עמודי אש ע

הרא"ם לסמ"ג ה' שופר שגם הוא כתב כלשון הזה והוא כתב מתחלה דמוזהר על ל"ת. וע' בלחם שמים פ"א מתרומות שכ' דסומא גם לרבנן אינו חייב רק מדרבנן והוא תמי' גדולה אין מן הצורך לדחותו] ומיושב בזה מה שהקשה בחיי עולם (סי' נ"ג דס"ד ע"א) על מה דאיתא בש"ס עירובין דף ל"א דאין מערבין בטבל פשיטא דדלמא קמ"ל דלא כר' יהודא דלר' יהודא יהי' מותר לערב בטבל יעו"ש ולהנ"ל א"ש דגם לר' יהודא אסור לספותו בידים ובלא"ה י"ל דאינו דומה למה שהקשה הרשב"א דהא בדרבנן מותר ליתן לקטנים בידים דשאני התם דקטנים שכיחא משא"כ סומא לא שכיחא תדע דאמאי לא אמרינן דיהי' מותר לערב בכל איסורים דחזי לחולים מסוכנים שיש בהם פיקוח נפש ע"כ משום דלא שכיחא וא"כ לק"מ

ויש לחקור בהא דאסור לספות לקטן בידים אם דוקא בתינוק דהוא בר הבנה או בכל תינוק אסור וראיתי בשו"ת בית יהודא (חיו"ד סי' מ"ה) שנסתפק בזה ודעתו להחמיר בכל תינוק אמנם מדברי האו"ה (כלל מ"ח ס"ח) שאחר שהביא דברי הר"מ דאסור לספות לקטן בידים סיים ע"ז וה"מ דהוא בר הבנה אבל בתינוק מייתי הסמ"ג בשם הירושלמי דמותר לאכול טמאה ע"ש מבואר דבתינוק שאינו בר הבנה מותר לספותו בידים וע' במ"א סי' שמ"ג סק"ב שהביאו וע"ש בא"א שכ' ולא הבינותי כו' ונראה שהפרמ"ג חשב דהאו"ה קאי על מצות חינוך ובאמת דקאי על איסור לספותו בידים ולק"מ. הן אמת שממ"ש הש"כ ביו"ד סי' שע"א והמ"א סי' שי"ג סק"ב בשם הרוקח דאשה מעוברת מותרת לכנוס לאהל המת משום ס"ס ע"ש [ע' מ"א שם שהקשה ע"ז דהא טהרה בלוע לא מטמא וע' מה שתירץ בזה בשו"ת גבעת שאול (סי' כ"ג) דמיירי ביצא לבית הפרס ובמח"כ לא ראו שהקושיא והתירוץ מבואר בשו"ת רדב"ז ח"א סי' כ' ע"ש] משמע דגם בתינוק אמרינן הכי וע' בבית הלל (סי' שמ"א) מ"ש למה אין נוהגין להסיר התינוקת מבית ששם המת אך י"ל דכיון דכתיב אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים הוי הריבוי אפילו על תינוק קטן ומיושב בזה מה שהקשה הרא"ם למה לא ילפינן מטומאה ומשרצים לכל התורה כו' ע"ש ובס' צידה לדרך (דף קמ"ד) ולפי המבואר א"ש דה"א אי הי' ילפינן מטומאה דאסור בכל תינוק אפי' דלאו בר הבנה לספותו כמו בטומאה ובאמת הש"ס ביבמות הי' יכול לעשות הצריכותא כן אך כבר כ' הב"י בא"ח סי' שמ"ג דדחי' בעלמא הוא וא"כ אין ראי' מהרוקח דמיירי בטומאה לשאר איסורי תורה ובפרט לפי המבואר ביו"ד סי' פ"א דגם תינוק בן יומו יש להרחיק מאיסורים בכדי שלא יולד לו טבע רע ע"כ כ' הרוקח דמעוברת א"צ אפי' הרחקה ושוב ראיתי באבני מילואים באה"ע (סי' פ"ב סק"א) שכ' דגם בקטן ממש אסור והביא ראי' מטומאה וכבר כתבתי שאינו ראי' כלל וגם מש"ש בביאור דברי האו"ה לא נהירא כן להמעיין באו"ה והנכון כמ"ש דבקטן ממש מותר ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשה המל"מ (ה' שכירות פ"ו) עמש"ש