עמודי אש סג

ראיתי באור חדש לפסחים (צ"ה א' ד"ה אינם) שהביא ראי' ממס' נזיר דף כ"ט דמקשה הא אכיל הכהן מליקה ומאי קושיא דאימא דמיירי בעירב בו דבר מר דלא הוי רק איסורא דרבנן והמ"ע קיים ע"ש ולפי דעתי אין ראי' מזה דאף אם נימא דבשאר מ"ע קיים אף בשלכדה"נ באכילות קדשים לא יצא בשלכדה"נ דכתיב בהן למשחה שיאכל אותם דרך גדולה כמבואר בכמה דוכתי בש"ס וע' שו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' ל"ז) ואין מזה ראי' לשאר מצוות

(כלל ב') לבאר איזה פרטים בדין שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא יש לחקור אם באיסור דרבנן שייך ג"כ הדין דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא או אינו נוהג אלא בדבר דאורייתא ולא בדרבנן וראיתי להיד המלך פ"ו מה' שבת הכ"ג שכתב וז"ל וגדולה מזו אעירך בדבר גדול דאנכי בכל מקום ראו עיני בב' התלמודים בבלי וירושלמי חפשתי הדק היטב ולא מצאתי שום מקום שיהי' נאמר בו כח זה של שאח"ד באיסור דרבנן ולולי כי ידי מרתתן להעיר בדבר חדש כזה הייתי אומר דיש להסתפק טובא אם יש כלל כח זה של שאח"ד באיסור דרבנן עכ"ד וכן ראיתי להרב פני יהושע בכתובות (ד"ט ע"א ד"ה לא צריכא) שכ' דאי מדאורייתא שריא ולא מיתסרא אלא מדרבנן לא שייך לומר דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא משמע מדבריו דבדרבנן לא אמרינן דשאח"ד. הגם הלום ראה ראיתי בשו"ת הג' ר' עקיבא איגר (סי' צ"ט וסי' רכ"א סי"ב וסי' רכ"ד סכ"ח) שכתב בשם הרא"ה דלא אמרינן שאחד"א באיסור דרבנן יעו"ש ובטעמו של דבר הי' נראה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' צ"ב) מהר"י באסין (סי' פ') מ"צ (ח"א סי' ס"ה) דטעם שאח"ד הוא משום נדרי איסור ואף שאינו ממש כנדר החמירו חכמים וכמו שהביא דבריהם הרב שער המלך (פ"ט מה' אישות הט"ו) וזה כ"ל שהוא ג"כ דעת הכנה"ג ביו"ד (סי' א' הגב"י סי' פ"ב) שהקשה על הרשד"ם חאה"ע (סי' ט') שכ' באב שאמר לחבירו קדשתי בתי והמקדש גדול הי' ועדים מכחישין אותו דשאח"ד דבשלמא לאסור המותר יכול אדם אבל לעשות מקטן גדול אינו יכול וראיתי להפרמ"ג ביו"ד (סי' א' בש"ד ס"ק ל"ט) שכ' עליו וז"ל ולא הבינותי דהטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והתורה האמינה לאב בעד בתו. ומ"ש ראי' מסי' ר"ה בטור זה לא מצאתי כעת עכ"ל. אולם דעת הכנה"ג דאין הטעם דשאח"ד משום דאדם נאמן על עצמו רק משום דהוא כמו נדרי איסור ושפיר הקשה וכמו שתמה המ"צ על הרשד"ם ומ"ש מיו"ד סי' ר"ה הדבר ברור דט"ס הוא וצ"ל רכ"ה דשם מבואר בב"י בשם הרשב"א דאדם יכול לקנוס עצמו כו' ע"ש ומזה תבין דמה שדחה בשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע בסי' מ"ג) את השואל בשתי ידים שגם הוא רצה לומר הטעם בשאח"ד דהיא משום נדרי איסור והנ"ב תמה עליו אולם לא ראה שרבים וגדולים חשבו כן והנה לפ"ז הוא בודאי מדרבנן דמה שאדם מקבל על עצמו