה כר"מ דבקידש לא יגרש. ואת"ל דהלכה כהרא"ש שמא גם הרא"ש מודה דבקידש בשוגג מותר ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא המל"מ ה' גירושין (פי"א ה"ה) הוכיח מדברי הרא"ש ביבמות שהוצרך לדחוק בראיות הר"י דאורלייניש בארוס' דאביי ש"מ שסובר דגם בשוגג אסורה. והבית מאיר תירץ דהנך ב' דינים דקידש בלבד ורק בשוגג תלויין זה בזה. וזה יוצדק לתרץ דברי התה"ד אבל על מהר"ש הלוי לא א"ש. אמנם אם נאמר דס"ל דבהוראות ב"ד הוי מזיד א"ש דאף דהארוס קידש במצות אביי הוי מזיד. אך האחרונים מיאנו בדברי הח"מ והוראות ב"ד הוי שוגג ע' הגמ"יי השייכים לה' נשים (סי' י"א) ושו"ת צ"צ (סימן י') ובסי' י"ז בט"ז וב"ש שם וכן מבואר דלא כהח"מ בתשובות ר' משה בר' חסדאי שבא"ז בתשובותיו שם (סי' תש"מ) שהביא ראי' דבשוגג מותר מארוס' דאביי ש"מ שס"ל שזה הוי שוגג גמור ומזה מבואר דלא כהאחרונים שהביאו בשם הא"ז דהוא סובר דבקידש א"צ לגרש דבאמת הא"ז בעצמו סובר דלא כהר"י דאורליינש וכמו שנראה מדבריו (בסי' תרכ"ט) ע"ש. ועשו"ת בית יהודא חאה"ע (סי' י"ח) שרצה להשוות דעת הא"ז עם הר"י דאורליינש ע"ש שכ' דארוס' דאביי לא הוי שוגג אבל בא"ז בעצמו מבואר דלא כותי' דהארוס הי' שוגג. אך י"ל דהר"י דאורליינש פליג בזה על הא"ז וסובר דלא הוי שוגג אך בזה השוה עמו דאם הי' שוגג הי' מותר] עכ"פ לפי דברי הריטב"א והאחרונים דבית הסתרים לא הוי רק מדרבנן א"כ מבואר מזה דגם בעידי דרבנן בעינן שיהי' ראוי לבילה. ומ"ש המשאת בנימין ראי' לדבריו וז"ל וכן פסקו כל הפוסקים גבי הי' עומד בתפלה ושומע דבר שבקדושה ומודים דמפסיק ושומע הוי כעונה ואע"ג דבשעת תפלה אין ראוי לענות עכ"ל לא מוכח מידי מזה. והנה לא ידעתי איך כ' המ"ב דכן פסקו כל הפוסקים במה שנחלקו בזה גדולי הראשונים כמבואר בטור וב"י סי' כ"ה וסי' ק"ד ואף לשיטות הפוסקים דיכול לשתוק עכ"ז לא מוכח מידי דהך כללא דאינו ראוי לבילה היא רק היכא שאינו ראוי בעצמותו משא"כ היכא שהוא ראוי לכך רק איסורא דרביע עליו לא שייך הך כללא וכמ"ש הב"ח בא"ח סי' ל"ב ע"ש. ועוד נראה דלענין שומע כעונה לא בעינן כלל שיהי' ראוי בעצמותו לדבר הזה. וראי' דהא בתקיעה מ"ה בעינן ומהני מה ששומע מחבירו הוא מטעם שומע כעונה וא"כ קשה מחצי עבד וחצי בן חורין איך יכול לשמוע מאחר התקיעות הא אינו ראוי לבילה וע' ביום הרועה (בר"ה כ"ט א') אע"כ דלא בעינן כלל שיהי' ראוי בעצמותו לבילה רק גזיה"כ דשומע כעונה וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח ח"ג סי' כ"ח והביא ראי' מקטן ע"ש ובזה א"ש מה דדחקו א"ע בשו"ת שנות חיים (סי' רס"ז) ובס' אור ישראל ולפמ"ש א"ש ועשו"ת בר לואי (חאו"ח סי' ל"ה) שהקשה דאיך