עמודי אש נז

דהיש מקילים וסומכים ע"ד הירושלמי המה קוראים ב' פעמים ק"ש אף שזה אסור אך המה מקילים וסומכים על הירושלמי דהק"ש הראשונה נתקנה כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת וא"כ לא הוי אדעתא דחובה ולכן מותר והדר אמר דיש מפרשים דהירושלמי אינו סובר דלקרות אותו בברכות וא"כ כשקורא אותה בברכותיה הוי אדעתא דחובה דזה אסור ועש"ס ברכות (ל"ג ב') דבאומר ק"ש ב' פעמים הוי מגונה ולפר"ח בתוס' שם (דל"ד א') הוא בקורא כל הק"ש ב' פעמים וקשה הא בלא"ה איכא איסורא דקורא ק"ש ב' פעמים ולמה לא הוי רק מגונה וצ"ל דמיירי היכא שקורא פעם השני' שלא אדעתא דחובה. ועם האמור י"ל מה שהקשו התוס' והרשב"א בחידושיהם לברכות (דט"ו ע"א) שאיתא שם להודיעך כוחו דר' יוסי והקשו אדרבה להשמיענו כוחו דר' יהודא דכחא דהיתרא עדיף ולהנ"ל א"ש דאדרבה עתה השמיענו כחא דהיתרא דר' יוסי סובר דאף בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרות עוד הפעם אף שלקרות ק"ש אדעתא דחובה איסורא איכא ובזה מיושב מה שהקשה בספר תפארת ישראל בברכות (פ"א סי' ע') דמה הקשו בני ר"ג לר"ג הא בין כך ובין כך יכולים לקרות ע"ש ולהנ"ל א"ש דאיכא איסורא לקרות ק"ש אדעתא דחובה לכן שאלו אותו אם מותרים לקרות ובזה י"ל דברי המ"א סי' ס"ז סק"א שהביא ראי' דאם ספק לו אם קרא ק"ש דצריך לברך ג"כ הברכות מסי' ס"ג טעה ואינו יודע אם עומד בפרשה א' או בפרשה ב' דצריך לחזור ע"ש. וראיתי להפרמ"ג בא"א שם שכ' ומ"ש ראי' לברכות י"ל ק"ש אין חשש כקורא בתורה משא"כ ספק לא תשא כבסי' רט"ו אין ללמוד מזה עכ"ל אולם לפמ"ש שפיר יש ללמוד משם דגם כאן איכא איסורא דקורא ק"ש אדעתא דחובה עוד הפעם. אולם צל"ע מסוגיא דברכות (דט"ו ע"ב) דהקשה שם דרשב"ג אדרשב"ג דכאן אמר לא כל הרוצה ליטול השם יבא ויטול ולגבי ת"ב אמר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח ואמאי לא משנה דגבי ת"ב אין הפסד אם לא יעשה מלאכה לא עביד כלל איסורא לכן פסק דכל אדם יוכל לעשות עצמו לת"ח משא"כ גבי ק"ש אם הוא פטור והוא קורא ק"ש אדעתא דחובה איכא איסורא לכן פסק דלא כל הרוצה כו' אולם י"ל דכיון דמן הדין הוא רק שהוא פטור ואם ירצה יכול לקרות ליכא איסורא בזה וע' בביאורי הגר"א (סי' נ"ח ס"ק י"ז) שכתב שצ"ע על הי"א דס"ל דק"ש אין לה תשלומין דמה איסורא והפסד איכא הא אינו אלא כקורא בתורה. ולהנ"ל א"ש דאיכא איסורא שקורא ק"ש אדעתא דחובה הן אמת שבלא"ה י"ל דברי הי"א דנ"מ במה שנימא דהוי תשלומין א"כ הוא מקיים מ"ע וא"כ כשנזדמן לפניו מצוה כשקורא ק"ש הוא פטור ממנה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה משא"כ אם נימא דלא הוי תשלומין א"כ לא הוי עוסק במצוה ואף שבלא"ה הוי כקורא בתורה א"כ הוא מקיים מצוה אולם בלימוד צריך להפסיק למצוה עוברת כמבואר באחרונים משא"כ כשמקיים בזה המ"ע אולם המעיין בב"י סי' מ"ו ובב"ח שם מה שהאריכו בדברי הירושלמי פ"ק דברכות דאיתא התם אתו ציבורא מקרי ק"ש כו' ומדבריהם מבואר דלקרות ק"ש בספק אינו איסור וע' בש"ע סי' נ"ח ס"ו דכל היום מותר לקרות בלא הברכות ומשמע גם אדעתא דחובה מבואר דעכ"פ שלא בזמנה או מחמת ס' מותר וע' היטב ברמב"ם פ"ד מה' ק"ש ה"ז ובהשגת הראב"ד שם ודו"ק אולם היכא דאינו קורא מחמת ספק ובזמן ק"ש קורא עוד הפעם שפיר י"ל גם לדינא דאיכא איסורא

