עמודי אש נא

שאלת שלום אסור וכמ"ש הרשב"א וראיתי בצידה לדרך שם שכתב דלא תקשה ע"ז מילתא דמשמע דגם דיבור אסור כי צריך אתה לומר שהי' מנהגם להשיב שלום בקול ניגון וזמר והוא דחוק וגם הוא נגד דברי עצמו שכ' בבאר שבע שלאו אורח ארעא להשיב שלום בקול ניגון והנכון כמו שכתבתי וראיתי בחי' הר"ד ערמא"ה בה' ק"ש שתמה על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הך דינא דקול באשה ערוה לענין ק"ש ע"ש ולק"מ דהם מפרשים הך מימרא לענין ערוה וכפי' הרא"ש ולא מיירי כלל לענין ק"ש וז"פ. ודע דבמה שנחלקו האחרונים בדעת הרא"ש (בסי' ע"ה) אם אשה מותרת לקרות ק"ש כשמגולה טפח באשה אחרת והמעיו"ט ס"ל דאסורה והא"ר ס"ל דמותר וט"ס הוא ברא"ש לאחרת יעו"ש באורך. הנה זכינו אשר נגלה בימינו תוס' הרא"ש (כ"ד א') מבואר שם דוקא לאחר כו' וזה כדברי הא"ר וכ"ה בתוס' ר' יהודא חסיד וכן יש להורות

(טו) הנה בא"ח (סי' ק"א ס"ב) מבואר דלא יתפלל בלבו. וראיתי בהגהות הג' ר' חיים צאנזיר הנדפסים בזיטאמיר שכ' וז"ל ואני אומר דבש"ס יומא (די"ט ע"ב) מבואר סתמא דהש"ס ודברת בם ולא בתפלה עפרש"י שם וקיי"ל דבק"ש לכתחלה הוא דבעי השמיע לאזניו כמ"ש סי' ס"ב ס"ג א"כ בתפלה אפי' לכתחלה לא וצ"ע על הטור והרשב"א עב"י וצ"ע רב עכ"ל ואני לא ידעתי מה מקום עיון בזה וכי מבואר בש"ס להדיא כן הא זה הוא פרש"י על דברי הש"ס אולם התוס' שם פירשו דבם אתה שואל מפני היראה ומשום מפני הכבוד ולא בתפלה וכ"כ התוס' בברכות (י"ג א' ד"ה ובאמצע) וכ"כ הריטב"א בחי' ליומא שם בשם אחרים פירשו ועוד פי' שם שהוא שלא יאריך בתפלה יותר מדאי שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה וכן הובאו ג' פירושים האלו בערוך (ערך בם) ועמ"ש השאילת שלום (סי' קל"א) וא"כ מאי קושיא על הרשב"א אם הם פירשו כב' הפירושים האחרים וא"כ לק"מ. עוד כ' הג' שם וז"ל וגם דברי הירושלמי מורין כן דדוקא לר' יוסי יצא דיעבד אבל לר"י לכתחלה לא ישמיע לאזניו עכ"ל וגם זה לק"מ לפמ"ש הפני משה בביאורו לירושלמי ברכות (פ"ב ה"ר ד"ה היידין) דכונת הירושלמי דדוקא לר' יוסי נצרכה דה"א כיון דר' יוסי ס"ל בק"ש דבדיעבד לא יצא ובשאר מצות לא שמעינן לי' דס"ל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו וה"א דבתפלה אפי' לכתחלה לא צריך לכן אשמעינן דלר' יוסי לכתחלה צריך בתפלה להשמיע לאזניו ולר' יהודא לא צריך לומר דצריך לכתחלה להשמיע לאזניו כמו בשאר מצות וא"כ אין קושיא כלל מהירושלמי וא"ש דברי הש"ע וראיתי להעיר על התבואות שור בחידושיו ליומא (ל"א א') שתמה ע"ד הפוסקים שאסרו להשמיע קול בתפלה מהש"ס יומא (ע"ג ע"א) דאמרינן התם אין שואלין בקול שנאמר ושאל לו כו' אלא כדרך שאמרה חנה בתפלה ופרש"י שאין שומע אלא הוא אלמא דשרי בהאי גוונא דיתפלל והעומד נגדו