עמודי אש נב

הסיום בש"ס. ועכ"פ מבואר די"ט ב' שלא מחמת ספק הוא. וכן הוא מפורש בר"מ ה' יו"ט (פ"ו הי"ד) דבזה"ז אין אנו רשאין להתנות בעירוב דהם שלא מחמת ספק. וז"ל הר"א בנו של הר"מ בשו"ת ברכת אברהם (סי' ל"ח) וכי יש מי שעלה על לבו שיש היום אצלינו ספק לא ביו"ט ולא בשאר עניני הקביעה ואם יו"ט שני היום אצלך מפני הספק למה תעשה יה"כ יום א' כו' ע"ש. וכ"ה בחינוך (סי' ש"א) ועמ"ש היפה מראה בירושלמי עירובין (פ' בכל מערבין סי' ב') ואחר שכתבתי כל זה בינותי באחרונים וראיתי במחצית השקל סס"י ק"ח. ובמחזיק ברכה סי' ק"ח וסי' תקכ"ז וראיתי שהסכימו לדינא כמו שכתבתי

(יט) יש לחקור במי שלא התפלל עדיין מנחה והקהל אמרו ברכו של ערבית והוא ענה עמהם אם מותר להתפלל מנחה אח"כ וכמו כן יש להסתפק באם התפלל ערבית אם מותר לענות קדושה אח"כ וכן אם ענה אצל ציבור א' ברכו אם מותר לענות אצל ציבור השני קדושה. והנה ראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא (חאו"ח סי' ק"ו) שכ' דאם התפלל ערבית אסור לענות קדושה אח"כ וראי' מט"ז סי' רל"ו ומ"א שם גם ראי' מתה"ד סי' רל"ו דאם קיבלו שבת אסור להתפלל מנחה וה"ה הכא עכ"ד ולענ"ד צ"ע בזה. דהנה מהט"ז ומ"א סי' רל"ו בודאי אינו ראי' כלל דהם לא כתבו רק שאין זה תפלה בציבור אם הקהל מתפללים ערבית והיחיד מנחה וכמ"ש כה"ג המ"א (סי' צ' ס"ק י"ז) לענין שחרית ומוסף וכמבואר להדיא מלשון הט"ז ומ"א שם דכוונתו שמכוון להשתתף עם הציבור אינו מועיל דלא נקרא שותפות כשזה מתפלל תפלה אחרת וזה תפלה אחרת וז"ב וגם דינא של התה"ד אינו דומה דאם כוונתו דאם אמר ברכו לבד קיבל עליו לילה לא נהירא כלל דדוקא גבי שבת אמרינן דעניית ברכו הוי קבלה אבל לא בחול וראי' מהט"ז (סי' תקכ"ז סק"ג) דאם אמר ברכו ביו"ט מותר לערב עירובי תבשילין ומוכח דס"ל דברכו ביו"ט לא הוי קבלה. והמ"א שם כ' דגם אם אמר ברכו אסור לערב דהוי קבלה. וע' בנתיב חיים שם וכ"כ עוד הפעם בקרבן נתנאל פ"ה דביצה סק"ה דדוקא גבי שבת הוי ברכו קבלה דהוי במקום התקיעה משא"כ ביו"ט דלא הי' תוקעין לא הוי קבלה ואפי' להמ"א דס"ל דגם ביו"ט הוי ברכו קבלה היינו משום שאסור במלאכה משא"כ בחול גם הוא יודה דלא הוי קבלה [וראיתי להבית מועד בסימן תקכ"ז סק"ב שכ' ע"ד המ"א שאוסר באם קיבל עלי' יו"ט לערב ע"ת וז"ל לא ידעתי אמאי אין דינו כמו ביו"ד סי' קצ"ו דאפי' התפללו הקהל ערבית והיא כיון שעדיין יום הוא מחשיב יום לענין נדה ע"ש וה"ה הכא דיכול להניח ע"ת וכן נ"ל להורות עכ"ל. ושגג בזה דהא הש"כ (בסי' קצ"ו סק"ד) הוכיח דגם שם דוקא אם היא לא התפללה רק הקהל אז חשבינן ליום אבל אם גם היא התפללה אז גם בדיעבד לא מהני ואף לפי מה שרצה הש"כ מתחלה לומר דגם אם היא התפללה ג"כ דעת הרמ"א להתיר עכ"ז לק"מ דדוקא גבי נדה