(לג) ודע דהא דאסור לאכול קודם שיתפלל ואסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם הוא דוקא בתפלת שחרית אבל קודם תפלת מנחה שרי וראי' דהא איתא במשנה שבת (ד"ט ע"ב) דאם התחילו אין מפסיקין ואם הי' האסמכתא גם על תפלת מנחה הי' צריך להפסיק וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דברכות דע"כ בשחרית צריך להפסיק וכן מבואר בפוסקים. וע"כ נפלאתי על מהר"ש הפרחון בספר מחברת הערוך (בשורש מנח ובשורש ערב) שהאריך בזה דאסור לאכול ולעשות מלאכה מו' ומחצה ולמעלה משום דכתיב לא תאכלו על הדם ומנחה קטנה מט' ומחצה תקנו חכמים משום פועלים שאין להם פנאי אבל מי שאינו פועל מחויב להתפלל משש ומחצה ומי שאינו עושה כן אינו רואה סימן ברכה ע"ש באורך. ודבריו נפלאו דבמנחה ליכא כלל אסמכתא דלא תאכלו על הדם. גם מ"ש שעיקר המנחה הוא מנחה גדולה ליתא. ובברכות דכ"ט אמר ר' יוחנן דמצוה להתפלל עם דימדומי חמה ואף דלייט עלה אביי כתבו בהגמ"יי בפ"ג מה' תפלה דהיינו משום דמשכו עד הערב אבל יותר טוב להתפלל מנחה קטנה מלהתפלל מנחה גדולה וכמ"ש הר"מ שם דאם התפלל מנחה גדולה יצא מבואר דלכתחלה עדיף להתפלל מנחה קטנה ועבב"י סי' רל"ג ושו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' רע"ו) יעו"ש וז"פ. ודע שכתב הרמ"א בסי' רל"ג דבדיעבד או בשעת הדחק יוצא אם התפלל מנחה עד צאת הכוכבים. וראיתי בהלכתא גבורתא פ"ד דברכות שכ' וז"ל ובאמת צ"ע על דברי רבינו הרמ"א דאני לא מצאתי בב"י ולא בחידושי הרשב"א ברכות דמותר להתפלל עד צאת הכוכבים ומלבד דתלמידי ר' יונה כתבו בפי' איפכא גם מרש"י שפי' במשנה עד הערב עד חשיכה לכאורה לא משמע כן עכ"ל. ודברי הרמ"א צודקים. דמקור דברי הרמ"א אינם מהרשב"א כמו שחשב התפארת ישראל רק ממהרי"ל ההובא בד"מ שכתב דזמן מנחה הוא עד צאת הכוכבים והוא בעצמו עשה כן וקבל כן ממורו מהר"ש ומ"ש מתר"י שהמה כתבו דהזמן הוא רק עד זמן שקיעת החמה ע' בשו"ת שאגת ארי' סי' י"ז שהאריך לתמוה עליהם דהמה למדו כן מדם וגם שם אינו נפסל רק עד יציאת הכוכבים וגם מ"ש מרש"י אינו מוכח כלל דעד חשיכה הוא עד הלילה שהוא יציאת הכוכבים ואדרבה בשאגת ארי' שם למד מדברי רש"י הללו דסובר דזמן מנחה הוא עד יציאות הכוכבים. והמראה מקום שנרשם ברמ"א לחידושי הרשב"א סבר התפארת ישראל דשם מבואר דזמן מנחה הוא ביציאת הכוכבים נלמד מהרשב"א ע"כ תמה שאינו מבואר שם כן. אולם זה נרשם למה שכתב הרמ"א דאע"פ שאנו מתפללין מעריב אחר פלג מ"מ יכול ג"כ להתפלל מנחה עד הלילה וזה מבואר בהרשב"א וז"ב