לפניו או אצלו ממש ישמע דברי' ולא אסרו כ"א השמעת קול ממש ותימה שלא חילקו הפוסקים מגמרא ערוכה זו וצ"ע עכ"ד ולא ידענא מאי קושיא דהא הפי' שאין שומע אלא הוא היינו הנשאל ולא הכהן וכמ"ש בשו"ת דבר שמואל (סי' קע"ז) וכן מבואר ברמב"ם ה' כלי המקדש (פ"י הי"א) ועמ"ש היד דוד (דף רכ"א ע"ב) וא"כ הכהן העומד אצלו אינו שומע כלל רק הנשאל בעצמו וא"כ לק"מ על הפוסקים וע' יד אפרים מה שדחק בזה. אולם הנכון כמו שכתבתי

(טז) בטוש"ע סי' ס"ח איתא פלוגתא אם יאמרו הפיוטים והנה הג' מהרש"ז כ' שם דגם האוסרים לומר הפיוטים בברכת ק"ש עכ"ז בתפלת י"ח אין חשובים הפיוטים הפסק וראיתי בשו"ת דברי נחמי' חא"ח (דס"ו ע"א) שכ' דצ"ע מאין מקור חילוק זה ואני מצאתי מקור נפתח לזה דהנה רבינו הרמב"ם בתשובותיו פאר הדור (סי' ס"ד וסי' קכ"ט) כתב שאין לומר הפיוטים וראיתי להברכי יוסף בא"ח (סי' קי"ב סק"ה) שתמה על זה דהוא נגד דברי רבו הר"י ן' מיגאש בתשובותיו ששם כתב שיש לומר הפיוטים וכן הנהיג רבו הרי"ף וזה היפוך דברי הר"מ יעו"ש. האומנם לפי חילוקו של הג' מהרש"ז א"ש. דבסי' ס"ד נשאל הר"מ אם יכול להפסיק בין הברכות שלפני ק"ש או אחריה בפיוטים ובסי' קכ"ט נשאל במה שנהגו החזנים לומר נגונים מפיוטים כו' ואומרים זה באמצע הברכות שקודם ק"ש ולאחר ק"ש כו' וע"ז השיב דאסור מבואר דמיירי בפיוטים שבברכת ק"ש. אולם הר"י ן' מיגא"ש נשאל בהפיוטים שנהגו החזנים לומר כו' כגון ומחי' כו' (ומ"ש בנדפס ויוצר הוא ט"ס וצ"ל דיוצר כמו שהוא כן בברכ"י) מבואר דמיירי בתפלה וזה מותר גם להרמב"ם וא"ש וכן מוכח החילוק הזה שבין ק"ש לתפלה מדברי הטור לדעת הרא"ש שלא לומר הפיוטים וע' בב"ח שהניח בתימה שדעת הרא"ש שלא לומר הפיוטים ובסי' קי"ב הסכים שיש לאומרם וגם הרי הרא"ש כ' בפ' א"ע להיפוך (וכ"ה בתוס' הרא"ש שם) וע"כ דצריך לחלק כן והדברי נחמי' רצה לדייק כן מדברי הטור ודחה ע"ש אולם לא ראה בב"ח במה שהגדיל התימה על הטור וע"כ חילק הג' מהרש"ז כן. ודרך אגב אעיר על מ"ש העטרת ראש (דע"ט א') שתמה תמי' נפלאה על הרא"ש פ' אין עומדין שכ' וכן ר' אליעזר הקליר שהי' מא"י מקרית ספר ובימי' הי' מקדשין עפ"י הראי' שהרי לא תיקן קרובץ ליום שני וע"ז תמה דהרי תיקן ליו"ט שני של פסח ואם נימא דהוא תיקן אותו ליו"ט א' רק שאנו אומרים ביום ראשון הא ליתא דהרי נתייסד על מה שקורין ביום שני שור כו'. וגם תמי' לי על מ"ש שבימי' הי' מקדשין עפ"י הראי' דהרי גם היום עושין בא"י יום א' עכ"ד. והנה כדברי הרא"ש כ' ג"כ התוס' בחגיגה (י"ג א') וכן ראיתי שכתב כן בתוס' רי"ח לברכות (די"א ע"ב) יעו"ש באורך. (וע"ש שיישב מה שנתקשו המעיו"ט והא"ר דהא תיקן ליום שני של סוכות והמה לא ראו אותו) ומה שהקשה מיו"ט שני של פסח הברור שניתקן על יום ראשון ומה שדחה זה דהא תיקן אותו על שור כו' הוא מהתימה ובמח"כ נעלם ממנו משנה מפורשת מגילה (ד"ל ע"ב) בפסח קורין בפ' מועדות ופירש"י שור או כשב. ובד' ל"א אמרינן והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיה וא"כ לק"מ. ומה שהקשה דהרי גם עתה עושין בא"י יום א' עמ"ש בזה בשו"ת זכרון יוסף חא"ח סי' י"ג

