עמודי אש סה

שמשכיר או משאיל דבר לחבירו אבל היכא דמכרו לו שוב אין כאן מסייע ידי עוברי עבירה דאינו שלו יעי"ש ולענ"ד הי' נראה דדבר הזה הוא פלוגתא בין רש"י ותוס' והרשב"א בקידושין (נ"ח א') דרש"י שפירש שם דבמתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין והמוכר יודע מזה עובר על לפני עור והתוס' תמהו שם דהא יכול לקנות מאדם אחר וליכא לפני עור ע"ש ונראה דרש"י האי לפני עור דקאמר הוא איסורא דמסייע ידי עוברי עבירה שזה תולדה דלפני עור א"כ מוכח דס"ל דאף במוכר חפץ לחבירו איכא איסורא דמסייע והתוספות והרשב"א שהקשו על רש"י סבירא להו דהיכא דמוכר ליכא איסורא דמסייע דאל"כ אין התחלה לקושיתם דהא איכא איסורא דמסייע אע"כ דכיון דמכרו לו ליכא איסורא דמסייע. והנה מריש הי' קשה לי מש"ס דנדרים (דס"ב ע"ב) דמקשה רבינא לרב אשי דזבן אבא לבי נורא דהא איכא לפני עור ובודאי דהי' יכול לקנות אצל איש אחר וע"כ הכוונה דמסייע ידי עוברי עבירה וע' בארעא דרבנן (אות של"ט) שהוכיח מהש"ס הזה דאיכא איסורא דרבנן במסייע מוכח דפי' ג"כ הש"ס דליכא לפ"ע רק איסורא דמסייע וא"כ יהי' מוכח דגם היכא שמכרו איכא איסורא דמסייע ולא כהרא"ם אך א"כ תקשה על הסוברים דבעכו"ם ליכא משום מסייע כו' דהא הכא עכו"ם הי' ושוב ראיתי בעין זוכר (מערכת ל' אות י"א) שכ' בשם היד מלאכי דלא קשה מהש"ס הזה על הסוברים דבעכו"ם ליכא משום מסייע דרב אשי הי' לו להחמיר על עצמו יעו"ש וא"כ זה י"ל ג"כ על הרא"ם אך יש להביא ראי' דלא כהרא"ם מש"ס חגיגה (דכ"ה) דחבר וע"ה שבאו לחלוק בנכסי אביהן דלא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים ופרש"י דאין ברירה נמצא החבר מחליף עם עם הארץ והוי לפ"ע וקשה דהא יש לכל אחד חצי חיטים ושעורים וא"כ לא הוי לפ"ע וגם הא מסתמא שכיחא לקנות חיטים ושעורים וא"כ צ"ל דהכוונה דהוי מסייע ולא לפ"ע וע' שו"ת מחנה חיים (סי' מ"ה) וא"כ הא הוא נותן לו לגמרי והוי כמכרו לו וא"כ ליכא מסייע ע"כ דגם במכירה איכא מסייע ולא כהרא"ם (ודוחק גדול לומר דמיירי בדליכא לקנות אצל איש אחר ועל החצי השני איכא לפני עור) ונ"ל דאף שהוכחנו דרש"י ס"ל דגם במכירה איכא מסייע עכ"ז בעכו"ם כשמכרו לו גם רש"י מודה דליכא משום מסייע וא"ש בזה מ"ש בפ"ק דחולין (ד"ז ע"ב) מזבינן לי' איכא משום לפ"ע כו' וכ' רש"י דאין לומר דמזבן לי' לעכו"ם דאין מוכרין להם בהמה גסה וראיתי להטל אורות (דט"ו ע"א) שתמה ע"ז דהא גם בעכו"ם איכא משום מסייע כו' ע"ש אולם עם האמור א"ש דלמכור להם ליכא משום מסייע (ומש"ש מסוגיא דנדרים לק"מ לפמ"ש בשם היד מלאכי דמחמיר על עצמי הי') וצל"ע על שו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקל"ה) שכתב בא' שנשתתף עם חבירו באיזה עסק ונשבע מתחלה שלא יעשה זה העסק אם עובר על לפ"ע וכ' הרדב"ז