הוא רק מדרבנן וראי' ממ"ש המ"א (סי' רכ"ו ס"ק כ"ו) בטעם ה"ה והר"ן דס"ל דמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו ויש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך דהטעם דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו דהא לא אסור מדאורייתא ולכאורה הדברים תמוהים דהא המ"מ ס"ל דתוס' שבת דאורייתא וראיתי להנשמת אדם (בה' שבת כלל ב' סי' א') שהניח בצ"ע דברי המ"א. והנה הפרמ"ג בא"א שם כ' דתוס' שבת הוי מדרבנן והוא תמוה דהא המ"א כ"כ להמ"מ והוא ס"ל דתוס' שבת דאורייתא אולם נ"ל דגם להסוברים דתוס' שבת דאורייתא הוא רק בזמן התוס' שנתנו חכמים אבל מה שאדם מוסיף מדעתו הוא רק דרבנן ומצאתי לתלמידי ר' יונה פ' תפלת השחר שכ' וז"ל והי' אומר הר"י מאורלייניש ז"ל שאע"פ שתוס' שבת די בכ"ש אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר הוי בכלל תוספות וחייבים עליו אע"פ שאפשר לומר שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור לעשות בו שום דבר כמו בתוס' כל שהו עכ"ל. וע' בא"ז ה' ערב שבת (סי' י"ד) בתוך אריכות דבריו מבואר לדעת הר"י מקורביל דקיבל עליו בע"ש לא הוי רק מדרבנן וכן משמע ממ"ש בסוף דבריו בשם ר' שמשון וא"כ א"ש דברי המ"א. ושבתי וראיתי בפרמ"ג (במ"ז סי' רס"ו סק"ח) שגם שם כתב כן דהתוס' שמקבל על עצמו הוא רק מדרבנן וא"כ צ"ע מה מקשה בסי' רנ"ו על המ"א. א"כ מבואר מזה דמה שאדם מקבל על עצמו אינו אלא מדרבנן וא"כ גם לפי השיטה הזאת ששאחד"א הוא מטעם קבלה אינו אלא מדרבנן א"כ כיון דהוי רק מדרבנן י"ל דלא תקנו רק בדאורייתא ולא בדרבנן. ומיושב בזה מה שהקשה שם הנ"ב על השואל מסוגיא דר"ה (כ"ה ב') דאמר לי' ר"ג לר' יהושע גוזרני עליך שתבוא אצלי כו' דלמה לא נאמר דר' יהושע עשה על עצמו חתיכה דאיסורא יעו"ש ולפי המבואר א"ש אדרבה כעין ראי' לזה דהנה בשו"ת שאילת שמואל (סי' י"ג) הקשה על המשנה דר"ה הלז דלפי דעת רפרם ביומא (ס"ו ב') דאין עירוב והוצאה ליה"כ איך יפרנס המשנה הזאת דהא לפי דעתו לא הוי רק איסור דרבנן ולמה לא גזר ר"ג על ר"י על איסור דאורייתא יעו"ש ולהנ"ל א"ש דעל איסור דאורייתא לא הי' יכול לגזור עליו דהא שאחד"א אולם על איסור דרבנן הי' יכול לגזור דבדרבנן לא אמרינן שאחד"א אולם אין מכאן ראי' דהנה קושיות השאילת שמואל יש ליישב בהקדם דהנה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ע') הוכיח דדעת רש"י להלכה דאין עירוב והוצאה ליה"כ ממ"ש רש"י ביבמות (ל"ד א') אהא דמייתי התם דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב דמשום יה"כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליה"כ עיי"ש. וקשיא לי עלה מהא שכ' רש"י ביומא (דף ע' ע"א) דהס"ת הי' מביאין מעיו"כ. דלמה הי' צריכין להביאו מעיו"כ הא אין עירוב והוצאה ליה"כ. וראיתי להמהרש"א שם שהקשה דהא ירושלים כרמלית הוי דדלתותיה ננעלות בלילה וזה