עמודי אש עב

אינם רצוים דבתרומה ג"כ אינו חייב מיתה כ"א בטומאת הגוף ולא בטומאת עצמה וכמו שפירש"י ביבמות ע"ש ושגה בזה אדרבה דעת רש"י ביבמות דתרומה טמאה במיתה וכן הוא דעת המהרש"א בשבת שם וזה ג"כ דעת ר"נ גאון וכבר טרחו האחרונים ליישב הסוגיא דפ' הנשרפין לדעתם] ובלא"ה אחרי המחילה מהמשנת חכמים לא ראה מ"ש התוס' בע"ז (ד"ע ע"ב) דכתבו דלא באו לשלול רק עידי דאכילה ע"ש ופשיטא דזה הוי פחות משליש ממונם וא"כ מעיקרא לק"מ. וראיתי להעיר על דברי הלימודי ד' שם שהקשה על מ"ש הרדב"ז דגם בדרבנן צריך ליתן כל ממונו וע"ז הקשה ממ"ש הרדב"ז (ח"ג סי' תל"ה) ולק"מ דהתם האיסור הוא משום דמחזי כמשא ומתן וכשעשאו באונס לא מחזי כמו"מ וז"ב. וע' בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קמ"ג) שהשיג ע"ד הב"ח בח"מ (סי' י"ב) שכתב דיש לו להדיין להסתלק מן הדין היכא שיש לו הפסד ממון וע"ז כ' השבו"י דהא איכא ל"ת דלא תגורו מפני איש משא"כ בנידון של המהרי"ו דתוכחה הוי מ"ע ע"ש ולחילוקו הי' לו למהרי"ו לפסוק עכ"פ דשליש ממונו צריך ליתן כמו בשאר מ"ע וצריך לחלק כמו שחילק הלבוש וזה הי' לו להשבות יעקב לחלק בין תוכחה לנידון הנ"ל וגם למהרי"ו גם בל"ת ס"ל דא"צ ליתן כל ממונו וכמ"ש לעיל בשם ההגר"א והבן. וראיתי להעיר ע"ד החו"י שם שנשאל במי שנתלה והשר רוצה הרבה מעות אם חייבים ליתן לו ע"ש שהאריך בזה ואני תמ' שלא זכר כלל מדברי רבינו הרמב"ן בתורת האדם והובא בב"י יו"ד (סי' שמ"א) דאסור ליתן דכיון דבממון הדבר תלוי שמא יתפייס אח"כ בדמים מועטים ואסור מפני תיקון העולם ע"ש וצע"ג על החו"י. עוד ראיתי להחו"י שם שתמה על מ"ש הר"מ (פט"ו מה' סנהדרין) דלאו דלא תלין קאי על כל בני אדם דנהי דמרבינן מתקברנו הא הוי רק עשה. עוד הקשה שם על ע"ש הטור בשם הרמב"ן דאם נתנו בארון ולא קברו בקרקע עובר על לא תלין ובגמרא יליף זה מתקברנו והא נצרך זה לכל המתים שיעבור על לא תלין ע"ש. ואמנם לק"מ לפי מה שכתב הרמב"ן דלפי דברי ר' יוחנן כל המתים הם בכלל לא תלין והיתור נשאר על ארון ע"ש היטב ובשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' שפ"ה) ולפ"ז לק"מ. וראיתי להחו"י שם שכתב ואני מסופק אם הבן עני ויש קופה של צדקה אם כפינן לבן אפי' היכא שאינו יורש. וקשה לי דהא מבואר בטוש"ע סי' שמ"ח דדוקא היכא דהוא ירית מחויב לקברו (וע' בש"כ סי' שד"מ) והוא מדברי הרא"ש (ע' פנ"י בקו"א לכתובות (סי' רל"ח) שכ' דלדעתו היכא שהבן אינו יורש את אביו אינו חייב בקבורה. תמהני שלא הביא מדברי הרא"ש והטור הללו) ואין לומר כמ"ש הבית הלל בסי' שמ"ח דדוקא היכא דהוא אמר אל תקברני מנכסי ומטיל עצמו על הציבור אבל היכא דלא אמר לא זה אינו דבתשובת הרא"ש אינו מבואר כן וע' בתשו' תורת השלמים סי' ח' שבסוף ספר מנחת יעקב ולפמש"ש דהיכא דאיהו עני חייב א"ש וכפי הנראה לא ראה החו"י תשו' הר"מ מינץ ההובא בתורת השלמים שם וע"כ נסתפק שם אם שייך בכה"ג כיבוד אב ובמהר"ם מינץ מבואר דשייך בכה"ג כיבוד אב יעו"ש