דודאי מותר כיון שהוא יכול לעשותו לבדו ליכא משום לפ"ע וקשה דהא עכ"פ איכא משום איסורא דמסייע וכמו כן יש להעיר על מ"ש בח"ב בלשונות הר"מ (סי' רט"ו) שכ' בההוא עובדא דרב עילש (ב"מ ס"ח ב') דאמרינן שם דרב עילש גברא רבא ואיסורא לאינשי לא ספי וע"ז הקשה הרדב"ז דאפי' אינש דעלמא הא עבר על לפ"ע וכ' וז"ל א"נ דלא עבר משום לפ"ע אלא כגון מושיט יין לנזיר דקאי בתרי עברא דנהרא דאי לא מושיט לי' לא מצי שקיל אבל הכא אי לא שקיל ערב עילש הוי שקיל מאחרינא עכ"ל ואכתי קשה דנהי דהיכא דמצי שקיל מאחרינא ליכא משום לפ"ע הא איכא עדיין איסורא דמסייע [ודע דמדברי רדב"ז הללו מבואר דס"ל כשיטות הפני משה שהובא במל"מ פ"ד מה' מלוה ה"א דהיכא דהלוה חזי דהמלוה הי' מלוה אותן המעות לישראל אחר ליכא משום לפ"ע והמל"מ תמה עליו דאיסורא דעביד עביד ג"כ אצל איש אחר יעו"ש ומדברי הרדב"ז שכ' הוי שקיל מאחרינא משמע שהי' לוה אצל ישראל אחר מבואר כהפני משה. וגם בכנה"ג יו"ד (סי' ק"ס הגה"ט אות י"ג) כתב ג"כ כהפני משה יעו"ש] ולכאורה יש להוכיח דהתוס' ס"ל דבמכירה ונתינה איכא ג"כ איסורא דמסייע דהנה בפסחים (כ"ב א' ד"ה ור"ש) הקשו בשם הר"י דאורלייניש דמשמע דההיא דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר' יהודא דהיכא מצי אתיא כר' יהודא הא ר"י אית לי' בפג"ה דג"ה אסור לבני נח ואיכא משום לפ"ע וראיתי בהגהת הג' רע"א שהניח בצ"ע על התוס' דלמה הקשו התוס' מהמשנה דהשולח דזה אינו קושיא כל כך די"ל דהאי תנא ס"ל כר' יהודא רק בהא ולא בהא הלא הי' להם להקשות דהא ע"כ צ"ל לר' יהודא כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה וא"כ האיך כתוב לגר אשר בשעריך כו' הא עבר על לפ"ע כו' ע"ש והנה מה דנקט הגרע"א בקושיתו מגר לק"מ דהא קיי"ל בע"ז (ס"ב ב') איזהו גר תושב כל שקיבל עליו ז' מצוות בני נח ונראה דאי נימא לר' יהודא דג"ה אסור לבני נח צריך הגר לקבל עליו גם זה שלא לאכול ג"ה א"כ יוכל ליתנו לו כמו שנותן לישראל ולא חיישינן שמא יאכלנו וצ"ל דעיקר קושיות הגרע"א הוא מסיפא דקרא או מכור לנכרי ונראה לתרץ דלפ"מ דקיי"ל דהיכא דלא קאי בתרי עברא דנהרא ליכא משום לפ"ע וא"כ י"ל דזה כוונת המשנה דיוכל לשלוח לו ירך אע"פ שג"ה בתוכו ולא חיישינן שמא יקנה אצלו ישראל ומיירי בגוונא דליכא משום לפ"ע דיוכל לקנות אצל אחר והעכו"ם יש לו כמה ג"ה לקנות וגם כשלא ישלח לו יקנה בלעדו וא"כ ליכא משום לפ"ע רק משום דעכ"פ הוי מסייע ידי עוברי עבירה ואסור מדרבנן והקשו התוס' על המשנה דאיך התירו לשלוח הא עכ"פ איכא איסורא דרבנן וא"כ לא קשה מהקרא די"ל דמיירי בגוונא דליכא משום לפ"ע שהעכו"ם יוכל לקנות גם אצל איש אחר ואיסורא דמסייע לא קשה על הקרא. וא"כ מוכח מזה דגם היכא שמכרו או נתנו לו לחלוטין איכא משום איסורא דמסייע ולא כהרא"ם