(יז) בש"ע (סי' ק"י ס"ב) חילק בפועלים שעושים מלאכה אצל בעה"ב בין עושין בשכרן ובין עושין בסעודתו (לדינא דהש"ס) וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ל"ד) שכ' דהרי"ף והרא"ש השמיטו החילוק הזה. והיינו דהנה הר"מ פ"ב מה' תפלה פסק כר"ע שבש"ס ברכות דכ"ח ע"ב והרי"ף והרא"ש פסקו כר"ג להכי השמיטו החילוק בין עושין בסעודתן לעושין בשכרן וע"כ הש"ע שכ' לחלק בין עושין בסעודתן וגם פסק דאין מתפלל הבינינו כ"א בשעת הדחק הוא מזכי שטרא לבי תרי עכ"ד. ולדעתי דבריו תמוהים המה ודברי הש"ע צודקים. דמ"ש דלפי שהרי"ף והרא"ש פסקו כר"ג להכי השמיטו החילוק בין עושין בסעודתן כו' והוא תמוה דבש"ס מבואר להדיא דהאי חילוקא הוא לר"ג. גם מ"ש דהש"ע פסק כהרי"ף ורא"ש ועשה פלוגתא בינו ובין הרמב"ם ובאמת כולם הם שפה אחת ודברים אחדים. דהר"מ כ' בד"א כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם הי' טרוד ודחוק או שקצרה לשונו להתפלל. ובש"ע סי' ק"ו כ' בשעת הדחק כגון שהוא בדרך או שהי' עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה כו' הנה גם הש"ע כ' כלשון הרמב"ם אלא שביארם. דמ"ש הר"מ טרוד כ' בש"ע או שהוא עומד במקום שהוא טרוד. ועל מ"ש הר"מ דחוק פי' בש"ע כגון שהוא בדרך. ועל מ"ש הר"מ קצרה לשונו כו' כ' בש"ע או שלא יוכל להתפלל מבואר להדיא דהש"ע פוסק כר"ע. וכ"כ הב"י על מ"ש הטור בשעת הדחק כו' כ' וז"ל כן כתב שם הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם כו' עכ"ל מבואר דאין פלוגתא ביניהם וכולם פסקו כר"ע ומה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש הך אוקימתא ע' במעיו"ט שכ' שלא הי' בגירסתם וע' בב"ח מ"ש. גם מה שהניח בצע"ג על הש"ע שכ' שבמוצאי שבת ויו"ט אין מתפלל הבינינו דלפי מה דקיי"ל דאין מתפלל הבינינו כ"א בשעת הדחק נראה דכ"ש דמיטרד יותר להתפלל י"ח שלימות כו' ע"ש אשתמיטתי' מ"ש הב"י סי' ק"י וז"ל ונ"ל דהא דחיישינן שמא יטעה יותר בתפלת הבינינו מבתפלת י"ח הוא מפני שהאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל יוכל לדלג ב' או ג' תיבות וכ"כ הלח"מ פ"ד מה' תפלה