הנה הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז) פסק דהא דבג' עבירות יהרג ואל יעבור הוא דוקא היכא שעובר בקום ועשה ולא היכא שעובר בשוא"ת וראיתי ביד המלך (פ"ה מ"ה יסה"ת) שפסק להיפוך והביא ראי' מגיטין (דף נ"ז) דהילדות שהשליכו א"ע להים אף דהן קרקע עולם ולהר"מ אסור ליהרג במקום דא"צ ואיך סיים שם דע"ז נאמר כי עליך הורגנו כו' אע"כ דגם בשוא"ת מחויב למסור את עצמם. עוד ראי' מסנהדרין (דע"ה ע"א) דאיתא התם תעמוד לפני' ערומה ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד כו' והא ההסתכלות אינו מעשה וכי היכא דחשבינן הביאה לקרקע עולם אף דהיא הולכת ומכינה את עצמה להביאה עכ"ז כיון דלא עבדה מעשה בגוף העבירה לא נחשב מעשה ה"ה בנ"ד וע"כ העלה דגם בשוא"ת מחויב למסור א"ע יעו"ש. ולענ"ד אין ראי' מכל זה דהראי' מסנהדרין אינו ראי' כלל דנראה ודאי דמה שתפשוט מלבושיה ותעמוד לפניו ערומה הוי מעשה ומ"ש היד המלך דכיון דלא עביד מעשה בגוף הביאה אינו נקרא מעשה וכמו באשה שלא חשבינן ההכנה להביאה למעשה. אשתמיט מיני' מ"ש הרב המאירי (הובא בשיטה מקובצת לכתובות דט"ו) דאסתר הוליכו אותה לאחשורוש דאל"כ היתה ההליכה נחשבת למעשה יעו"ש באורך מבואר מזה היפוך דברי היד המלך. ומה שהביא ראי' מגיטין הנה לפי דמסיק הוא בעצמו בסוף דבריו דבבת ישראל לעכו"ם גם הר"מ מודה דמותר להחמיר א"כ שוב אין ראי' מזה הן אמת שלפי דעתי לא נהירא חילוקו (ובפרט דגם אם נודה לדברי' היינו היכא שהיא נשאת ומתיחדת לעכו"ם דבהא איכא חששא דיעבירנו על דת משא"כ בעובדא דכתובות דגזרו רק שתבעל תחלה לטפסר ואח"כ תיכף תלך לבעל הישראל מאי העברת על דת איכא הכא) ומה שהוכיח זה ממה שהקשה דאיך קרי גמרא צנועות כיון דעפ"י דין אינה רשאה למסור את עצמה אינו ראי' כלל דכבר פירשו הריטב"א והראשונים דזה הוא רק לדעת הנשים דהם סוברים דהוא נאסרת ע"י הביאה לבעלה ע"כ קרו להו צנועות יעו"ש וא"כ לא מוכח מידי מזה. ואולם בלא"ה לק"מ על הרמ"א דבאמת הר"מ לא הזכיר החילוק שבין קום ועשה לשוא"ת (וע' בברכ"י ביו"ד סי' קנ"ז במה שתירץ שם לקושיות התוס' יה"כ שכתב כן דהר"מ לא ס"ל להאי חילוקא) רק הרמ"א פסק כהתוס' והראשונים שהם חילקו החילוק הזה והרמ"א פסק דיכול להחמיר על עצמו וא"כ לא קשה לדידי' הקושיות של היד המלך. ונ"ל דגם רש"י ס"ל כהר"מ בהא דאינו מחלק בין קום ועשה לשוא"ת וא"ש מה שכתב בחולין (מ"ז ב') שכתב המתינו לו דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד וראיתי להשירי קרבן בירושלמי יבמות (פ"ז ה"ו) שהניח בקושיא הא בלא"ה הוי שוא"ת וגם בג"ע ועכו"ם וש"ד אינו מחויב למסור נפשו וכן הקשה בשו"ת