יכול קטן להוציא ע"ש ולק"מ דהוא משום שומע כעונה ובתקיעות שכתבתי א"א לומר כהמ"ב דהא המה דאורייתא וע' בחי' הריטב"א סיכה (ל"ח ב') ובמ"ש האגור הובא בב"י או"ח (סימן נ"א) וא"כ נסתר ראית המ"ב ומבית הסתרים שהבאתי מוכח לכאורה ההיפוך. שוב מצאתי בארעא דרבנן (סימן ש"ד) שהביא שהבני יעקב נסתפק בזה ודעת הרא"ם שגם בדרבנן בעינן שיהי' ראוי לבילה. ולכאורה קשה על הארעא דרבנן מדוע לא פשטוהו מההוא דבית הסתרים הא הוא בעצמו ס"ל דהוי דרבנן וכמ"ש למעלה משמו. אולם שבתי וראיתי. דאין ראי' כלל מדברי הריטב"א שבבית הסתרים דהתם גזרו מתחלה חז"ל שיהי' ראוי לביאת מים. אולם מה שמסתפקים אם בסתמא כן הוא שיהי' כלל בכל מקום שבעינן ראוי לבילה כמו שבדאורייתא הוא הכלל הזה. ושוב הגיע לידי ספר ביאורי מהרא"ל. וראיתי שת בפ' מצורע (פט"ו מסי' י"א) שנסתפק בזה ופשטהו מדברי הריטב"א הנ"ל. אולם אין ראי' כלל וכמ"ש. ויש להביא ראי' מדברי הרא"ש (פ"ד דתענית סי' מ') שכתב בשם הרמב"ן ן דאפי' אם נאמר דאם לא הבדיל בע"ש דמבדיל כל השבת כולה עכ"ז בט"ב שחל במ"ש אינו יכול להבדיל אח"כ דבעינן שיהי' ראוי לבילה והא הבדלה במ"ש אינו אלא מדרבנן ש"מ שגם בדרבנן נוהג כלל הזה. ואולי ס"ל דהבדלה ד"ת ויש להביא ראי' מש"ס יבמות דף קי"ב גבי חרש שנשא חרשת דאינו חולץ אע"ג דהנישואין המה דרבנן עכ"ז בעינן שיהי' ראוי לבילה שיוכל לקרות ש"ע שגם בדרבנן בעינן שיהי' ראוי לבילה ועשו"ת משיבת נפש סי' פ"ו. וראיתי בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' רל"ט) שהקשה דכי היכא דאלם אינו יכול לחלוץ משום דבעינן שיהי' ראוי לבילה ה"נ נימא בעמידה כן ותירץ דעמידה א"צ רק מדרבנן ובדרבנן לא בעינן ראוי לבילה עכ"ד משמע מזה כהמ"ב. אך י"ל דהתם תקנו רק לכתחלה דבעינן עמידה והיכא שא"א התנו בפי' שלא יעכב וא"כ אין ראיה מזה. (וגם מ"ש דעמידה הוי רק מדרבנן אינו מוכרח עתוס' יבמות ק"ג א'. אולם בשאר דוכתי כתבו דהוא מדרבנן) ועשו"ת שיבת ציון (סי' צ"ח) דלדידן שאין אנו מייבמין הקריאה אינו אלא מדרבנן ועכ"ז גם בזה"ז בעינן שיהי' ראוי לקריאה מבואר מכל זה דלא כהמ"ב

(כלל יא) לבאר בדין אין אדם מסים עצמו רשע. והנה ראיתי בשו"ת גבעת שאול (סי' י"ז) שנשאל בשוחט שהודה בב"ד שעשה כמה דברים הפוסלים בשחיטה דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע וקשיא לי ע"ז דהא כ' התוס' בב"מ (ד"ג ע"ב) דהיכא דנוכל לומר דרוצה לעשות תשובה נאמן ואף שבתוס' מכות (ד"ב ע"א) משמע דלא ס"ל כן וכמ"ש בחי' הלכות למהרש"א שם אך עכ"ז אינו מוכרח דחולקים ע"ז וכמ"ש בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ק"ע) וע' שו"ת שמן רוקח (ח"ב סי' נ"ה) שלא