עמודי אש סז

כ"ז) על מה שהקשה הב"י על הטור שאינו עובר על בל תוסיף אלא כשנתכוין לשם מצוה דהא בזמנו לא בעי כונה וע"ז כ' המ"א דנעלם ממנו מ"ש ר' ירוחם דזהו רק למ"ד מצות אצ"כ אבל לדידן דצריכין כונה אינו עובר עד שיתכוין ע"ש. ואי נימא דזהו דמדאורייתא בעינן כונה הוא רק מפני הספק א"כ צדקו דברי הב"י דלענין לעבור על בל תוסיף אמרינן להיפוך דעובר דדלמא לא צריך כונה אע"כ דזהו הלכה פסוקה דבדאורייתא בעינן כונה וראיתי להמגן גבורים (סי' ס' סק"ג) שכ' וז"ל וכעת הגיע לידי שו"ת הרדב"ז וראינו בסי' כ' שפלפל שם בענין מצ"כ ולא הזכיר מזה כלל לא דבר ולא חצי דבר וכפי הנראה שהכנה"ג סי' תקפ"ט שערבב הרדב"ז ומ"צ יחדיו גרם לו להמ"א להעתיק בשם הרדב"ז כן עכ"ל ונעלם מהם דברי הרדב"ז הללו שמבואר להדיא כן. וצל"ע על הרדב"ז שמדבריו כאן משמע דסובר להלכה דמצות צריכות כונה וכן בח"ה (סי' שני אלפים רמ"ו) כ' ולענין הלכה משמע לן דהלכה כר' זירא דקאי כר' יוסי דנימוקו עמו וכן נראה דעת הפוסקים דמצות צריכות כונה ואם לא נתכוין לא יצא ואלו בחלק ד' סי' כ' כ' וז"ל קושטא דמלתא הוא דמצות א"צ כונה כאשר כתבתי שכן הסכימו רוב האחרונים עכ"ל וא"כ דבריו סותרים זה את זה וצ"ע. וראיתי בערוגות הבושם (סי' י"ט) שכ' בשם המג"א דבדרבנן לכ"ע לא בעי כונה וע"ז תמה עליו מסוגיא דפסחים דגם במרור דרבנן בעי כונה ולק"מ דהמג"א לא כ' דכ"ע ס"ל כן וגם הוא מודה דיש סוברים דגם בדרבנן בעי כונה והרדב"ז לא כתב כן רק לר' יוחנן [וע"ש בערוגות הבושם שנסתפק אם גם במידי דבר אכילה אמרינן דהיכא דנתכוין שלא לצאת דלא יצא ואשתמיט עיני' דברי ר' ירוחם בשם התוס' שהביא מרן בא"ח סי' תע"ה דגם במצה הדין כן אף דהוא מידי דאכילה וראיתי ביום תרועה (דכ"ט ע"א ד"ה אמר לי') שהקשה על הב"י שפסק בסי' ס' דמצ"כ ובסי' הפ"ט פסק לענין ספירת העומר דמי ששאל אותו חבירו כו' אינו יכול לחזור ולמנות בברכה ע"ש ולק"מ דבדרבנן קיי"ל דא"צ כונה והוא פשוט וכ"כ האחרונים שם. עוד הקשה מיו"ד סי' קצ"ח דנדה שנאנסה וטבלה מותרת לבעלה ולק"מ ובמח"כ לא ראה דברי הר"ן בחידושיו לחולין (ל"א ב') שכתב דטבילה כיון דהוי רק הכשר מצוה א"צ כונה וע' בס' החיים (סי' ש"ה) שכ' לתמוה על הפוסקים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה וכיון דמצוה הוא אמאי לא בעי כונה ע"ש שהניח בצ"ע ולק"מ דהוי רק הכשר מצוה וע' בקנאת סופרים (דל"ז א') שכ' טעם זה מדעתי' דנפשי' ולא ראה רמב"ן ור"ן הנ"ל וע"ש בקנאת סופרים (סי' ז') שכ' לדעת הרמב"ן דחליצה דבעי כונה הוא מצד עצם המצוה ובטבילה הוא מצד מצות צריכות כונה וליתא דהרמב"ן ס"ל דטבילה הוי רק הכשר מצוה. וע' בביאורי הגר"א בא"ח (סי' ס') שהביא ראי' דמצות א"צ כונה מסוגיא הנ"ל דחולין ולא מוכח מידי. ואמת שראיתי להא"ז (ה' ר"ה סי' רס"א) והג"א (פ"ד דר"ה) שהביאו ג"כ ראי' מסוגיא דחולין הנ"ל דמצות א"צ כונה. אך לדידן יש לחלק כנ"ל. ומזה יש לדחות מ"ש השערי דעה (ביו"ד סי' ו' סק"א) דבשחיטה אם כיון שלא לשחוט דפסולה דהוי מצוה ואם כיון שלא לצאת אינו יוצא ולהנ"ל אינו מוכרח דגם שחיטה הוי רק הכשר מצוה וי"ל דגם אם כיון שלא לצאת יוצא. וע' בס' דרך פיקודיך (ד"ד ע"א) שכ' דנדה בימי הקור צריכה כונה דדוקא בימות החמה דהיא נהנה א"צ כונה אבל בימי הקור צריכה כונה והא ליתא דא"צ כונה כלל דהוי רק הכשר מצוה וזה נ"ל כוונת הרמב"ם בס' המצות (מ"ע ל"ג) שכ' וז"ל וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו מ"ע והוא אמרם מניין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזירת מלך שנאמר ויעש כאשר ציוה ד' את משה כלומר לבישת הבגדים ואע"פ שהם בתכלית היופי שהם מזהב שוהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות לא שיכוון בהם היופי אלא לקיים הציוו שציוה השם יתעלה למשה לבד עכ"ל. ולכאורה הדברים תמוהים מנין מוכח מהספרי דהוא מ"ע דאפילו לדעת בה"ג שלא נמנה להם מ"ע עכ"ז הוא בודאי מודה דחייב ללבוש הבגדים כמבואר בהכתוב א"כ שפיר כתב בספרי דלא יכוון ליופי וע' ברמב"ן בהשגותיו שכ' לדעת בה"ג וז"ל אבל אהרן ע"ה הי' לובש אותם כמקיים גזירת מלך שגזר עליו לעבוד בהן ולא הי' מתענג בלבישתן להתפאר ולהתעטר ביופיים ולא להתיהר בכבודם עכ"ל וכיון למ"ש אולם עם האמור א"ש דהביא ראי' נוצחת דהוא מ"ע בפ"ע מהספרי דלדעת בה"ג ולפי מה שביאר הרמב"ן בדעתו דהיא רק כשרוצה לעבוד צריך ללבוש הבגדים א"כ הוי רק הכשר מצוה וא"כ למה מבואר בספרי דצריך כונה אע"כ דהוא מצוה בפ"ע ודו"ק. ומה שהקשה ביום תרועה מסי' קנ"ח ס"ז בנטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ורוצה לאכול לחם דצריך ליטול עוד הפעם וכ"ה בסי' קנ"ט סי"ג דלכתחלה יכוין כו' ואמאי לא כתב כן גבי טבילת נדה דלכתחלה יכוין ע"ש. לק"מ דהא כ' הרשב"א בתהה"א הובא בב"י שם דהנטילה תקנוהו משום סרך תרומה ונתנוהו עליה דין תרומה ע"ש אבל טבילת נדה דהוא חולין גמורין והוא רק הכשר מצוה א"צ כונה אפילו לכתחלה. ומה שהקשה ממ"ש הרמ"א בסי' קנ"ט דכוונת נוטל או נותן סגי ואמאי צריך גבי תקיעת שופר כוונת שומע ומשמיע לק"מ דגבי תקיעת שופר בעי כוונה ממש משא"כ בנט"י דהוא דרבנן ורק משום שתקנוהו משום סרך תרומה ע"כ רצו לתקן שיהי' ג"כ כונה קצה אבל לא כל דיני כונה וא"כ לק"מ קושיות היום תרועה. וראיתי להעיר על מה שכתב המלוא הרועים (ערך מצ"כ סימן ח') שהשיג ע"ד ההג"א שפסק דא"צ כוונה וז"ל. ועוד תמי' לי על ההג"א דמייתי ראי' לפסוק דא"צ כוונה מדרב סובר כן והא ר' יוחנן ס"ל שם דאף לביתה אינה טהורה וע"כ דלשיטתם צ"ל דס"ל צריכות כוונה ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן עכ"ל. ולק"מ דכבר האריך בא"ז ה' נדה (סי' של"ח) להוכיח דכאן הלכה כרב יעו"ש. והנה במתכוין להדיא שלא לצאת כתבו תר"י בפ"ק דברכות דאינו יוצא אולם הרא"ה סובר דגם במתכוין שלא לצאת יוצא. וראיתי למרן הב"ח בסי' תרנ"א שכ' דדעת הרשב"א והרא"ה שהביא הב"י בסימן תקפ"ט הוא שאפי' נתכוין שלא לצאת יוצא ואחריו נגררו גם הרב פרמ"ג בא"א סי' תרנ"א סק"ה והרב ביכורי יעקב סי' תרנ"א ס"ק כ"א וכתבו כן בשם הרשב"א דס"ל כן כהרא"ה ובמחכ"ת הקדושה הא ליתא דלהדיא כי הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' תפ"ט דבנתכוין שלא לצאת אינו יוצא. והב"י כ' בסי' תקפ"ט דבנתכוין שלא לצאת אינו יוצא כן הוא דעת רבותינו הצרפתים והרשב"א היינו שהם ס"ל דאינו יוצא ואח"כ כ' והרא"ה סובר דעכ"ז יוצא ולהב"ח והפרמ"ג והביכורי יעקב רהיט להו לישנא דהב"י וסברי דכוונת הב"י והרשב"א והרא"ה ס"ל דיצא והא ליתא. ולכאורה יש להוכיח כהרא"ה מסוגיא דסוכה (מ"ב א') דאקשינן מכי אגבהה נפיק בי' ומתרץ כשהפכו ואמאי לא מוקי כשנתכון להדיא שלא לצאת וראיתי להמקראי קודש פ"ב מה' שגגות שהניח זה בקושיא וא"כ מוכח מזה כשיטות הרא"ה. ושוב ראיתי להקרבן ראשית (דכ"ד ע"א) שהוכיח מזה כהרא"ה. אולם אני תמי' על המקראי קודש והקרבן ראשית שנעלם מהם דברי התוס' סוכה (ל"ט א' ד"ה עובר שהקשו זה ותירצו דלא רצה לאוקים בכה"ג כיון דמיירי באינו בקי שהולך להתלמד וא"כ מסתמא לא ידע הדין דכונה אבל בשהפכו מיירי דאיתרמי כה"ג ע"ש וע' ברא"ש שם שכ' שדרך גדילתו יודע כל אדם (והיינו דכן הוא ההרגל כשאדם לוקח פרי יקחנו דרך גדילתו אפי' בלאו מידי דמצוה. וגם זה נקל לו לזכור איך לוקחין בכל שנה הלולב ומיושב מה שהניח הישועות יעקב בצ"ע) וע' בס' יראים (סי' קכ"ד) וטורי אבן ר"ה (כ"ח ב' ד"ה מצוות) ובשה"ל סי' קי"ח כ' דהתם משום טרדא דבתר מצוה פטרינן וכי מתכוין שלא לצאת לא מקרי טרוד בדבר מצוה. וצלע"ק דברי הא"ז דבה' ר"ה (סי' רס"א) הוכיח דסתמא דתלמודא ס"ל דמצות א"צ כוונה מדלא משני הב"ע שלא נתכוון לצאת. ואלו בה' סוכה (סי' שי"ג) כ' דבנתכוין שלא לצאת אינו יוצא והא דלא משני הש"ס כן הוא משום דמיירי באדם שאינו בקי שהלך ללמוד ע"ש ולכאורה סתר דבריו אהדדי ויש ליישבם עם מ"ש הטורי אבן שם דגם ע"ה יודע שצריך לכוין לצאת ידי המצוה אבל הדין אם כיון להדיא שלא לצאת אינו יוצא זה אינו יודע וא"כ א"ש דברי הא"ז. עכ"פ אין מהסוגיא הזאת ראי' כלל לדעת הרא"ה וכמ"ש בשם הראשונים וראיתי בשו"ת שנית חיים (סי' ר"ב) שהביא בשם הדרישה דאם עשה מצוה שצריך לברך עליה ולא בירך הוי כנתכוין שלא לצאת דהא ע"כ מוכח שלא נתכוין למצוה מדלא בירך עכ"ד וע"ז תמה בשנות חיים על זה מהש"ס סוכה הנ"ל והא מדאגבה נפק בי' כו' והא לא בירך עכ"ל. ולפי דעתי אינו קשה מזה על הדרישה והוא די"ל דעד כאן לא קאמר