קנאת סופרים בהקדמה ומש"ש לתרץ הוא דחוק ולהנ"ל א"ש דרש"י לא ס"ל לחלק בין קום ועשה לשוא"ת וכשיטת הרמב"ם ובלא"ה י"ל לפמ"ש הש"כ בשם ר' ירוחם דבפרהסיא גם בשוא"ת מחויב למסור א"ע והכא כשלא ימולו אותו ידעו כ"ע והוי כפרהסיא ובזה י"ל דברי הר"ן דבחולין כ' כרש"י ובפסחים פ' כל שעה חילק בין קום ועשה לשוא"ת ולהנ"ל א"ש אך הש"כ כ' שם דהר"ן אינו מחלק בין בפרהסיא לצינעא. ובמ"ש לדעת רש"י י"ל דברי הב"ח בא"ח סי' תרע"א סק"ח שהקשה על פירש"י שפי' מה דאיתא בשבת (כ"א ב') ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו דהסכנה היתה דהי' להפרסיים יום אד דא"כ לא הי' גזירת שמד ואמאי מסרו נפשם וע"כ פי' הוא דהי' גזירת שמד וראיתי בחידושי הגרע"א שם שתמה ע"ז דהא פסק הרע"א דהוא רק בל"ת ולא בעשה ונר חנוכה הוי מ"ע ע"ש והנה לכאורה לק"מ דהא עובר על לא תסור כשאינו מדליק נ"ח ע' ר"ם פ"א מה' ממרים והוי ל"ת אך באמת עיקר הקושיא דהא הוי שוא"ת. ולהנ"ל א"ש דלפי שיטת רש"י דאינו סובר החילוק בג' עבירות בין קום ועשה לשוא"ת הוא ג"כ אינו מחלק בגזירת השמד בין קום ועשה לשוא"ת וע"כ כ' הב"ח דרש"י הי' לו לפרש בגזירת השמד. אך באמת הא ליתא דהא הב"ח כתב כן לקושטא דמלתא ואנן הא מחלקינן בין קום ועשה לשוא"ת וא"כ גם עלי' קשיא מדוע מסרו א"ע וע"כ נראה לחלק דהא דפסקינן דבשוא"ת אינו מחויב למסור א"ע הוא רק בודאי סכנה ולא בספק סכנה וע' בב"ח דהי' ס' סכנה כשמניחו על שלחנו וזה מחויב גם בשוא"ת וראה זה חדש וראיתי בספר סדר משנה (ד"ז ע"ב) שהניח בצ"ע על התוס' והרא"ש הסוברים דרשאי להחמיר ולמסור את עצמו במקום שפטור ומשובח הוא א"כ אמאי לא מסרה אסתר א"ע יעו"ש ואשתמיט מיני' מ"ש המהרי"ק (שורש קל"ז) שכ' וז"ל איסור דאורייתא בדלא עביד מעשה אפילו מדות חסידות ליכא מדלא מסרה אסתר את עצמה משום מדות חסידות דפשיטא דחסידה גמורה היתה אלא משום דקרקע עולם היתה ואין כל כך איסור עכ"ל וא"כ לק"מ והנה הלח"מ פ"ה מ"ה יסה"ת תמה על הר"מ שס"ל שאינו רשאי למסור את עצמו היכא שאינו מחויב מדניאל שמסר עצמו על התפלה דהוא אינו אלא מדרבנן ולא ידענא מאי קושיא הא י"ל דשעת השמד היתה דחייב למסור א"ע אפי' על מצוה קלה ומצאתי במנהיג (דיני מעריב סי' פ"ה) שכתב כן להדיא בשם רב האי גאון וראיתי להמעשה רוקח שם שרצה לומר לדעת הר"מ דגם בשעת השמד דוקא על מ"ע מה"ת חייב למסור א"ע ולא על דרבנן ולא כהפר"ח שסובר לדעת הר"מ דאפי' על דרבנן חייב למסור ולדעתי העיקר כהפר"ח והוא מוכרח לדעת הר"מ דס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"ב סי' נ"ב) ואפ"ה מבואר בירושלמי פרק ד' דשביעית דהי' חייב למסור א"ע אם רצו להעבירו על דת ומוכח דגם על דרבנן חייב למסור א"ע. ומדברי מהרי"ט הללו שכתב דגם הירושלמי סובר דשביעית בזה"ז מדרבנן מיושבים דברי המשנה למלך (פי"א