עמודי אש סב

בגרונו קצת וגם זה הניח בצ"ע ע"ש וע' בכפות תמרים שכ' שבה"ה פ"ב מה' שביתות עשור מבואר להיפוך יעו"ש. וע"כ צל"ע על מהר"ם חלאו"ה בחי' לפסחים (דמ"ד ע"ב) שכ' דאין מלקין על היתר מצטרף לאיסור דאין לוקין על ההיקשות וכי תימא לאיסור מאי נ"מ והא ח"ש אסור מה"ת אפשר לומר דנ"מ לפחות מחצי זית עכ"ל דמבואר מדברי' דפחות מחצי זית מותר מה"ת והוא מהתימה. וע' בלחם שמים רפ"ח דיומא שכתב שיותר מכזית גם לר"ל אסור מה"ת ע"ש שכ"כ לגבי יה"כ וגם זה צ"ע ומה מאד נפלאתי על השם אהרן בחי' ליומא (דפ"ג) שכ' דהא דאסור ח"ש הוא לכתחלה דאסור לו לאכול שמא יצטרף עם עוד חצי זית אבל כשכבר אכל הח"ש ולא אכל יותר לא עביד איסור כלל יעו"ש וחלילה לומר כן דהא קיי"ל דמלקין מ"מ מי שאכל ח"ש ש"מ שאיסורא הוא וש"ס מפורש הוא בכריתות דף ח"י דאין יה"כ מכפר על ח"ש מוכח דצריך כפרה ואף שיש לומר דהתם במעילה קאי דמצטרף לזמן מרובה אולם ע' בפ"ג מה' שגגות הט"ז שלמד מזה לכל ח"ש והאריכות בזה אך למותר והנה האחרונים ביו"ד סי' ס"ב הקשו למה כ' הטוש"ע הדין דאמ"ה של טמאה. וראיתי להשם אהרן בחי' לחולין דק"ב שהקשה דהא כמה פעמים כ' הטור בה' שבת שחייב עלי' וכ"כ המחבר סי' פ"ו דעל ביצת עוף טמא לוקין עליו ולמה כתבו זה. אולם לק"מ דכיון דהטור והש"ע הצריכו לכתוב הדין כתבו קושטא דמלתא דלוקין עלי' ונ"מ לפסולי עדות כמ"ש הש"כ סי' ט"ז ס"ק י"ז. וגם היכא דליכא נ"מ כיון שכתבו הדין כתבו ג"כ שחייב חטאת וכדומה משא"כ באמה"ח שכתב דאינו נוהג בטמאה כיון שבלא"ה אסור משום טומאה א"כ אמאי הוצרך לכתבו וז"פ ודע שכ' הפרמ"ג בסי' ש"א במ"ז סק"א שלפמ"ש הטור שם שלכן לא כתב השיעורים של איסור שבת דאיסור איכא בכל שהן. וקשה דנ"מ לענין חולה שאין בו סכנה אע"כ דגם בח"ש איכא איסורא דאורייתא עכ"ד. ואינו מוכרח דעדיין תקשה מדוע לא ביאר השיעורים דהא נ"מ לענין חולה שיש בו סכנה ולענין להקדים ח"ש לשיעור שלם וא"כ אין ראי' מזה

והנה ראיתי בשו"ת מחנה חיים (סי' פ"ז) שנסתפק היכא שמאכילין לחולה פחות פחות מכשיעור אם גם בח"ש מאכילין הקל הקל תחילה די"ל דכיון דח"ש אינו אסור רק משום חזי לאצטרופי אינו חילוק בין חמור לקל וע"ש דלא ידע איך למידן הך דינא. והנה הן אמת שראיתי בס' חידושי ר' עקיבא איגר בסופו (פ"ז ע"ב) שכ' בפשיטות דגם בחולה שמאכילין פחות מכשיעור מאכילין אותן הקל הקל יעו"ש אמנם ראיתי בשו"ת צלותא דאברהם ובסי' כ"ו כ' דבחולה שיש בו סכנה ומאכילין אותו פחות מכשיעור אין חילוק כלל בין איסור חמור לאיסור קל דאין בו איסור כלל ומותר לגמרי ועיי"ש שתמה על הפרשת דרכים והנה מצאתי בתורת האדם להרמב"ן ( בשער הסכנה) שכ' וז"ל ואם תשאל למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל תחלה טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפ"ה כיון דבשיעור חמורין זה מזה אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה א"נ התם באמדוהו כשיעור והוא צריך לו עכ"ל הרמב"ן. הנה מבואר שהדין הזה תלוי בב' תירוצים של הרמב"ן. אמנם ראיתי לרבינו ירוחם ( (בנתיב י"ח ח"ב) שכ' וז"ל וכתב הרמב"ן דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור בכדי שלא יצטרפו כדי אכילת פרס וכמ"ש בעוברה שהריחה וכו' ואפ"ה מאכילין אותו הקל הקל תחלה דאפי' פחות מכשיעור חומרו של זה גדול משל זה עכ"ל מבואר שפסק להלכה כתירוצו הראשון של הרמב"ן וכן נראה מדברי הכל בו סי' ס"ט יעו"ש ומהתימה מהאחרונים שנעלם מהם כל זה

ויש לחקור שיעור הנאה בכל התורה כמה וראיתי בשו"ת הג' רע"א (סי' ק"פ) בכתבים שכתב בפשיטות דהשיעור הוא בפרוטה. וכן כתב בספר באר היטב (ויקרא מה"ת דק"ח ע"א) ולכאורה מוכח מתוס' נדה (נ"ה א' ד"ה שטוחין) להיפוך דאל"כ מאי הקשו שם דלמא מיירי בלית בי' ש"פ וצ"ל דהוא מלתא דלא שכיחא שיהי' בו ש"פ ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בו רבנן ועכצ"ל כן דנראה דאף מאן דסובר דבכל מקום השיעור הוא בכזית הכא הוי בפרוטה כיון דילפינן מעגלה ערופה וע"ע מקדשים ובקדשים מבואר בר"מ ה' מעילה פ"א דהשיעור הוא בפרוטה וא"כ גם הכא הוי השיעור בפרוטה עכצ"ל דהוא מלתא דלא שכיחא וכמ"ש. אך קשה מפסחים (כ"ב א') דמקשינן על מה דאמה"ח אסור בהנאה מברייתא דאסור ליתן אמה"ח לבני נח דעובר על לפני עור דהא בלא"ה אסור בהנאה וקשה דלמא מיירי באבר מן החי דאינו ש"פ. ומשום לפני עור עובר דלא ניתנו שיעורין לבני נח ואסור בכ"ש וגם הא הב"נ יאכלנו ואכילה בכזית ולא בש"פ ונראה לפמ"ש לעיל דגם בהנאה אסור ח"ש ועל לפני עור אין לוקין וכמ"ש הכ"מ פ"י מה' כלאים דהוי לאו שבכללות וא"כ אין נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם. אמנם ראיתי להאחרונים שכתבו דכיון דליכא לאו מיוחד בהנאה והוא רק משום לתא דאכילה א"כ כי היכא דבאכילה השיעור בכזית ה"ה בנהנה. אך הקשו ע"ז מש"ס ב"ק (דף ע"א) לכתוב רחמנא לא יהנה וכו' וקשה דאי הי' כתיב לא יהנה הי' אסור בכ"ש עכ"ד והנה לפי שיטות הר"מ דאין לוקין על הנאה (ע' פ"ח מהמ"א) א"כ לא קשה כלל דמאי נ"מ בין שיעור שלם לח"ש דהא גם ח"ש אסור מה"ת. ובזה י"ל דברי התוס' פסחים (כ"ב א' ד"ה ור"ש) שהקשו לחזקי' מר"ש דאוסר ג"ה בהנאה ש"מ דלא תאכלו איסור הנאה במשמע ותירצו לר"ש דס"ל דאין בגידין בנ"ט ולא שייך בי' אכילה וע"כ לאיסור הנאה אתי וראיתי להישועות יעקב (בא"ח סי' תרי"ב) שכתב דכל העובר ישתומם על דבריהם דא"כ ישאר קושיות הש"ס דליכתוב לא יהנה יעו"ש אמנם עם האמור א"ש דדוקא התם שפיר פריך הש"ס דליכתוב לא יהנה ואין לומר