ראה דברי השבו"י הללו ובשו"ת הרלנ"ח (סי' קי"ב) כ' במי שנושא את כפי' דעושה איסור בנ"כ כשאינו כהן ואח"כ אומר שאינו כהן דלא שייך אאמע"ר דרוצה לעשות תשובה וכדברי התוס' הנ"ל וע' בפרמ"ג ביו"ד (סי' ה' מ"ז סק"ז) שהניח בקושיא למה נאמן לומר פיגול הוא הא אין אדם משים עצמו רשע יעו"ש ולפי הנ"ל לק"מ דאמרינן דהוא רוצה לעשות תשובה וע"כ הוא נאמן וכ"כ בשו"ת נ"ב מה"ת (חאה"ע סי' כ"ג) יעו"ש. הן אמת שראיתי בא"ז ה' פסחים (סי' רכ"ג) שכ' דבאמת אינו נאמן לפי המסקנא וביה"כ אינו נאמן ג"כ רק כדחזינן בפישפש יעו"ש ולפ"ז מעיקרא לק"מ. [ודרך אגב מידי עיוני בזה ראיתי בתפארת ישראל בגיטין (פ"ה סי' כ"ד) שהקשה שם במטמא ומדמע האיך משכחת דמיחייב דמי יודע שעשה כן במזיד ואי בהודה מעצמו הרי מודה בקנס פטור ותירץ דזהו דוקא בקנס דאורייתא ולא בקנס דרבנן עכ"ד. והנה הן אמת שכ"ה דעת הש"כ בח"מ סי' שפ"ח ס"ק נ"א לחלק בין קנס דאורייתא לדרבנן אולם בקצה"ח שם כ' דמדברי ר' יונתן שבש"מ לב"ק דף צ"א מבואר להיפוך ועשו"ת שיבת ציון סי' קיט שכ' דגם בראב"ן מבואר להדיא שאין לחלק בין דרבנן לדאורייתא וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה (סי' ס א) להוכיח כן מדברי הרמב"ם (פ"ז מה' חובל ה"ד) והן אמת שמ"ש כן בדברי הרמב"ם אינו מוכרח להמעיין די"ל דגם בעושה מלאכה הוי מזיד כששמענו אומר לעדים דניחא לי'. וע' בכנה"ג בח"מ סי' ל"ח שכ' בדברי הר"ח ודעימי' שסוברים שעדים שאמרו שקר העדנו דאין חייבין לשלם מוכח דס"ל דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולפ"ז רבים קמו בשיטה הזאת ולכאורה קשה ע"ז מע"ש הר"מ (פכ"ד מה' אישות הי"ז) והוא ג"כ בש"ע אה"ע (סי' קט"ו ס"ו) דאשה שאמר' שזינתה מפסדת כתובתה דהוי קנס דרבנן וקשה הא הוי מודה בקנס וצ"ל דס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וצ"ע מזה על המעיל צדקה שכ' שאין להפסידה כתובתה בשאמר' ששימשה בנדתה דהוא לכאורה היפוך דברי הש"ע וצ"ע. עכ"פ חזינן שדעת הראב"ן ור' יונתן והמעיל צדקה והשיבת ציון ולהכנה"ג גם דעת הר"ח ודעימי' דאין לחלק בין קנס דרבנן לדאורייתא ומיפטר בהודאתו וכן נ"ל שהוא דעת הרשד"ם בחיו"ד סי' שכתב דמי שכתב בכתב ידו שמסר לא' שא"צ לשלם בהודאתו. וע' בזכור לאברהם בחח"מ סי' קל"ז שתמה עלי' יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש דדעתו כדעת הפוסקים שהבאתי דהוי ג"כ מודה בקנס אף שאינו קנס דאורייתא]. וראיתי שהעיר ע"ד הא"ז שם שדחיקא לי' מילתא טובא לאוקים ההוא דמפגל דמיירי באומר מותר והא בירושלמי גיטין (פ"ה ה"ה) אוקים להא דהמפגל באומר מותר וצ"ע וראיתי להשירי קרבן שם שכ' וז"ל ולפ"ז דהך דיוקא אתי