ה"ה דאיך יתנו שבועה לקטן הא אסור לספותו בידים עוד הקשה דהא כ' הר"מ ה' טוען שאין מוסרין שבועה לקטן ועם האמור י"ל דבה' שכירות מיירי בקטן שאין לו הבנה דמותר לספותו בידים ונותנין לו שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב משא"כ בה' טוען מיירי בקטן שיש לו הבנה דאז אסור לספותו בידים ובזה י"ל דברי הר"ם פ"ח מה' חובל שכ' ואפי' הי' הגזלן קטן אין היורשים מוציאים מיד הכהנים ולכאורה קשה דהא לא משכחת לה רק כשנשבע ואין מוסרין שבועה לקטן וכבר ראיתי להרדב"ז (ח"ה סי' ש"א רפ"ד) שנתעורר בזה ולהנ"ל א"ש דמיירי בקטן שאין לו הבנה דמוסרין לו שבועה אך לבי נוקפי לומר שיהי' מיירי בקטן שאין לו הבנה דאף דהשבועה הוא רק להפיס דעתו של בעה"ב מסתמא לא נתפייס דעת בעה"ב בקטן כזה כשישבע לו ועכ"פ נראה דבתינוק דלאו בר הבנה מותר מדינא לספותו בידים ורק במאכלות ירחיקו ממנו שלא להוליד לו טבע רע וראיתי להעיר ע"ד שו"ת מחנה חיים (סי' ל') דחקר בקטן אם מותר לתקוע לו בשופר של איסורי הנאה דהוי כמאכילו בידים ע"ש שכ' דזה לא הוי כמאכילו בידים כיון שהאיסור נעשה אח"כ בהנפיחה. ולדעתי לא נהיר' דהרי דעת הרשב"א הובא במל"מ פי"ז מה' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז דאם הבעל מיפר לה הוי כמאכילה בידים אף דהאכילה נפרדת מההפרה ובפרט הכא דנותן לו השופר לתקוע בודאי דמי לנותן לו לאכול דנולד אח"כ עצם האכילה ודמי להא דאמרינן ביבמות (קי"ג ב') לא יאמר הבא לי מהם דהוי כמאכילו בידים וכן נראה מדברי ר' ירוחם ההובא במ"א סי' שמ"ג סק"ג ע"ש. וע' בט"ז סי' ש"מ סק"ב דכשנותן לתינוק העוגה שמצויר עליה האותיות והתינוק שוברו הוי כמאכילו בידים ובמ"א סי' ש"א סק"ח דכשנותן להתינוק הזוג והוא מקשקש בה הוי כמאכילו בידים וכן מוכח בהג"א פ"ד דר"ה שכ' על ההיא דמתעסקין בהן לתקוע דאע"ג דבפ' חרש מוכח דאפי' באיסור דרבנן לא ספינן להו בידים כו' ע"ש והנה האי מתעסקין הוא דאמרינן להם לתקוע כדאיתא בר"ה (ל"ג א') א"כ מוכח דגם זה הוי כנותן לו בידים. אך עכ"ז הי' מקום לומר דמותר בנידון של המחנה חיים לפמ"ש התוס' פסחים (פ"ח א') דכיון דאיכא חינוך מצוה מותר להאכיל אף שלא למנוי' ולשיטתם אף איסור דאורייתא שרי אך האחרונים פקפקו על דבריהם ע' ביד דוד (דקמ"ט ע"ד) ושערי ירושלמי בחידושיו (ד"ו ע"א) וע"כ נראה בנידון של המחנה חיים דאסור

(כלל ז') לבאר בדין על איזה דבר צריך ליתן כל ממונו וגם בדין יהרג ואל יעבור. והנה בא"ח (סי' תרנ"ו) מבואר דעל ל"ת צריך ליתן כל ממונו ויש להסתפק בזה אם הוא דוקא היכא שעובר בקום ועשה או גם היכא דהוא בשוא"ת וראיתי להפרמ"ג (בסי' תרנ"ו בא"א סק"ח) שנסתפק בזה. אמנם בשו"ת חו"י (סי' קל"ט) מיפשט פשיטא לי' דהיכא דהוא בשוא"ת א"צ ליתן כל ממונו והן אמת שמדברי הב"ח והש"כ והט"ז ביו"ד