דא"כ הי' השיעור בכ"ש דהא אין נ"ע כלל בין ח"ש לשיעור שלם דגם ח"ש אסור מה"ה משא"כ באמה"ח לא יכול למיכתב לא יהנה דא"כ הי' אסור בכ"ש ועתה מותר וכמ"ש הפרמ"ג ביו"ד (סי' ס"ה סק"ד) דבאמה"ח מותר ח"ש וא"ש וביותר י"ל לפי מה שמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח) דח"ש חלה עליו שבועה דאינו מושבע ועומד א"כ לכאורה יש נ"ע בין שיעור שלם לח"ש וגם אם הי' כתיב לא יהנה והי' אסור בכ"ש מצד עצמו הי' מושבע ועומד ולא הי' חלה עליו שבועה משא"כ עתה דהוא רק ח"ש חלה עליו שבועה [אמת שהדין הזה שפסק בפשיטות דעל ח"ש חלה שבועה צ"ע לדעתי. דהתוס' בשבועות דכ"ג מסתפקים בדין זה והרשב"א בתשו' שהביא המל"מ (פ"ד מה' שבועות ה"א) מבואר להדיא דאינו חל וכ"ה בחידושי הריטב"א שבועות (כ"ז ב') וכן נ"ל ממ"ש הרשב"א בחי' לשבת (דף צ"א) דבתרומה טמאה דהוא בעשה אין נ"מ בין כזית לפחות מכזית ע"ש וקשה הא נ"מ לענין שבועה ע"כ דסובר דגם על ח"ש אינו חל (ויש לדחות דסובר לדינא דגם על עשה חל השבועה עפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה) וביותר שמצאתי להדיא בבה"ג ה' יה"כ דעל ח"ש חל השבועה וידוע שכל דבריו דברי קבלה. וא"כ מהראוי לפסוק כהבה"ג והרשב"א והריטב"א ונראה שזה דעת הת"ש ביו"ד שח"ש מושבע ועומד והפרמ"ג בפתיחה לה"ש סי' ב' תמה עליו ולהנ"ל א"ש. וע' בתשו' רשב"ש סי' תר"מ שתמה על הר"מ שס"ל ששבועה חלה על ח"ש דזה דוקא לר"ל ולא לר' יוחנן וכ' שבעל ההשלמה הקשה כן על הרמב"ם] אולם הדבר נכון דהא כ' הר"מ פ"א מה' חמץ דלהכי כתב לא יאכל דיהי' ח"ש אסור מצד עצמו א"כ בשלמא בשור הנסקל דכתיב לא יאכל א"כ גם עתה אסור הח"ש מצד עצמו ולא חלה עליו שבועה שפיר מקשה לכתוב לא יהנה משא"כ בג"ה דח"ש אם גם הוא אסור היא רק משום חזי לאצטרופי אי כתיב לא יהנה הי' אסור מצד עצמו וא"ש דברי התוס'. ותו י"ל דלפמ"ש המל"מ פט"ז מה' טומאת אוכלין דלהכי אין לוקין על הנאה משום דילפינן מיתורא ע"ש וא"כ היכא דכתיב לא יאכל הוי כמו דכתיב בהדיא ולוקין וא"כ בשור הנסקל שפיר פריך הש"ס דלכתוב לא יהנה דבלא"ה לוקין גם היום דכתיב לא יאכל משא"כ באמה"ח דאין לוקין על הנאה לא יכול למיכתב לא יהנה. וא"ש דברי התוס' (אך הדבר הקשה על מ"ש לעיל דהא התוס' קאי לר"ש והוא ס"ל כ"ש למלקות) וע' פרישה יו"ד סי' פ"ז סק"ב שהקשה בב"ח לכתוב לא יהנה ע"ש ובג"ו בפתיחה ולהנ"ל א"ש דא"כ הי' שיעורו בכ"ש וגם הי' לוקין עליו ושוב ראיתי בשו"ת הר"ח כהן ראפופרט (חיו"ד סי' ט"ז) שהתעורר ע"ד התוס' הללו וכ' דלכן לא קשה על התוס' דאי הוי כתיב לא יהנה הי' לוקין. אולם הש"ס מקשה שפיר דהמ"מ כ' דהנאה הוי כמו ח"ש משא"כ בתוס' דקאי לר"ש ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דה"ה שכ' דדין הנאה