כתב כן הרמ"א ולא בשאר דברים וכמו שהאריך בזה הש"כ ביו"ד (סי' שע"ה ס"ק ט"ו) וז"ב] אולם גם בהתפלל ערבית הי' נראה דגם תפלה לא הוי קבלה בחול. אולם ראיתי בתרומת הדשן (סי' רמ"ח) שכתב כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה א"כ עשאו לילה בזה יעו"ש וגדולה מזה ראיתי לו בפסקי מהרא"י (סי' קכ"א) שכ' בהזיד או שגג ולא הניח תפילין עד אחר ערבית אף שעדיין יום עכ"ז אסור להניח תפילין ופסקו בש"ע (סי' ל' ס"ה) ע"ש [הן אמת שבש"ע לא העתיק שלא הניח תפילין עד עתה ויש לפרש דברי' שכבר הניח תפילין באותו יום וקיים מ"ע דאורייתא רק שרוצה להניח עוד הפעם וע"ז פסק דאסור כיון שכבר התפלל. אולם בתה"ד שמבואר להדיא דאף אם לא הניח תפילין כלל באותו יום ג"כ אסור להניח זה תמוה לבטל מ"ע דאורייתא בשביל הקבלה שקיבל עליו לילה דאף אם הוא לילה ממש אינו אסור אלא מטעם גזירה ומכ"ש אם עדיין יום הוא ואולי בכוונה השמיט בש"ע הנך תיבות שלא הניח תפילין באותו יום. ומה שהביא התה"ד ראי' מאבילות שאין מונין לאחר תפלת ערבית למקצת היום הואיל וכבר התפללו תפלה של לילה התם לחומרא וגם הוא באבילות דרבנן אבל הכא לבטל מ"ע מניין לנו] אולם להתה"ד י"ל דדוקא התם דחכמים אסרו להניח תפילין בלילה הוי תרתי דסתרי אהדדי אבל כאן בקדושה היכן מצינו שיאסרו אותו חז"ל בלילה אף שלא תקנו לאמרו אבל איסורא ליכא וע' במ"א (סי' ק"ח סק"י) דאף אחר שהתפלל ערבית עכ"ז אם שכח להתפלל מנחה יוכל להתפלל מנחה אח"כ ומבואר שם דלאו בתורת תשלומין הוא ע"ש במחצית השקל ובחיי עולם. א"כ מבואר דמותר להתפלל מנחה אחר מעריב ה"ה קדושה. וע' בט"ז סי' תצ"ד שכ' שאין להתפלל בשבועות ביום משום דבעינן תמימות. מוכח דסובר דבתפלה מקבל עליו לילה אולם המ"א שם כ' דרק הקידוש אסור משמע דבתפלה אינו עושה לילה עפרמ"ג בט"ז שם אולם אין ראי' דהא המ"א ס"ל דביו"ט בברכו הוי קבלה ביו"ט וכמ"ש בשמו וע"כ דכאן לענין תמימות לבד קאמר אבל בעלמא הוי קבלה וע' היטב בט"ז סי' תרס"ח סק"א במה שמחולק שם עם הרש"ל ובא"ר סי' ק"ח סק"י. וע' מ"א (סי' תרצ"ה סק"י) דאם התפלל ערבית בפורים שוב אינו אומר על הניסים ובסי' תי"ט סק"א כ' בשם מהר"ם דאם התפלל ערבית מבע"י שוב אינו מזכיר של שבת ור"ח ע"ש. א"כ משמע מכל זה דתפלה הוי קבלה אבל לענין לענות קדושה שלא מצינו איסורא לא נהירא לפי דעתי ונראה שיכול לענות ובפרט אם אמר רק ברכו לא הוי קבלה כלל וראיתי להעיר על מ"ש הט"ז ביו"ד (סי' ת"ב סק"ז) בשמע שמועה קרובה ביום ל' אחר תפלת ערבית דחייב באבילות דלהחמיר אמרינן דמהני קבלה ולא להקל יע"ש ומזה הי' קצת הוכחה לנ"ד שלא פטרינן אותו מקדושה. אולם צע"ק דהא בפסקו מהרא"י מבואר שפוטרין אותו מתפילין אך י"ל דנגד זה יש האיסור להניח תפילין בלילה אך ע"ש הט"ז ראי' בזה