כהלכתא קשה אהא דאמר רבא פ"ב דמכות דף ט' אמר רבא אומר מותר חייב מיתה דקרוב למזיד הוא דהי' לו ללמוד הא ממתני' דהכא מוכח דשוגג הוא עכ"ל ובמח"כ לק"מ ונעלם ממנו מ"ש התוס' שבת (ס"ח ב') ובחידושי הרשב"א ב"ק דף כ"ו דדוקא גבי גלות אמרינן כן דהתם בשגגה טובא כתיבא. אולם בעלמא מודה רבא דשוגג הוא וא"כ לק"מ. ובזה מיושב ג"כ מה שהניח בשירי קרבן שם בתימה על הר"מ וז"ל והרמב"ם כ' בפ"ז מה' חובל וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשוגג או באונס פטור שלא קנסו אלא המתכוון להזיק מדעתו. דמשמע דסובר אומר מותר שוגג הוא. ותימה הא כ' הרמב"ם פ"ח מה' רוצח וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שסבור שמותר להרגו ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו עכ"ל. ולפמ"ש התוס' והרשב"א לק"מ דדוקא גבי גלות ממעטינן אותו ולא בשאר דברים (והנה הג' מהרש"ק בתשו' הנדפסת בסיף ספר תוספות העזרה כ' וז"ל. והנה בהיותי בזה ק"ל על הרשב"א בב"ק דרק גבי גלות אומר מותר מזיד הוא ותמי' לי טובא מן הש"ס דמכות דף ט' דפריך שם רבא לרב חסדא הנך מת על האשה כו' ולדבריהם מאי פריך הרי רק גבי גלות ס"ל כן לר"ח ולא בעלמא והדבר צע"ג לדעתי עכ"ל ובמח"כ לק"מ דהתוס' כתבו כן לרבא דמחייב אומר מותר ופטרו מגלות משום דכתיב בשגגה טובא. אבל לר"ח י"ל דס"ל בכל דוכתי כן דאנוס היא וא"כ שפיר מקשי לי' רבא. אך צ"ע דא"כ תקשי גם לרבא מהנך מת וי"ל דס"ל דאומר מותר בכל דוכתא הוא שוגג ועכו"ם גם בשוגג נהרג אך לרב חסדא דס"ל דאנוס הוא שפיר מקשי לי') ומ"ש עוד השירי קרבן דאין לומר דרבא מוקי למתני' בששחט אשם לשם שלמים כו' דהא רבא הוא דאומר עקירה בטעות לא הוי עקירה כו' עכ"ל ובמחכ"ת שגה בזה דהתם רבה גרסינן וכמ"ש הבה"ז במנחות (דמ"ט א') בראיות ברורות ורבא ע"כ דס"ל דהוי עקירה וע' בא"ז שם שפסק באמת דהו"ל עקירה כיון שרבא ס"ל כן והתם הוי רבה ע"ש וא"כ לק"מ. ועשו"ת נ"ב מה"ת חח"מ (סי' פ"א) שכ' באמת כן לרבא דהוא מוקים למתני' בשוחט וקסבר שהוא שלמים דס"ל דעקירה בטעות הוי עקירה והוא כמ"ש ודו"ק. וראיתי בשיטה מקובצת לב"ק (ד"ה ע"א) שהקשה דאמאי נקט כהן והלא שחיטה בזר כשירה ויאמר ישראל שפיגל עכ"ל ונ"ל ליישב זה עפ"י מ"ש הריטב"א בגיטין (דנ"ג ע"א) דשחיטה הוי היזק הניכר דעושה אותו כנחירה ושאר עבודות הוי היזק שאינו ניכר וא"כ אין רבותא כלל בשחיטה כיון דעשה לו היזק הניכר ולהכי צריך לשלם ועיקר הרבותא הוא בשאר עבודות ואותן העבודות אין הישראל רשאי לעשותן ועי"ל לפמ"ש לעיל בשם הירושלמי דמיירי באומר מותר וא"כ הרבותא הוא בכהנים דה"א דבהני לא הוי אומר מותר כיון שמגמיר גמירי וכמ"ש באמת שם שלהכי אין