הדרישה דכשלא בירך הוי כנתכוין שלא לצאת אלא במי שבקי בהברכה אלא שלא רצה לברך א"כ הוי כמגלה דעתו שאין מכוין למצוה והוי כמכוין שלא לצאת משא"כ בנ"ד דמיירי באינו בקי שהולך ללמוד סדר הברכות וכמ"ש המפרשים והיינו כיון דאיכא ד' מינים אינו יודע על מה לברך וכמ"ש הפנ"י בסוכה (מ"ג ב') א"כ אין ראי' ממה דלא בירך וז"ב. אמנם מדברי התוס' פסחים דקט"ו שכתבו דאם לוקח מרור לשם ירקות ראשונים שאינו מברך מיד על אכילת מרור דהוכיחו מזה דמצוות צריכות כונה דאל"כ יוצא מיד לשם מרור מזה מוכח דלא כהדרישה דאל"כ נימא דזה הוי כמתכוין שלא לצאת כיון דלא בירך אע"כ דליתא ובזה יש ליישב מה שהקשה בשי"ת שאגת ארי' (סי' כ"ו) ע"ד הש"כ יו"ד סימן י"ט שסובר דאם לח בירך מתחלה על המצוה שוב לא יברך אח"כ דא"כ תקש' להפוסקים דמצוות א"צ כוונה מדברי הש"ס פסחים הלז אע"כ דמ"מ ה"א דיברך על מה שעבר כבר עכ"ד. וע' מ"ש בשו"ת תפארת צבי חיו"ד (סי' ג') ולהנ"ל א"ש די"ל דס"ל כסברת הדרישה וכיון דלא בירך לכ"ע לא יצא ולא תקשה כ"א להרא"ה ואנן לא קיי"ל כותי'

(כלל ה') לבאר בדין דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו והנה קיי"ל דיש חילוק דאם הגזירה היתה כלליות אין יכולין לבטלו ואם הגזירה היתה בלתי כלליות יכולים לבטלו. והנה התוס' בע"ז (די"א ד"ה אימר) והרא"ש שם כתבו דלכן מוכרין בזה"ז בהמה גסה לעכו"ם דאין מכירין בקוליני וגם אין רגילות למכרם ולהשכירם וראיתי להלשון לימודים (ה' ציצית סי' ב') דתמה ע"ז דנראה דהגזירה היתה כלליות ואיך יכולים לבטלו ונראה דלק"מ דכיון דחזינן בש"ס שם דרב אדא מכר ע"י ספסירא ואיך הי' יכול לבטל גזירת התנאים הא בעינין שיהי' גדול בחכמה ובמנין ע"כ צריך לומר דקים לי' לרב אדא דהגזירה לא היתה כלליות דאם היתה הגזירה כוללות הי' אסור גם ע"י ספסירא וכיון דחזינן דרב אדא דסובר דהגזירה לא היתה כוללות ולכן ע"י ספסירא מותר א"כ גם לדידן מותר דאצלינו לא שייך כלל הגזירה וכמ"ש התוס' וראיתי בתפארת ישראל בכורות (פ"א ציון ג') שכתב דע"כ לא נתפשטה הגזירה דאל"כ אין ב"ד יכול לבטל כו' ע"ש וליתא רק הטעם דלא היתה כוללות. והנה י"ל דזו הסברא דהגזירה לא היתה כוללות רב אדא לגרמי' סובר כן וסתמא דגמרא ס"ל דהיתה כוללות. ולפ"ז גם ע"י ספסירא אסור ומיושבין בזה דברי הש"ס בע"ז (דט"ז ע"א) דאיתא שם תנן אין מוכרין להם דובים ואריות כו' טעמא דאית בהו נזק לרבים הא לית בהו שרי ולכאורה הוא תמוה דהא אי אסור רק משום גזירה דשאלה ונסיוני ע"י ספסירא מותר ואי משום נזק אסור וכבר ראיתי בשו"ת חתם סופר חח"מ (סי' מ"ו) שהניח זה בתימה ע"ש אמנם עם האמור א"ש דסוגיא דכאן ס"ל דהגזירה היתה כוללות ואסיר גם ע"י ספסירא אולם אנן לדידן ע"י הדחק סומכין אנו את עצמינו ע"ד רב אדא דהגזירה לא היתה כוללות ושוב הגיע לידי ספר