והנה ברמ"א ביו"ד (סי' קי"ט ס"ז) מבואר דאם א' מתיר איזה מאכל וא' אוסר אותו והתאכסן האוסר אצל המתיר מותר לאכול אצלו דודאי הי' מודיע לו וראיתי להתפארת ישראל (עדיות פ"ד ציון נ"ד) שהביא ש"ס דיבמות (י"ד א') דב"ש הוו מודעו לב"ה וכ' דמזה מוכח דאם א' מתיר איזה דבר צריך להודיע להאוסר כשמחולקים בדין דלא כשו"ת הרלנ"ח סי' קכ"א עכ"ד ודברי שגגה המה דאדרבה המהרלנ"ח אוסר שם להדיא בזה ולא התיר רק היכא שניכר האיסור להדיא ואפ"ה אוכל אז א"צ להודיעו וע"ז אין ראי' מהש"ס הנ"ל ומה שהקשה ע"ז התפארת ישראל מש"ס חולין (קי"א) דשמואל האכיל לרב דגים שעלו בקערה ולא הודיעו נעלם ממנו שהמהרלנ"ח בעצמו הרגיש שם בזה והאריך ליישבו ועמ"ש בזה הבאר שבע (דף פ"ה) ומ"ש התפארת ישראל דמה דצריך להודיעו אינו אלא מדות חסידות וגם ב"ש מה שהודיעו אינו אלא מצד חסידות ליתא דחיוב גמור הוא וכדמוכח מפסק הרמ"א הנ"ל דמותר לאכול אצלו דבודאי הי' מודיע לו ואם לא הי' רק מצד חסידות ולא מצד הדין בודאי הי' אסור לו לאכול. וכן מוכח בא"ז (ה' יבום סי' תר"ג) ששם מקור דינא דהרמ"א ומה שהביא התפארת ישראל ראי' לזה ממה שסיימו בש"ס יבמות שחיבה וריעות כו' גם א"כ מאי קמ"ל כבר יישב זה המהרלנ"ח דב"ה הודיעו גם היכא שלא הי' סומכים עליהם וזה עשו מחמת חיבה ומה שהביא עוד התפארת ישראל ראי' לזה ממה דפסקינן באשה שאירע לה אבל ולא ידעה דמותר לבעלה לשמש עמה. אין הנידון דומה לראי' דהתם כשלא ידעה לא עשתה כלל איסורא דכל דיני אבילות הוא שלא יסיח דעתו מהאבילות וכשלא ידעה לא חל עליה כלל האיסור ולא עשתה איסור בשוגג שצריך כפרה וכעין זה כ' התפארת למשה ביו"ד סי' ת"ב סי"ב ע"ש משא"כ בנ"ד דלדעת האוסר הוא איסור גמור בודאי חיובא הוא להודיעו ועשו"ת בית יהודא חיו"ד (סי' מ"ז) שנתעצם הרבה בקושיא זו דלמה מותר לבעלה לשמש עמה ולא חיישינן משום לפ"ע ע"ש והנכון כמ"ש (ודע דאפי' בדבר שהאוסר איני אוסר רק לכתחלה וגם לדעתו בדיעבד מותר עכ"ז צריך להודיע כן כתב במוצל מאש הובא בספר מועדי ד' די"ב ע"א) וא"כ העולה מזה דחיוב גמור הוא להודיע ולא כהתפארת ישראל ולא זכיתי להבין דברי רבינו הפרי תואר ביו"ד (סי' קי"ט) שכ' על מ"ש הרמ"א שם דמותר לאכול עם אחרים וז"ל נראה דדוקא אם אותם שהוא אוכל עמהם אינם מחולקים עמו בסברא אבל אם אותם החולקים עמו סוברים דסברתו אינו סברא באופן דמה שנוהג איסור אינו אלא טועה בכה"ג אסור לאכול עמהם עכ"ל ולדעתי נראה דגם בכה"ג מותר לאכול עמו דכיון דהוא נוהג איסור צריך להודיע וראי' מדברי הא"ז מקור הך דינא שכ' וז"ל אלא דהא נסתפקתי ראובן שפי' עצמו ממאכלים מחמת שנראה לו שאלו המאכלים אסורים לו ושמעון נוהג בהם היתר גמור אם יכול ראובן לאכול בבית שמעון מי אמרינן הואיל ששמעון תופס את ראובן טועה גם ראובן עצמו אם הי' יודע