לא קשה לדעתי דהא בעירובין (ק"א א') מוקי הגמ' סתם משנה דחייב בירושלים דמיירי קודם שנפרצה בה פרצות וכ"כ התוס' פסחים (ס"ו א' ד"ה תוחב) לפרש שם ההיא דתוחב בצמרו יעו"ש וכ"כ התוס' בב"מ (נ"ג ב' ד"ה דנפלו) ובר"ה (כ"ג ב' ד"ה לא) לפרש המשנה דלא הי' זזין ממקומן וכ"ה בריטב"א שם ובעירובין (מ"ז ב') וכ"ה ברא"ש בעירובין (פ' מי שהוציאו סי' י') וע' במשנה למלך פ"ג מה' ביאת המקדש ה"כ דסתמא דגמרא חשבה לירושלים ר"ה דמיירי קודם שנפרצה ובפרט לפמ"ש הראב"ן (סי' ק"א) והובא בשו"ת משכנות יעקב (סי' ק"ט) דבשעת הרגל היתה רה"ר דלא הי' נועלין הדלתות וא"כ י"ל דגם ביה"כ לא הי' נועלין הדלתות וא"כ ל"ק קושיות מהרש"א וראיתי בשו"ת הנ' מהר"י היילפירין בכת"י (ה' קרבן פסח סקי"ט) שכתב בפשיטות דהפרצות הי' אחר החורבן ולא קודם ע"ש שהקשה מזה על התוס' ובאמת נראה בש"ס בכמה דוכתי דהפרצות הי' קודם החורבן. וע' צל"ח בפסחים שחשב זה לדוחק דנימא דמסתמא איירי אחר שנפרץ בה פרצות ובאמת אינו דוחק כלל וכמו שכתבתי בשם הראשונים אולם גם אם נימא דירושלים היתה כרמלית [כרמלית לאו דוקא אלא חצר שאינה מעורבת כ"כ בתה"ד (סי' ע"ו) ובריב"ש (סי' ת"ח) ובב"י א"ח (סי' שמ"ה) ע"ש] עכ"ז לק"מ קושיות מהרש"א דהא אסור בטילטול ומצאתי שנתעורר בזה בשו"ת מים חיים (חא"ח סי' כ"ב) ובספר מסגרת זהב (דט"ו ע"ב) וע' במכתב לחזקי' (דכ"ב ב') וא"כ מה שהקשה המהרש"א על רש"י לק"מ אך מה שהקשתי שפיר קשה ומזה הי' מקום להוכיח בדעת רש"י ביבמות הנ"ל כמו שפירשם הבינה לעתים ה' יו"ט פ"א ה"ד) דרש"י קאי לענין מעביר ברה"ר דזה לא הוי מלאכה ביה"כ כיון דבשבת ילפינן זה מהלל"מ ואין דכין ק"ו מהלכה אבל בהוצאה מרה"י לרה"ר חייב גם ביה"כ דלא שייך בי' מתוך א"כ א"ש דדברי רש"י אינם סותרים אהדדי ובזה א"ש מה שהקשה הריטב"א בחי' לשבת (דק"ב א') על רש"י דהא מסקינן דהא דרפרם בדותא הוא ע"ש אולם לפי המבואר הכוונה בדברי רש"י א"ש. וא"כ י"ל ג"כ קושיות השאילת שמואל דמה דאמר לו שתבוא אצלי היינו מרה"י לרה"ר ומעביר ד' אמות ברה"ר זה לא ס"ל לרפרם. אך באמת א"א לפרש כן ברש"י כפי' הבינה לעתים דהא כ' רש"י בסוטה (מ"א) על מה דאיתא בש"ס שם מכאן ואילך כ"א וא' מביא ס"ת מתוך ביתו וקורא בה וז"ל מכאן ואילך שאחר גמר כה"ג לקרות כ"א מהציבור מביא ס"ת מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליה"כ כו' ע"ש א"כ מוכח דסובר דהא דאין עירוב והוצאה ה"ה מרה"י לרה"ר ולא במעביר ד"א ברה"י לבד ועמ"ש הרב המאירי בחי' לסוטה (דל"ט ב') ובחי' ליומא הובא בשיח יצחק דק"ט ע"ב) ע"ש ודו"ק