סי' רל"ב שהקשו על מש"ש הרמ"א דאונס ממון הוי אונס דהא צריך ליתן כל ממונו ע"ש והא התם הוי שוא"ת משמע דלא כהחו"י ובלבוש סי' תרנ"ו כ' להדיא לחלק בין קום ועשה לשוא"ת. ואני תמ' על הלבוש והחו"י והפרמ"ג איך העלימו עיניהם משו"ת הריב"ש (סי' שפ"ז) שכ' וז"ל ואם תאמר בנ"ד שמצות ל"ת שאין בו מעשה הרי הוא בענין זה כמ"ע כיון שאינו עושה בידים עליו הראי' שאם התירו במ"ע הקלה ובשוא"ת אין למדין מצות ל"ת עכ"ל הנה מבואר להדיא בריב"ש לענין שיהי' צריך ליתן כל מעונו על ל"ת שאין חילוק בין היכא שעושה מעשה לשוא"ת. וראיתי להעיר על שו"ת שארית יוסף (סי' ע"א) שכ' לענין אונס ממון בשבועה וז"ל אלא משמע דוקא שאין בממון אלא צער הנתינה אבל נותר לו מה אבל שיתן כל אשר לו גם בשבועה א"צ עכ"ל ותמהני דהא הריב"ש מטעם ל"ת אתי עלה שצריך ליתן כל ממונו ושם הפי' כפשוטו וע' פרי תואר ביו"ד (סי' קי"ט ס"ק י"ב) וצע"ג. וראיתי במור וקציעה (סי' תרנ"ו) שהקשה דהא בל"ת הקל צריך לפזר כל ממונו ומכ"ש בעשה החמור וחילק בין קום ועשה לשוא"ת. ולא ראה דברי הריב"ש שמבואר להיפוך דאין חילוק בין קום ועשה לשוא"ת גם מ"ש דעשה חמור מל"ת הריב"ש כתב שם דל"ת חמור ומבואר הוא להדיא בש"ס יבמות (ד"ז ע"א) וע' שו"ת מהרי"ק (שורש קל"ט ענף א') וע' בתוס' יה"כ (דפ"ג א') ושו"ת פרי עץ הדר (סי' א') מ"ש בזה וע' בערוך (ערך שב) שכ' וז"ל ורב האי גאון פי' האי ברייתא של הולך לשחוט פסחו אינו מיירי בנזיר אלא בשאר אדם והו"ל פסח מ"ע ולענין מת מצוה נאמר לו שב ואל תעשה פסח ולפי שהוא מ"ע שהוא קלה דחינן לה בשביל כבוד הבריות אבל כלאים שהוא ל"ת לא דחינן בשביל כבוד הבריות עכ"ל מבואר מדברי ר' האי והערוך דאף מ"ע שיש בה כרת קל מל"ת דלא כהמור וקציעה. וע' בס' המפתח לר' ניסים גאון במס' שבת (ד"נ ע"א) שכ' מאחר שאנו יודעין שאזהרת לאו קשה מציוו עשה האיך יבא עשה וידחה אזהרה של הלאו מבואר דלאו חמור מעשה וברא"ש בכורות (פ"ה סי' ח') כ' וחמור וקל דקאמרינן לאו שזה לאו וזה עשה מבואר דעתו ג"כ דלאו חמור מעשה וכ"ה בה"ה בפתיחתו לה' שבת. ובכריתות (שער י"ג סי' כ"ט) כ' וכן על עשה אין לך דבר קל מעשה. ובתרומת הדשן (סי' צ"ד) כ' דעשה קל מל"ת כדמוכח ביבמות ובפ"ב דיומא וראיתי בס' אורחות חיים למהר"ג ליפשיץ (ד"ח ע"ב) שכ' דהא דעשה חמור מל"ת היינו היכא שכבר עבר אבל קודם עשה חמור טפי דמכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל והא ליתא דגם על ל"ת מכין אותו מקודם עד שתצא נפשו וכמ"ש הר"ן בחי' לחולין (קל"ב ב') וההפלאה בכתובות (מ"ט ב') ואמת שגם במגילות אסתר (שורש ד') והאבני מילואים (קונטרס משובב נתיבות ס"ג) כתבו כן אבל המה לא ראו דברי הר"ן הללו. וע' ביד המלך פ"ז מה' חמץ ומצה (פ"ז הי"ב) שהקשה על הגירסא שם ברמב"ם דעל דרבנן מכין עד שתצא נפשו דכי חמור