מסי' רס"ב גבי מילה היא תמוה לכאורה דהא שם בין לקולא בין לחומרא לא תלוי כלל בתפלה. ויש לדחוק בזה ובדרך אגב אבא אעיר ע"ד הדגול מרבבה ביו"ד סי' שע"ה שנסתפק לפי דעת הרש"ל שהביא הש"כ שם ס"ק י"ד דאשה נגררת אחר הקהל משא"כ איש מהו הדין אם האיש לא התפלל עדיין והקהל התפללו וא"כ הוא הוי אונן וא"צ לתפלה והוי דינו כמו אשה ואפשר שאינו כן עיי"ש שנשאר בספק. גם הלום ראיתי להתפארת למשה שנסתפק בזה ומהתימה מהם שלא ראו דברי הרש"ל במקורן (בסי' פ"א) ששם נשאל על עובדא זו ממש שמת קודם תפלת ערבית וקברו אותו אחר תפלת ערבית וע"ז חילק בין איש לאשה וכתב דבאיש מחשבין לו בפני עצמו כיון שראוי להתפלל והאבילות מקרה לו ע"ש שהאריך בזה וכמו כן כתב מהר"ם כ"ץ בתשובתו שבסוף ספר גבורות אנשים (שע"ז רמז הש"כ שם) לדעת המהרש"ל בפשיטות והוא מהתימה על הדגול מרבבה והתפארת למשה

(כ) הקורא ק"ש בביתו אם מותר להלוך בפרק ראשון. ראיתי בשו"ת עמק הלכה (חאו"ח סי' כ"ד) שכתב דאסור לו להלוך ממ"ש בפ"ק דיומא הקורא שמע לא ירמוז בעיניו כו' מפני שנראה כקורא ארעי ואוקמינא לה בפרק ראשון ואין לך קורא עראי יותר ממהלך דא"א שלא ירמוז וכן משמע מלשון הב"י בש"ע סי' ס"ג כו' עכ"ד. ולפי דעתי ליתא לזה דהא הש"ע פסק כשיטות הרי"ף והרמב"ם והנה הרי"ף כ' להדיא בר"פ הי' קורא דקיי"ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר"מ דלא צריך כונה אלא בפסוק ראשון לבד הלכך א"צ לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד ועל המשנה דהאומנין כ' לגבי מלאכה דהיא לאו משום כונה אלא דלא לשויי ארעי הוא כההוא דיומא לא ירמוז בעיניו כו' והיינו משום ארעי מבואר דהליכה לא חשבו אותו לארעי רק משום חיסרון כונה ולכן אינו אסור רק בפסוק א' ולפ"ז לא שנא בביתו או בדרך. ומ"ש העמק הלכה וכן משמע ברא"ש בשם הראב"ד שכ' דכתיב ובלכתך בדרך כו' הוא תמוה דהרא"ש הוא מהחולקים על הרי"ף וס"ל דגם הליכה הוי ארעי אבל לפי מה דמבואר בב"י דהוא פוסק כהרי"ף והרמב"ם דס"ל דהליכה לא מקרי ארעי א"כ אין חילוק כלל בין בית לדרך וגם לפי שיטת הראב"ד לא דק העמק הלכה דלהראב"ד אין חילוק בין בית לדרך דגם בדרך ס"ל דצריך לעמוד עד ובלכתך בדרך ומה שהקשה שם העמק הלכה על הש"ע סי' ס"ג דגם בעה"ב [אינם] צריכים לירד בק"ש דא"כ למה במתני' לא נזכר רק אומנים. ומזה הוציא חילוקים שאינם אליבא דדינא והביא דברי הר"ר מנוח שהביא הכ"מ פ"ב מה' ק"ש ובאמת לא קיי"ל כותי' וכמ"ש הא"ר אולם בעיקר קושיתו נעלם ממנו שכבר העיר ע"ז ר' יונה ותירץ דאיידי דסיפא דמתפללין בראש הזית כו' להכי נקט אומנין וא"כ א"צ לחדש החילוקים שלו