(יח) הנה כשחל ב' ימים ר"ח ושכח במנחה של יום ראשון אם יתפלל ערבית לתשלומין כ' המ"א סס"י ק"ח דצריך לחזור ולהתפלל דהא יאמר במעריב יעלה ויבא וכ"פ הא"ר שם. אולם בבנין אריאל (בבית תלמוד דכ"ד ב') כ' שפסק זה הוא תמוה דהא ב' ימים ר"ח הוא מחמת ספק וא"כ ממ"נ אם הי' היום ר"ח אין לומר כעת יו"י ואם לא הי' היום ר"ח לא טעה כלל עכ"ד. וראיתי להצל"ח ברכות (כ"ז ב' ד"ה טעה) שהשיגו דכי היכא דאמרינן בביצה (ד' ה') לענין ר"ה דכיון דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגין שניהם קודש ה"ה לכל החדשים אומרים כן דשניהם קדש דחיישינן שמא יתקלקלו ולכן הדין עם המ"א רק בב' י"ט לא יתפלל דהם מחמת ספק עכ"ד. והנה מ"ש דהחשש שמא יקלקלו הוא בכל החדשים. הנה ראיתי להטורי אבן ר"ה (ד"ל ע"ב) שהוכיח מש"ס עירוכין ד"ח דאין בכל החדשים החשש הזה וא"כ הי' מקום לדון על דינו של המ"א אולם באמת כראה כותי' לדינא דמ"ש הבנין אריאל דב' ימים ר"ח הם מחמת ספק. במח"כ לא ראה בשבולי הלקט (סי' מ"ו) בשם ר' ישעי' והעתיקם באורך בברכ"י (סי' תכ"ז ס"א) וז"ל דע דלא משום ספק אנו עושין ב' ימים ר"ח אלא טעם הדבר כו' ושניהם נקראים ר"ח זה לקידוש וזה למנין וכן הי' עושין מעת הנביאים וראיתי בשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים (סי' מ"ח) שתמה על מ"ש בח"מ (סי' ע"ג) דהנשבע לשלם בר"ח צריך לשלם ביום ראשון משום דס' דאורייתא לחומרא דהא אנו בקיאין בקביעי דירחא וא"כ עיקר מיום הב' ע"ש. ושגה בזה דזה לא תלוי כלל בקביעא דירחא וגם בימי הנביאים הי' עושין כן ומה שעושין ב' ימים הוא משום שנתקבצו החלקים וכמ"ש ר' ישעי' (ובלא"ה לק"מ דשם בשבועות הולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם נקרא ר"ח יום ראשון וכמ"ש הרשב"א שבב"י שם וזה עיקר הטעם) הן אמת שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים היום קודש ולמחר קודש בכל החדשים הדין כן כמ"ש השה"ל סי' י"א והובא בב"י סי' קל"א רק לחוש לקלקולא לא חשו בשאר החדשים וא"כ קם דינו של המ"א ומ"ש הצל"ח דב' י"ט הם מספק ולכן הורה בב' י"ט שלא יתפלל מעריב. לא נהירא לענ"ד דהא מבואר בש"ס ביצה (ד"ד ע"ב) והשתא דידעינן בקבועא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרה המלכות גזירה ואתי לקלקולי. מבואר דלאו מחמת ספק עבדינן יו"ט ב' רק משום דלמא יהי' גזירה. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כ"ג סי' ח') דאסור לשוחט לשחוט מיו"ט ראשון לצורך שבת כיון דאפשר לשחוט ביו"ט ב' ויום א' הוא עיקר ויו"ט ב' אינו אלא משום גזירת שמדא. וראיתי בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' תקצ"ד) שכ' ע"ז וז"ל תמהתי שכ' שיו"ט ב' הוא משום גזירת שמדא והלא אינו אלא מנהגא כדאמרינן שלחו מתם דאע"ג דידעינן בקביעא דירחא הזהרו במנהג אבותיכם כו' ומ"ש שיו"ט ב' הוא משום גזירת שמדא לא ידעתי מהו עכ"ל. ואין פתר לדברים האלו דהלא מבואר כן בש"ס וע' ברש"י שם ובערוך (ערך שמד) ועתוס' תענית (ד"ב ע"א ד"ה מיום) ובשו"ת הר"ש בן הרשב"ץ (סי' תרי"ט) ואולי לא הי' בגירסת הרדב"ז