היא מל"ת עי"ש אולם גם בל"ת באמת הדין כן וכפי הנראה שתלו עצמם האחרונים בדברי הרמב"ן (פ' יתרו) אולם שם אין הפי' כן. וכאשר חשבתי בזה ראיתי להמחזיק ברכה בא"ח ( (סי' שכ"ה) שפי' כן דברי הרמב"ן יעו"ש ושוב נדפס גליון ר' שלמה איגר וראיתי שגם הוא חילק בין קים ועשה לשוא"ת וליתא ודע דמשמע לי מלשון הריב"ש ומפסקי הר"ם ריקאנטי (סי' נ"א) דבעשה היכא דהוי בקום ועשה צריך ליתן כל ממונו. ובזה מיושבין דברי הב"ח בתשובותיו הישינות (סי' קכ"ט) שכתב לענין ס' אבילות אם בתוך ל' או לאחר ל' וז"ל ואע"ג דצריך להוציא הוצאות ע"ז דחייב להוציא כל ממונו בכדי שלא לעבור על ל"ת. וראיתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ח) שתמה ע"ז דהא הוי עשה דרבנן ע"ש. והנה אם תמיהתו הוי משום דהוי רק דרבנן אמת שראיתי להפרמ"ג שנסתפק בזה. אולם ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קמ"ה) וחוות יאיר (סי' קפ"ג) דגם באיסור דרבנן הדין כן וכ"ה בארעא דרבנן (סי' ס"ו) וע' בשו"ת זית רענן (דין איסורי הנאה סי' ה') שחקר בזה והראיות שהביא אינם מוכרחות כלל די"ל דמיירי שנותן מקצת מעות ולא כל ממונו. אולם לא ראה דברי הרדב"ז והחו"י הללו וא"כ י"ל דגם הב"ח ס"ל כן וכן נראה. מדברי הב"ח בא"ח (סי' ר' ס"ב) שכ' שאם הדבר נחוץ מפני הפסד ממון אין לו רשות לעבור על דברי חכמים אפילו יגיע לו הפסד ואם איכא סכנות נפשות א"צ לאמרו דפשיטא הוא דאפי' איסור דאורייתא יש לו לעבור עכ"ל משמע מדבריו דאי ליכא ס"נ אפי' ההפסד היא בכל ממונו צריך להפסיד. ומזה צל"ע על שו"ת בית יעקב (סי' קט"ו) שכ' דהיכא שרוצה המושל לתפסו עבור מס מותר לילך חוץ לתחום בשבת דבשביל הפסד ממון נדחה איסור דרבנן וא"כ אפי' היכא דליכא ס"נ מ"מ יכול לילך חוץ לתחום ע"ש דהוא נגד הפוסקים שהבאתי דגם בדרבנן צריך ליתן כל ממונו ומ"ש הבית יעקב ראי' מתוס' סנהדרין דכ"ו דמשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע בשביעית היא משום דשביעית דרבנן. והנה לתירוץ השני של התוס' שם אינו מוכרח כלל זה הדין וגם לתירוץ הזה י"ל דדוקא בשביעית הוא כן כדאמרינן בכמה דוכתי בשביעית הקילו וגם נודע דבדברים כאלו אין למדין א' מחבירו וי"ל דרק בזה ראו חכמים להקל וע"כ דינו של הבית יעקב צע"ג לדעתי. וא"כ אם כוונת השבות יעקב בהשגתו על הב"ח הוא משום דרבנן אינו השגה כלל ואם כוונתו דהוא עשה י"ל דכיון דאיכא כמה דברים באבילות שהם בקום ועשה וכמ"ש המחנה אפרים (בה' אבל פ"א) ע"כ בזה גם בעשה צריך ליתן כל ממונו ומזה צל"ע ג"כ על שו"ת ח"צ (סי' י"ז) שכ' וז"ל גם כי לא מצינו חיוב מפורש לאבד כל ממונו על ככה דאין זה עובר על מל"ת בידים דנימא כל אשר לאיש יתן וכו' עכ"ל וכבר כתבתי דאף בשוא"ת הדין כן ואם נימא דכוונת הח"צ דהוא דרבנן וכמ"ש שם הא אף בדרבנן הדין כן. והנה