מה' תרומות) שהוכיח דהנאה של כילוי הוא רק מדרבנן דאי הי' דאורייתא איך אמרינן בירושלמי דכיון דלא עמד וביטל עדיין ההיתר במקומו עומד ואי הי' מדאורייתא לא הי' שייך זה וראיתי בקרבן העדה בירושלמי שבת (פ"ד ה"א) שתמה עליו דהא בשדה שנטייבה בשביעית נמי אמרינן הכי אף שהיא מדאורייתא אמנם אם נימא דהירושלמי סובר דשביעית בזה"ז מדרבנן א"ש ומה שפלפל שם במעשה רוקח אם הגזירה דדניאל היתה לעבור על דת או להנאת עצמו נעלם ממנו דברי ר' האי האלו שכ' שהיתה להעביר על דת. וע' בחי' הר"ן סנהדרין (ע"ד א') שכתב לדעת הר"מ דבשעת הגזירה אף להנאת עצמן חייב למסור א"ע (וע' ברא"פ בירושלמי שביעית חד מומר כו' שדחק א"ע בביאור הירושלמי ולא ראה דברי הר"ן שם שביאר הירושלמי) וא"כ לק"מ

ודע דהא דבעינן עשרה אנשים להחשב פרהסיא אינם צריכים להיות בעת עשיית העבירה רק כיון שידעו עשרה אנשים הוי פרהסיא. וכדמוכח מהש"ס סנהדרין (דף ע"ד) דאמרינן אסתר פרהסיא היתה אף שבודאי לא הי' האנשים בעת שאחשורוש הי' עם אסתר וכן הוכיח כן בשו"ת מהרי"ק (שורש ק"ז) וכ"ה בתשב"ץ (ח"א סי' קמ"ח) וכ"כ הש"כ ביו"ד (סי' קנ"ז סק"ד) והתב"ש ביו"ד (סימן ב' ס"ק כ"ז) והנה הפרמ"ג ביו"ד בש"ד (סי' ב' ס"ק י"ז) כ' דפרהסיא הוי עשרה מישראל או שידע שיתפרסם. וראיתי בשערי דעה שם שכ' ע"ז ולא ידעתי מנ"ל הא אולם באמת מוכח כן מהש"ס הפוסקים שהבאתי ואולי כוונת השערי דעה דאולי דוקא אם כבר נתוודע ולא כדמשמע מלשון הפרמ"ג שיתפרסם להבא. אולם באמת אין חילוק כלל דכל שיתוודע לעשרה אנשים חילל השם ברבים. ומה מאד נפלאתי על שו"ת אור נעלם באור לו בציון (סי' פ"ז) שהביא שם הפוסקים לענין עשרה לכל דבר שבקדושה דהטעם משום דכל בי' עשרה שכינתא שריא וכ' וז"ל א"כ לפ"ז מוכח דלא כהש"כ ביו"ד סי' קנ"ז דאין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעים מהעבירה דהא לפי מה שכתבתי צריך להיות דוקא בפניהם דאז בפני עשרה חייל מצות קדושת השם עכ"ל ונעלם ממנו דברי מהרי"ק ותשב"ץ הללו. שהוכיחו כן מהש"ס ובאמת אין זה דמיון כלל להעשרה שצריך להיות בדבר שבקדושה דהוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולכאורה נראה מרב הונא בברכות (כ"א ב') דאמר הנכנס לב"ה ומצא ציבור שמתפללין כו' אם יכול להתחיל כו' ואמרינן שם דסבר יחיד אומר קדושה משמע דסובר דאין צריך עשרה כלל לקדושה. הן אמת שקשה ע"ז דאיך יחלוק על המשנה דמגילה (כ"ג ב') וראיתי בטורי אבן שם שתמה מאד ע"ז אמנם תמהני עלי' שבמח"כ לא ראה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ז') שהקשה כן וכ' דרב הונא סובר דלא נאמר זה רק כשמוציא אחרים י"ח ובסי' צ"ג כ' דר"ה סובר דקדושה אינו בכלל דברים השנוים במשנה ובחי' הריטב"א במגילה שם האריך בזה והעלה כפרש"י דר"ה סובר דיחיד המתפלל בתוך הציבור אע"פ שאינו אומר