שהוא מותר הי' אוכל אלא שמחמת טעותו מניח יש לחוש שמא שמעון יאכילנו ונראה לדקדק כו' עכ"ל יעו"ש דמבואר להדיא דאף היכא שמחזיק להאחר לטועה גמור עכ"ז חייב להודיעו ומותר לאכול אצלו וכן נ"ל לדינא דלא כהפרי תואר ושוב הגיע לידי שו"ת דברי נחמי' וראיתי שם בחא"ח (ד"ח ע"א) שפקפק ע"ד הפרי תואר ע"ש אולם בהגלות אלינו דברי הא"ז אין כאן פקפוק כלל והברור דליתא. והנה מבואר ברמ"א שם שהיכא שהוא ניכר א"צ להודיעו דהא הוא רואה אותו ועכ"ז הוא אוכל. ובזה שגה בספר שם אהרן (דל"ו ע"ב) שכתב על ש"ס ב"מ (דס"ח ע"ב) רב עילש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי והקשה דאמאי לא אמר דלא הוי ספי לנפשי' איסורא דהא מפורש במשנה דהמלוה והלוה עוברין בריבית ותירץ דנהגו העם כר"ש וא"כ לא הי' יכול להקשות איך ספי ר' עילש לנפשי' איסורא די"ל דהוא סבר כר' יהודא ולכן הקשה דלא הו"ל למיספי לאינשי איסורא בדבר שנהגו להחמיר עכ"ד והא ליתא דכיון דלדידי' הוא היתר גמור והאחרים הם רואים הדבר והוא אינו מסתיר מהם בודאי אינו עובר כמבואר ברמ"א ועיקר קושיותו נעלם ממנו שהרא"ש הרגיש בזה ותירץ דבאבק ריבית כי האי אינו עובר הלוה. והנה הפר"ח ביו"ד (סי' ס"ב) כ' בשם האמונות שמואל דאם הוא אינו מצוה על הדבר אינו עובר כשנותן לחבירו המצווה משום לפ"ע ומיושב בזה מה שהקשה בספר לשם זבח (דק"ז ע"ב) על מה דאיתא בפסחים (כ"ב ב') והרי אמה"ח דכתיב לא תאכל כו' והתוס' הקשו שם דהא איכא לפ"ע והקשה שם בשם הג' ר' העשיל דדלמא מיירי באמה"ח דטמאה דב"כ מצווה עלי' וישראל אינו עובר בטמאה וא"כ א"ש הדיוק הא לכלבים שרי שהרי לישראל אינו אסור משום אמה"ח ולב"נ עובר משום לפ"ע עכ"ד. וכן הקשה בס' שם אהרן (די"ז ע"ד) ומה שתירץ שם עפ"י מ"ש התוס' בע"ז ד"ז דדוקא דבר דדרכו למיכל אבל חתיכות חזיר דאין דרכו למיכל שרי להושיט והשתא אי מיירי בבהמה טמאה דאין דרכו למיכל שרי להושיט הוא דברי שגגה דהתוס' כ' דחזיר מותר להושיט לישראל דאין דרכו למיכל אבל לעכו"ם בודאי דרכם למיכל חזיר ובהמות טמאות וז"פ אולם לפמ"ש האמונות שמואל א"ש דבאמה"ח דטמאה דאין הישראל מוזהר עליו ליכא משום לפ"ע כשמושיטו לעכו"ם אף דהוא מוזהר עלי' וראיתי להבני חייא ביו"ד (סי' ס' ס"ב) בהגהות הטור שהקשה על האמונות שמואל מלא יושיט כוס יין לנזיר אף דלהישראל שמושיטו שרי וכמו כן ראיתי בשו"ת בית יהודא חיו"ד (סי' י"ז) שהביא בשם ספר עץ חיים שהקשה כן ובמחכ"ת לא עיינו בשו"ת אמונות שמואל בעצמו ששם הרגיש בזה וכתב דלא דמי למושיט כוס יין לנזיר אף דלדידי' שרי מ"מ התורה אסרה עלי' כשיהי' נזיר אבל באיסור דשרי לדידהו ואינו אסור אלא לב"נ להושיטו לא אומרין בזה לפ"ע לת"מ עכ"ל הרי שהא"ש הרגיש בעצמו בזה ודחאו וראיתי להטל אורות (די"ד ע"ב) שכ' דדעת הרשב"א בסוכה (ד' מ')