אמנם לקושטא דמלתא נדחה דשאחד"א שייך אפילו במילי דרבנן ומצאתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ג) שהוכיח מדברי התוס' סנהדרין דף נ"ד דאפילו באיסורי דרבנן יכול לשאח"ד. וגם לדעתי נראה להביא ראיות לזה. הנה בש"ס כתובות (כ"ב ב') אמרינן לגבי שבויה איהו שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אף דלדעת הרמב"ם פח"י מה' איסורי ביאה אינו אלא איסור דרבנן (אולם לדעת רש"י ההובא בשו"ת הר"ע אלשקר (סי' צ"ה) ובכנה"ג אה"ע סי' ז' הגה"ט אות ב') דס"ל דשבויה הוא איסור דאורייתא אינו ראי') וכן מבואר מדברי הרא"ש פ"ק דע"ז בההוא דשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר וכתב הרא"ש הטעם משום שאחד"א והקשה שם הרא"ש מש"ס ע"ז (ד"מ) דנפק סיפורא דרבא ואסרו א"כ מבואר דגם בדרבנן אמרינן שאח"ד דהא התם הוי רק מלתא דרבנן דהא מה"ת חד בתרי בטל וברי' דאינה בטילה הוי רק מדרבנן. ומדברי הרא"ש הללו אני תמה על ספר עבודת עבודה בע"ז (די"ח ע"א) שהניח בצ"ע אם הך דינא דאל ישאל אדם כו' הוא אף במלתא דרבנן ע"ש דהא מבואר להדיא מדברי הרא"ש דאף בדרבנן הדין כן. וכן מבואר מדברי הראשונים שהקשו בסוגיא דסוף נדרים במשנה האומרת טמאה אני לך דהא שאחד"א ותירצו בישובים שונים ואם איתא מעיקרא לק"מ דהא בס' לא אמרינן שאחד"א וכמ"ש האחרונים בסוגיא דפ"פ מצאתי וא"כ הא היא לא אמרה רק טמאה אני לך ויוכל להיות דכוונתה שזינתה באופן שהוא פסולה דרבנן וא"כ לא הוי רק ספק ואיך שאחד"א אע"כ דגם בדרבנן הדין כן וביותר תקשה כן להאומרים דשאחד"א הוי רק מדרבנן וא"כ בס' נימא להקל וא"כ הוי ס' אם כוונתה שזינתה עם הפסול לה מדאורייתא. או רק מדרבנן היא טמאה וביותר יש ראי' מהדין המבואר בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ה האומרת טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דשאחד"א דלמא מאי דקאמרה טמאה אני כוונתה דראתה כתם ואינה טמאה רק מדרבנן וא"כ בזה לא הוי שאחד"א וכיון דספק הוא נימא ספק להקל אע"כ דגם בדרבנן הדין כן דשאחד"א וכן מוכח מההוא דנדרים ד"צ דאשת כהן שאומרת טמאה אני לך אע"פ שאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה עכ"ז אם נתאלמנה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה. ומזה הביא ה"ה פ"ט מה' אישות ה"ט ראי' לדינו של הרמב"ם והנה בכל מקום שאמרו סתם תרומה ולא ביארו דמיירי בתרומה דאורייתא הכוונה גם תרומה דרבנן וכמו שהאריך בזה בשו"ת שב יעקב חאה"ע (סי' ג') א"כ מבואר דגם בדרבנן אמרינן שאחד"א וע' צ"צ (סי' ק"ד) ושב יעקב שם שכ' דין דשאחד"א לגבי מניקת חבירו אף דהוא דרבנן וכן ראיתי בשו"ת הרא"ם (ח"ג סי' ל') ולהשושנת העמקים (ככל י"ב) ולהארעא דרבנן (אות תרכ"ג) שכ' דגם בדרבנן אמרינן שאחד"א וכן מבואר בשו"ת הר"י באסן (סי' פ') באשת חרש שזינתה והחרש רמז לה דלא אמרינן שאחד"א דבין לטעם הודאה בין לטעם נדר חרש לאו בר הכי הוא והא התם הוי באיסורא דרבנן ובלא"ה לא אמרינן בדרבנן שאחד"א אע"כ דס"ל דגם בדרבנן אמרינן שאחד"א [ודע דמדברי מהר"י באסין הללו יש ללמוד דגם בקטן לא אמרינן שאחד"א כמו בחרש דגם קטן לאו בר הכי הוא וע' שו"ת עטרה חכמים (חאה"ע סי' י"ב) שנסתפק בזה. ומכאן יש לפשוט כן]: