עמודי אש סו

הוא כדעת האמונות שמואל ע"ש ואני תמי' ע"ז דאדרבה מוכח ההיפוך שם דהא כתב בשם מורו הרב דההוא דאגני רב נחמן לרבנן בסוכה שנוי' מופלגין ד' דאיכא בזה משום לפ"ע רק כשנודע האיסור י"ל אם איתא דלא ס"ל לא ליכול עכ"ד א"כ אדרבה מבואר דאף דלדידי' מותר עכ"ז איכא משום לפ"ע ומה דמותר היכא דהאיסור נודע הוא דאמרינן דודאי הדר משמעתי' וגם הוא הסכים עתה להתיר דבשלמא היכא דהאיסור ברור לכ"ע אז אף כשהאיסור נודע עכ"ז אסור דהוא גורם לחבירו שיאכל האיסור משא"כ היכא דלהמתיר הוא מותר לגמרי וא"כ כשמתאכסן אצלו מי שלדעתו הוא אסור עכ"ז כשהאיסור נודע תלינן דהדר משמעתי' דילי' ויותר תלינן בזה משנתלה דהוא אוכל במזיד דבר האסור לדעתו א"כ דברי הרשב"א המה נגד דעת הא"ש

והנה נסתפקתי בהי' מונח חתיכה שיש בה איסור תורה ושאל לחבירו ואמר שיש בו איסורא דרבנן אם עבר על לפני עור שמכשיל לחבירו במה שאינו אומר לו שיש בזה איסור תורה. והנה ראיתי לרבינו הגור ארי' (פ' לך) שכ' וז"ל ואפשר כי אשה שהוא א"א ואמרה שהוא פנויה ואנסוה אנשים רעים אין עליה אשמה דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא ולא שייך בזה לפ"ע לת"מ עכ"ל אולם ראיתי בלבוש האורה שהשיג עלי' וכתב דשייך בזה לפ"ע וא"כ הי' נראה דנ"ד תליא בפלוגתת הג"א והלבוש אך נראה דבנ"ד גם הגור ארי' מודה דעובר על לפ"ע לפמ"ש ה"ה (פ"א מה' אישות) דאיסורא דרבנן כ"ע לא זהירי בי' א"כ י"ל דבשלמא בנידון של הגור ארי' דיש בו איסור מה"ת (דצ"ל דס"ל להגור ארי' דבפנוי' איכא ג"כ איסורא דאורייתא ע' פר"ח אה"ע סי' קי"ט דכיון שכתב דמה לי איסורא רבה כו' וזה לא אמרינן רק באיסורי דאורייתא וכמ"ש המגיה להמל"מ פ"א מה' יו"ט הט"ז) א"כ כיון שעבר על איסור תורה הקל אמרינן דיעבור ג"כ על איסור תורה החמור משא"כ בנ"ד שאמר לו רק שיש בו איסורא דרבנן הו"ל לחשוש פן יעבור ע"ז דאיסורא דרבנן כ"ע לא זהירי בי' וע"כ עבר על לפ"ע כן נ"ל

וראיתי להפני יהושע בתשובותיו (חיו"ד סי' ג') שכ' דלפ"ע בעכו"ם הוא רק מדרבנן דהא עמד הקב"ה והתיר להן כו' ע"ש ובשו"ת תורת נתנאל (סי' ל"ו) כתב עלי' דנעלם ממנו ש"ס דע"ז (ד"ב ע"ב) דלהמסקנא העונש במקומו עומד ע"ש וכן ראיתי שתמהו עליו בשו"ת בית יהודא חיו"ד (סי' י"ז) ושו"ת ח"ס חח"מ (סי' קפ"ה) ובספר המצרף (סי' ק"מ) כולם הניחו בתימה עליו וגרם להם זה שלא נגלה בימיהם שו"ת פנ"י ח"ב ששם בחאה"ע (סי' מ"ג) נשאל ע"ז וכ' דמ"מ לא הוי לפ"ע ממש כיון שעתה אינם מרצון ואם עושין אין מקבלין שכר רק כאינו מצווה א"כ אינו מכשול ממש דעיקר לפ"ע קאי על מי שמצווה שלא להכשילו יעו"ש באורך וע"ש בפנ"י שכ' שספק לפני עור להקל וצלע"ק מש"ס קידושין (ל"א ב') ודלמא רתח ועבר על לפ"ע כו' משמע דאזלינן להחמיר בס' לפ"ע ויש לדחות וע"ש בפנ"י דמי שמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר על לפ"ע מה"ת וע' שו"ת פרי עץ הדר (סי' י"ד) ובשו"ת מחנה חיים (סי' מ"ו) שכתבו כן ולא ראו שו"ת פנ"י הנ"ל. ויש להעיר ע"ז משו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקל"א) שכתב דמיטב שיעבור איסורא זוטא ואל יעבור על איסורא רבא וקשה דנהי דעל איסור הריבית אינו עובר הלוה עכ"ז עובר על לפ"ע ואיסור זה הוא מדאורייתא ובדאורייתא לא שייך לומר מוטב כו' דמה לי איסורא זוטא או רבה וכמ"ש בשם הגהת מל"מ ויש לסייע מזה לשיטות מהר"י באסין שבשו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' מ') דגם על לפ"ע אינו עובר רק משום מסייע ידי עוברי עבירה דזה הוי רק דרבנן

(כלל ד') לבאר בדין מצות צריכות כונה יש לחקור אם הא דקיי"ל מצוות צריכות כונה אם היא מה"ת או רק מדרבנן וראיתי בשו"ת שמש צדקה (סי' כ"ט) שנסתפק בזה ולא העלה דבר ברור אולם ראיתי לההורה גבר בהוריות (דל"ב ע"ב) שכ' בשם חכם א' דהוא רק מדרבנן והביא ראיו' לזה שאינם מוכרחות כלל כאשר יראה המעיין ובשו"ת מהר"י כהן (חא"ח סי' א') כתב דלא נתברר אם מצ"כ אם הוי מה"ת או רק מדרבנן והנה מתחלה נחקור אם טרוד במצוה דרבנן הוא פטור כמו דקיי"ל בטרוד במצוה דאורייתא ונ"ל לפשוט זה מש"ס סוכה (מ"ב א') דאקשינן והא מדאגבה נפק בי' ולכאורה קשה לי לפמ"ש המפרשים שם במשנה דמיירי דהוא הולך ללמוד סדר הניענועים או הברכה וא"כ אף דהגבה אותם מ"מ עדיין לא נענע בהם וא"כ עדיין הוא טרוד במצוה דרבנן דהניענועים המה מצוה דרבנן. וכמ"ש בשה"ל (כלל י"ב סקי"ח) וז"ל ועוד כיון דאיכא ניענוע דרבנן הוא עובר לעשייתן וכ"ה בריטב"א בחי' לר"ה (ל"ד א') ואע"פ שלא יצא י"ח לולב דרבנן כיון שלא גמר הניענוע וכ"כ בחי' לפסחים (ד"ז ע"ב) וכ"ה בתשובת ר' יוסף בן פלאט ההובא בספר הפרדס הגדול (סי' מ') שכ' וז"ל מדקאמר בהגבהה בעלמא נפק ש"מ שהולכה והובאה מדרבנן עכ"ל [ודרך אגב אעיר עמש"ש וז"ל הואיל והתחיל בנטילה ונעשית נטילה עיקר דקינוח ידים דרבנן דאמרו האוכל בידים שאינם נגובות כאוכל לחם טמא מדבריהם אבל מה"ת רחיצת ירים כו' ע"ש ותמהני דהא כל עיקר נט"י הוא רק מדרבנן] הנה מבואר מדבריהם דהניענוע הם מצוה דרבנן וא"כ עדיין הוא טרוד במצוה דרבנן אע"כ דטרוד במצוה דרבנן חייב. וכן ראיתי להישועות יעקב (סי' תרנ"א סק"ה) שכ' בפשיטות דטרוד במצוה דרבנן חייב יעו"ש וא"כ שוב מוכח מזה דמצ"כ הוי מה"ת דהא כ' התוס' והפוסקים דסוגיא דהתם אתיא כמ"ד מצות א"צ כונה ואי נימא דאף מאן דסובר מצ"כ אינו אלא מדרבנן א"כ כיון דמדאורייתא נפיק בלא כונה ורק מדרבנן אינו יוצא א"כ הוא אינו טרוד אלא במצוה דרבנן אע"כ דמצ"כ הוא מדאורייתא. הן אמת שיש לדחות זה לפי מה שראיתי להא"ז ה' סוכה (סי' שי"ג) דניענוע אינו אלא שירי מצוה בעלמא וכ"ה בבעל המאור רפ"ק דפסחים ושו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' תרע"ו) ומצאתי בס' הישר (סי' של"א) שכ' ואית דמתרצי כיון דאיכא למיעבד עדיין הניענוע שירי מצוה מעכבין והוי עובר לעשייתן ולא נהירא דהא פליגי אי שירי מצוה מעכבין עכ"ל. וא"כ לפ"ד הא"ז והתשב"ץ והבעל המאור י"ל דלא הוי גם מצוה דרבנן א"כ אין ראי' דטרוד במצוה דרבנן חייב וא"כ ממילא אינו מוכח דמצ"כ הוי מה"ת. אולם אחרי שראיתי שר"ת בספר הישר פקפק בזה דלא אמרינן דמשום שירי מצוה יהי' עובר לעשייתן וכן ראיתי בבעל העיטור בה' מילה שכ' דלא אמרינן דאם יברך קודם הפריעה יהי' עובר לעשייתן משום דהוי רק שירי מצוה וגם הרא"ש שכ' דמהני אם יברך קודם הפריעה משום דמל ולא פרע כו' מוכח מזה דשירי מצוה לא הוי עובר לעשייתן וא"כ מדכ' כל הפוסקים דהני נענועים הוי עובר לעשייתן ש"מ דהוא מצוה דרבנן וכ"ה בבעה"ע ה' לולב והניענועים דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מה"ת והבדיקה דרבנן עכ"ל [וע"ש שכ' בשם ר"ת דעיקר ברכה הוא לאחר נטילה דאי קודם נטילה דלמא פשע והוי ברכה לבטלה וכ"ה בס' הישר וצ"ע דא"כ מדוע הוצרך ר"ת לדחוק במילה מדוע לא יברך קודם הא בלא"ה גזרינן שמא יפשע גם מדוע לא גזרו כן גבי שחיטה ועכצ"ל כמ"ש רב שלום גאון דדוקא לגבי אחרינא חיישינן שמא יפשע ולא לגבי עצמו וא"כ בלולב דהוא לעצמו מדוע חייש ר"ת וצ"ע] וא"כ ממילא מוכח דמצ"כ הוא מה"ת ולכאורה הי' מקום להוכיח מדברי התוס' דמצ"כ הוא מדרבנן דהנה בסנהדרין (דפ"ח ע"ב) כתבו ובלולב אם הוא בידו ובעודו בידו נטל מין חמישי דמדאגבי' נפיק בי' ע"ש וראיתי בשו"ת שנות חיים (סי' ע"ב) שהניח בצ"ע דבריהם דהא משכחת לה במתכוין שלא לצאת עד שיטול מין חמישי ע"ש אמנם אם נאמר דמצ"כ הוא מדרבנן א"ש כיון דמה"ת כבר יצא לא שייך בל תוסיף והבן אך בלא"ה יש לומר דהתוס' ס"ל דאף אם נתכוין להדיא שלא לצאת עכ"ז יוצא וכמו שכן היא דעת הרא"ה וכמו שיתבאר להלן והנה בעיקר הספק אם מצ"כ הוי מה"ת שנסתפקו בזה האחרונים אני תמי' עליהם שנעלם מהם לשון הרשב"ם בפסחים (דקי"ד ע"ב) שכ' וז"ל מצוה להביא כלומר מצוה להביא מה"ת דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור הואיל ולא נתכוין עכ"ל הנה מבואר להדיא דמצ"כ הוי מה"ת וכיון דברשב"ם מבואר להדיא כן. וגם הסוגיא דסוכה דאוקי כשהפכו מורה כן דטרוד במצוה דרבנן חייב ומצאתי בשו"ת פרי הארץ (חא"ח סי' ט') שהניח בצ"ע רב דלפמ"ש התוס' דלכן הוי עובר לעשייתן דעדיין לא נענע א"כ למה צריך לאוקים כשהפכו הא בלא"ה טרוד במצוה דרבנן חייב ומה שהביא הפרי הארץ ראי' מעולת העוף אינו ראי' כלל דלפי מה שהוא סבור דהוא חטאת העוף הוא טרוד במצוה דאורייתא א"כ נראה דטרוד במצוה דרבנן חייב ולא כשו"ת מנחת יהודא חא"ח (סי' כ') שכ' דהטרוד במצוה דרבנן מקרי טרוד ועיי"ש וליתא. וכיון דטרוד במצוה דרבנן חייב א"כ ש"מ דמצ"כ הוי מה"ת (ושוב מצאתי בפרמ"ג סי' תרכ"א ס"ק כ"ה שכ' דמסוגיא הזאת משמע דטרוד במצוה דרבנן חייב אם לא דניענוע הוי שירי מצוה) וע' בס' יוסף אומץ (סי' ה') שכ' וז"ל מ"מ ההפרש שבין מתכוין לאין מתכוין פשוט ולא יהא אלא ספק וספק דאורייתא לחומרא עכ"ל והוא כמ"ש דמצ"כ הוי מה"ת וראיתי להעיר ע"ד ס' כליל תפארת (בדרוש לסוכות ד' ל"ז) שרצה לתרץ קושיות הר"ן דלמה לא נגזור במילה בשבת שמא יעבירנו וכתב דלכאורה קשה למה גזרינן בשופר ולולב שמא יעבירנו הא טרוד במצוה והוא פטור אע"כ דבלולב מיירי שכבר יצא מה"ת והוא ילך לבקי ללמוד הניענועים וכן בשופר שכבר יצא מה"ת וירצה ללמוד לתקוע על סדר הברכות משא"כ במילה דהוא פעם א' א"כ אפי' יוציא יהי' פטור דטרוד עכ"ד. והנה גם מדברי' מוכח דסבור דטרוד במצוה דרבנן חייב אולם תמי' לי על תירוצו מש"ס סוכה (דמ"ג ע"ב) לולב גזירה משום דרבה אי הכי ערבה נמי ניגזור כו' והשתא מאי קושיא דהא ערבה אינו רק פעם א' להקיף המזבח וא"כ אפי' יוציא יהי' פטור ומאי מקשה הש"ס

והנה ראיתי בשו"ת מחנה חיים (סי' כ"ג) שנשאל במי שקרא ק"ש בלא כונה ולא הניח תפילין איזה עדיף יע"ש והנה אם נימא דמצ"כ הוא רק מדרבנן בודאי דיותר יש לו להניח תפילין דהוא מ"ע דאורייתא דק"ש כבר יצא מדאורייתא גם בלא כונה. אולם כבר כתבתי דמצ"כ הוי עה"ת וראיתי שם במחנה חיים שכ' ע"ד הע"א ס' ס' שכ' דבדרבנן לא בעי כונה דמאי נ"מ בין דאורייתא לדרבנן הא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו וע"כ כ' דכוונת המ"א בשם הרדב"ז דבדרבנן לא בעי כוונה היא דמחמת דהוא ס' אם הלכה דבעי כוונה או לא ובדרבנן ס' להקל עכ"ד ושגה בזה ונעלם ממנו שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ל"ד) שכ' וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו ר' יוחנן מודה בהא כיון דטבילת כלים חדשים לאו דאורייתא הוא מודה דלא בעי כונה ואע"ג דילפינן לה מכלי מדין אסמכתא בעלמא הוא עכ"ל מבואר דאינו מחמת ספק רק דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן וע' בח"י א"ח (סי' תע"ה) שגם הוא כתב לחלק לענין כונה בין דאורייתא לדרבנן ותו נעלם ממנו דברי התוס' בר"ה (כ"ח א' ד"ה רבא) שכ' וז"ל והשתא מה שהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא מברייתא דהתם דקתני בהדיא ה"א היינו בירקות דרבנן אבל מצות דאורייתא בעי כונה מבואר להדיא דיש מקום לחלק בין דרבנן לדאורייתא (ומש"ש לחלק כן בברירה דהוא מחמת ס' לא ראה שהן המה דברי הר"ן והכ"מ והמהרש"כ וכמ"ש השער המלך ה' גירושין פ"ג ה"ד) וע' בבתי כהונה ח"ב (בית דין סי' ו') שכ' ונראה טעם לחלק הואיל ומצות דרבנן קילו מדאורייתא ראוי להקל בהן שלא להזקיק כונה עכ"ל ונ"ל ראי' דהמ"א לא מטעם ספק פסק דבדרבנן לא בעי כונה ממ"ש (בסי' תרנ"א ס"ק