(כא) יש לעיין אם בנשיאת כפים סגי במידי דמנקי והנה הר"מ ה' תפלה פט"ו ה"ה) שכ' כהן שנטל ידיו שחרית א"צ ליטול ידי' לנשיאת כפים והנה לפי שיטתו צריך ליישב מה שהקשו התוס' בסוטה (ל"ט א') דא"כ מאי אריא נ"כ דהא גם בשאר דברי תורה הדין כן. והנה הב"י (סי' קכ"ח) כ' ליישב זה דנ"מ דלד"ת סגי בכל מידי דמנקי והכי צריך רק נטילה וכ"כ הב"ח דלהר"מ מיירי מימרא דריב"ל בכהן שהתפלל ע"י עידי דמנקי וכשהגיע לנ"כ צריך ליטול ידיו והנה לפ"ז תישוב התמי' על התוס' דא"כ לא הקשו כלום וראיתי בשו"ת מהר"ש הלוי חא"ח סי' י') שהקשה לו חכם א' כן ותירץ וז"ל אבל מה שנראה לי שמ"ש התוס' כאן פ' אלו נאמרים הם לדברי הפוסקים דצריך לחזור אמיא עכ"ל והן אמת שלא זכיתי להבין דברי קדשו דהא עיקר הפלוגתא בתוס' ברכות (ט"ו א' ד"ה אמאן) אם מייא מעכב לתפלה אבל לק"ש ד"ה סגי בנקיותא וא"כ פשיטא דאף לאותן הסוברים כן בנ"כ דמי לק"ש. והיותר מתמיה דהתוס' שם כתבו בסוטה להדיא דלא גרע מק"ש וגם לפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם לחלק בין ק"ש לתפלה דק"ש כיון דהוא דאורייתא סני בנקיותא א"כ גם נ"כ הוא דאורייתא וא"כ אין מועיל כלל תירוצו של מהר"ש הלוי. ובאמת נראין הדברים דהתוס' הי' בעצמם סוברים דנ"כ גילה הקרא דצריך נטילה מקודם אף שלא ידע להם שום טומאה דכן הוא גזירת הכתוב אבל לפי שיטת רש"י דמיירי בשידי' טמאות וא"כ אין חילוק כלל בין כ"כ לשאר ברכות ולא מיסתבר למיפלג בינייהו ואם לק"ש ותפלה סגי במידי דמנקי ה"ה לנ"כ ואם נימא דבנ"כ חידשה התורה דלא סגי במידי דמנקי כשאר ברכות. א"כ כיון דסוף סוף מצרכינן למיפלג בין נ"כ לשאר דברים א"כ יותר טוב לפרש מימרא דריב"ל כפשוטו דבעינן תיכף לנטילה ברכה כן נראה ביאור דברי התוס' ולפ"ז בודאי מודים התוס' לפי שיטתם דלא סגי במידי דמנקי ולא כתבו רק דלפי שיטות רש"י דסובר דדוקא כשהי' ידי' טמאות הצריך הכתוב נטילה לזה כתבו דא"כ יותר מסתבר לומר דסגי במידי דמנקי כמו לענין תפלה ולכן שפיר הקשו עליו משא"כ לשיטתם בודאי סוברים דכיון דאפי' אין יודע להם טומאה עכ"ז גזה"כ דצריך ליטול ידי' א"כ בודאי לא מועיל מידי דמנקי והדברים מוכרחים כן כיון דלשיטות הר"מ המיקל יותר מהתוס' עכ"ז לפי פי' הב"י והב"ח לא מועיל מידי דמנקי מכ"ש לשיטות התוס' דמחמרי והדברים נוגעים כלפי מ"ש בשו"ת שבות יעקב (ח"ג חאו"ח סי' ב') דגם בנ"כ סגי במידי דמנקי והוכיח כן מקושיות התוס' הנ"ל ולפי דעתי דבריו תמוהים דאינו מוכח מתוס' כלל וכמ"ש (גם נראה שבמחכ"ת לא ראה דברי הב"י והב"ח הללו) ומש"ש דהתוס' סוברים דהכתוב שאו ידיכם קודש קאי לכל הברכות ולא לנ"כ הוא תמוה דהמעיין בדברי התוס' יראה שהמה כתבו ההיפוך מזה וע' בא"ח (סי' קכ"ח ס"ק י"ב) דאם ניקה את הידים במידי דמנקה עכ"ז צריך לברך אח"כ ענט"י וכן נראה מע"ש הטור דצריך לברך ענט"י ונשאל בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשע"ח)