סימן ד קונטרס כללי

תורה

(כלל א') לבאר אם ח"ש אסור בשבת ובבישול ובהנאה ובשארי דברים. או שאינו אסור רק באכילה לבד וראיתי להפרמ"ג בפתיחתו לה' בב"ח שנסתפק אם גבי בב"ח אסור ח"ש בבישול והנאה או לא ולא איפשטא. וכן נסתפק בספר לימודי ד' בהשמטות ללימוד כ"ה (ד"ק ע"א) ונחזי אנן הנה הרמב"ם פ"א מה' חמץ כתב דהאוכל חמץ כל שהו ה"ז אסור מלא יאכל והכסף משנה התפלא ע"ז דהא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת אמנם אם נאמר דלענין הנאה מותר ח"ש מה"ת וכבר הקדים הר"מ דהנאה דאסור בחמץ הוא מלא יאכל וכיון דמהכתוב הזה נלמד דח"ש אסור א"כ גם בהנאה אסור בחמץ ח"ש והיינו דחדית לן בחמץ מבכל התורה ומיושב קושיות הכסף משנה ובזה א"ש דברי התוס' פסחים (כ"ג א' ד"ה שאני) שכתבו תימה דלא ליכתוב לא יאכל ולא ליבעי לך ולכאורה קשה הא איצטרך לא יאכל לאסור ח"ש וכמ"ש הר"מ ועם המבואר א"ש דבאמת בלא"ה אסור ח"ש מה"ת ורק הא דלמדין מלא יאכל הוא לאסור גם בהנאה ח"ש וא"כ הכא דקיימינן לר' יוסי הגלילי דס"ל דחמץ מותר בהנאה שוב לא איצטרך לא יאכל האומנם לקושטא דמלתא נראה דח"ש אסור בכל התורה גם בהנאה ובשאר דברים ולאו דוקא באכילה הנה בפ' כלל גדול (ע"ד א') אמרינן וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופרש"י דח"ש אסור מה"ת וכ"כ בהג"א ר"פ המוציא וברמזים שם ובא"ז ה' שבת (סי' נ"ט) מבואר דגם לגבי איסורי שבת אסור ח"ש מה"ת. וראיתי במגילת ספר (לאוין ס"ח) שהקשה על רש"י דלמה לו למימר דאסור מה"ת הא גם לר"ל דח"ש דרבנן מקשה ג"כ שפיר וכי מותר לאפות פחות מכשיעור מדרבנן יעו"ש. שלא העלה ישוב נכון אמנם נראה דרבינו רש"י רצה דרך אגב לשלול דלא נימא דבשאר דברים ח"ש אינו אסור מה"ת וכסברת הפרמ"ג והמועדי ד' ע"כ הודיע אלינו אמיתת הדבר דהוא מה"ת לדידן דקיי"ל כר' יוחנן. וע' ברמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין בכל שהו ופי' הלח"מ (פי"ג מה' מעשה הקרבנות פי"ד) דהכוונה משום דח"ש אסור מה"ת וראיתי בשו"ת יד אלי' (סי' כ"ב) שהקשה עלי' דא"כ מאי רבותא הא בכל איסורין אסור ח"ש מה"ת יעו"ש ולהנ"ל א"ש דאשמעינן דאף דהוא לענין הקטר ולא לאכילה עכ"ז אסור הח"ש מה"ת וכן נראה ממ"ש הראב"ד (פי"ב מה' עכו"ם ה"י) דהמלקע שערות לבנות מתוך שחורות גם בשער א' איכא איסורא וע' בכ"מ שם שתמה דהא ליכא עדי אשה ע"ש אמנם ברור דהכוונה משום ח"ש ושוב ראיתי שכתבו כן החכם צבי בתשובותיו הנוספות (סי' מ"א) ובשירי קרבן בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז וכ"ה ברא"ש פ' אלו מגלחין) דשיעור קרחה למלקות הוא ב' שערות ולאיסור שער א' וכ"ה בטיו"ד (סי' ק"פ) וכן הוא בחי' הריטב"א בקידושין (ל"ו א') וע"כ הטעם משום ח"ש (וצע"ק ממ"ש הריטב"א בחי' למכות ד"כ ע"ב)

ולכאורה איכא למידק כן ממ"ש הר"מ ה' פסולי המוקדשין (פי"ח ה"ט) שכ' אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתו ובהלכה י' שם כתב האוכל כזית מבשר קדשים שנותר וקשה לי דכיון דגם בנותר השיעור דוקא בכזית. וכמ"ש בשו"ת תועפת ראם (חא"ח סי' ט') וכן נראה שהוא דעת הט"ז ממ"ש בספרו דברי דוד (פ' צו) על מ"ש הרא"ם שם להקשות על מה שכתב שם רש"י דכלי חרש אשר תבושל בו ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בה הוי נותר דא"כ אמאי הצריך הכתוב שבירה הא אינו נעשה נותר עד הבקר ואז נעשה לפגם דלינת לילה פוגמת. וע"ז כ' הט"ז דעמד מרעיד ומשתומם דמה יועיל מה שיהי' לפגם הא דין נותר דוקא בשריפה ומה דציותה התורה שבירה היינו קודם שיבא לידי נותר וע"ז כתב השם אהרן דעמד מרעיד ומשתומם על תמיהת הט"ז דהא גם לדידי' תקשה דאחר שישבר אותו ויעשה נותר בבקר יהי' צריך לשרפו אמנם נראה דעת הט"ז דנותר דוקא בכזית וא"כ כשהכלי ביחד. אז יש בה בליעה כזית וצריך שריפה משא"כ אם ישבר אותו לשברים הרבה. אז לא יהי' בכל א' רק כל שהו וליכא כזית וא"כ כיון דנותר הוא בכזית א"כ מדוע לא כ' הר"מ גם בהלכה ט' דאסור להותיר כזית וע"כ נראה דבשלמא באוכל נותר דלוקה אשמעינן דשיעור בכזית ופחות מכזית אינו לוקה משא"כ בנותר שהוא לשאב"מ וניתק לעשה דאין לוקין עליו א"כ ליכא נ"מ בין שיעור שלם ובין ח"ש דגם אם שיעורו בכזית עכ"ז הכ"ש אסור מה"ת משום ח"ש ומלקות ליכא א"כ אין נ"מ כלל. אך הא ליתא דיש נ"מ הרבה אף היכא דליכא מלקות בין שיעור שלם ובין ח"ש וכמו שיתבאר להלן וגם בהא דנותר בכזית שכתב התועפת