כדין ח"ש. היינו לפי מ"ש דלהכי אין לוקין על הנאה דבדבר שראוי לאכילה הוי ההנאה שלא כדרך הנאתן דההנאה העקריות היא שיאכל אותו ולא שיהנה ממנו ע"כ אין לוקין ע"ז וסיים דהוא כמו ח"ש שאסור מה"ת ואין לוקין עליו וזה הוא רק היום שכתוב אכילה א"כ לא אסרה התורה ההנאה דהוי שלכדה"נ משא"כ אי הי' כתיב לא יהנה בודאי דהי' לוקין וז"ב. ובעיקר הדבר לענין שיעור הנאה הנה מצאתי להר"ש מקינו"ן בביאורו לת"כ (דכ"ד) שהקשה דאמאי לא יהי' תרומה שוה להקדש ויהי' בשניהם השיעור בפרוטה או בכזית ותירץ דבהנאה דתרומה כ"ע מודו דהוי בפרוטה ועי"ל דכיון דבתרומה כתיב אכילה הוי בכזית כמו בשאר איסורים. עכ"ל מוכח להדיא מדבריו דסובר דבכל האיסורים שיעור הנאה הוא בכזית וכדעת האחרונים ודלא כה"ג רע"א. וראיתי במעשה רוקח ה' חמץ (פ"ח ה"ז) שכ' וז"ל ובהנאה לית בה שיעור כלל דלא מצינו שיעור בהנאה עכ"ל וליתא דזכינו ומצאנו דהשיעור בכזית וראיתי גם להדרך פיקודיך (סי' ד' דפ"ד ע"ב) שכ' שנראה לו ששיעור הנאה בכ"ש וכבר כתבנו דליתא

ודרך אגב אעיר על מ"ש התפארת צבי (חיו"ד סי' י') דאפשר דבשור הנסקל אסור שלכדה"נ וראי' דהוא מהנקברים ואפרן אסור והי' נ"ל שכן דעת הראבי' שהביא המרדכי בשמו (ר"פ כ"ש) וז"ל כל איסורים שבתורה מותר ליהנות מהן שלכדה"נ וכ"ש אפרן עכ"ל וראיתי להשער המלך היסה"ת (פ"ה ה"ח) וז"ל ומ"ש דכ"ש אפרן נ"ל דשור הנסקל יוכיח דכשלכדה"נ מותר ואפרן אסור דהוי מהנקברין א"ו דאף דכשלדה"נ מותר אפרן אסור כדרך הנאתן ואיך כ' וכ"ש אפרן וצ"ע עכ"ל אמנם אם נימא כהתפארת צבי א"ש דבאמת אסור בשור הנסקל שלכדה"נ ויש להביא עוד ראי' לזה מש"ס ע"ז דל"ד ע"ב דפרש ע"ז מותר כו' וראיתי בספר עבודת עבודה (דס"ד ע"ב) שכ' וז"ל קשה לי למה לא קאמר הש"ס החילוק כך דלפמ"ש התוס' בפ"ב דפסחים דכ"ז דבע"ז אף שלכדה"נ אסור ובשאר איסורים ודאי דמותר שלכדה"נ וא"כ נימא החילוק כך דבשור הנסקל דכתיב לא יאכל ולכן מותר הפרש דהוי שלכדה"נ ובע"ז אף שלכדה"נ נאסר הלכך אינה מקודשת דגם הפרש אסור לה עכ"ל האומנם אם נימא דכשלכדה"נ אסור בשור הנסקל לק"מ אולם הדבר קשה לומר דהא כתיב לא יאכל ומה שהביא ראי' מאפרן דאסור אינו ראי' לפמ"ש הפנ"י בפ"ב דפסחים דהוא רק מדרבנן

והנה חקרו האחרונים אם במ"ע קיים בח"ש. וראיתי בשו"ת ס' יהושע בפו"כ (סי' כ"ד) שכ' ראי' מא"ח (סי' תקצ"ג) דאם יודע לתקוע מקצת התקיעות לא יתקע וקשה דהא יקיים חצי מ"ע אע"כ דלא קיים כלל מקרי ואין זה ראי' כלל דהא דעת האומרים דיאכל ח"ש דסברו כסברת הר"א מזרחי שהביא המל"מ פ"א מה' חמץ דאכילה הוי בכ"ש רק דהלכה עוקר פשט הכתוב ובמ"ע קיים בכ"ש ע' בעין זוכר (אות ה' סי' ל"ח) וא"כ זה לא שייך בתקיעה. ובמה שנסתפק המל"מ בפ"ד מה' יסה"ת אם יוצאין במ"ע בשלכדה"נ