עמודי אש נ

טינופת מקרי ולכן צריך להרחיק מלקרות ק"ש כנגדן ולענין מזוזה חייב. דמקרי מקים טינופת ולא נפיש זוהמייהו

(יא) והנה בסי' ע"ו ס"ד בהגהות רמ"א מבואר דש"ז על בשרו דינו כצואה וראיתי בס' זכרון למשה (ד"ה ע"א) שכ' על מה דאיתא בברכות (דכ"ה ע"א) דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד וז"ל ומכאן יש לדון דא"צ להרחיק כלל מש"ז דלא כתיב בי' לא וכסית ולא יד מחוץ למחנה ומהי תיתי כלל לאסרו ועוד הרי הי' ישראל משמשין תוך המחנה אלמא דלאו כצואה היא ולא כקילוח מי רגלים שהצריכו להרחיקו מתוך המחנה הקדוש ותימה על מ"ש רמ"א בשם מהרי"ל דש"ז דינו כצואה להרחקה ומ"ש מהרי"ל דדינה כצואה לענין יה"כ אין ראי' כלל דלא יהא אלא כטיט וליכלוך דשרי לרוחצם עכ"ל הזכרון למשה וכל דבריו ליתנייהו. הנה מ"ש דמהרי"ל לא ס"ל דש"ז דינו כצואה לענין הרחקה ורק לענין יה"כ התיר דהוי כטיט כו' לא ראה דברי המהרי"ל במקומן בה' יה"כ שכ' שם וז"ל דרש מהר"י סגל שאם יש לאדם ש"ז דבוק בבשרו חשיב כצואה ואסור להתפלל עד שיסירנו גם בשאר ימות השנה וגם ביה"כ אם עדיין לח הוא יקנחנו היטב עכ"ל מבואר דמהרי"ל כתב כן לכל ימות השנה ולא ליה"כ בלבד וזה כמ"ש הרמ"א. ומ"ש דהרי הי' ישראל משמשין במחנה כו' לק"מ די"ל דבשעה שמשמש מטתו אינו נחשב כצואה כלל דאדרבה הוא מקיים בזה מ"ע דפ"ו וכשהוא בקדושה וטהרה הוא מאד נעלה ומה דמות תערוך לו לצואה ועט"ז בא"ח סי' ג' וכוונת המהרי"ל והרמ"א הוא אחר התשמיש כשנשאר ש"ז על בשרו שאז דינו כצואה והנה מאין לו להזכרון משה דמי שהי' נדבק צואה על בשרו שאסור להיות במחנה הלא עיקר האיסור הוא שלא יפנה בתוך המחנה בכדי שלא יטנף את כל המחנה וע"כ צריך מקום מיוחד בחוץ שלא בתוך המחנה אבל אם הי' דבוק קצת צואה על בשרו לא מצינו בשום מקום איסור בזה ותו דהא כ' המ"א שם דבהוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע וא"כ י"ל דתיכף אחר התשמיש הי' מקנחין בבגדיהן באופן שלא הי' נשאר על בשרו כלל רק על הבגדים ומכוסה ואז שרי (הן אמת שמ"ש המ"א ראי' דעל בגדיו ומכוסה שרי משבת דקי"ד דאמרינן שם רבד איתמר דהיינו ש"ז ומדאיצטרך לטעם משניאי ע"כ דלתורה ותפלה אין קפידא וכ' המחה"ש ע"ז דהא מבואר כן בש"ס וע"ז לא יחלוק שום פוסק ע"ש ואני תמה ע"ז דהא הרי"ף כ' וז"ל ופי' רבד דם יבש וטעמו של דבר שלא יראה כדם נדה ויבא לידי חשד עכ"ל וכ"כ המאירי בחי' שם רבד כתם של דם כו' וא"כ שפיר יוכל שום פוסק לחלוק ע"ז ויפרש הך רבד בדם ולא ש"ז. אך עכ"ז הדין דין אמת דבבגדיו ומכוסה שרי) ותו י"ל דמ"ש הפוסקים דינו כצואה לאו דוקא והכוונה מי רגלים ולפ"ז לפמ"ש בשו"ת זכרון יוסף (חח"מ סי' י') דבמי רגלים הי' מותר בתוך המחנה כשהי' מחיצה ע"ש ולפ"ז שוב הי' מותרים לשמש בתוך המחנה דהא תשמיש צריך להיות תוך הבית ולק"מ ומ"ש הזכרון למשה אמאי לא כתיב בי' מחוץ למחנה הנה נוכל ללמוד זה מדהי' צריך הבעל קרי (גם אחר שלא הי' שוב על בשרו) להתרחק מהב' מחנות כדאיתא בש"ס פסחים (דס"ח ע"א) וע' במל"מ ה' בית הבחירה (פ"ז הט"ו) וה' ביאת המקדש (פ"ג ה"ג) וגם ש"ז מטמא לנוגע בה א"כ חזינן דהוא דבר טמא וע"כ מסתברא דש"ז הוא טנוף וטמא כצואה. וראיתי בביאור הגר"א (סי' ע"ו סק"ו) שכ' ע"ד הרמ"א הללו וז"ל אבל ממ"ש בסוכה כ"ו ב' לימא קסבר ר"י וכו' משמע דאפי' בשעה שרואה קרי מותר עכ"ל. ובאמת אין מהש"ס הזה השנה לדברי מהרי"ל ורמ"א דאין הכרח כלל לפרש הש"ס דמיירי בשעה שרואה קרי ויש לפרש דברי הש"ס כמו שפי' בשו"ת בשמים ראש ( סי' כ"א) דהא דקאמר לימא כו' היינו שהי' סבור דאפי' לאחר טבילה אסור ע"ש שהכריח כן בארוכה ושכן פי' רש"י בשבת (דמ"ט ע"א) ועמ"ש היד דוד (ררל"ו ע"ב) ואף שרש"י בסוכה ושאר מפרשים לא פירשו כן עכ"ז החמירו המהרי"ל ורמ"א לפי אינך פירושא שאין שום סתירה מדברי הש"ס וגם אין הכרח מהש"ס בודאי רק ברגיל וא"ש דברי רמ"א

(יג) וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת מאמר מרדכי (סי' א') דנסתפק במי שטובל לקרי' אם חוצץ אצלו דברים החוצצים בטבילה והביא ראי' מש"ס יבמות (דמ"ה) מי לא טבל לקרי' וקשה דלמא הי' אצלו דבר החוצץ ש"מ שפוסל גם בטבילה לקרי ע"ש. ואין מזה ראי' לפמ"ש הר"מ הא"ב (פי"ג ה"ט) דהכוונה שאם טבל לקרי' ש"מ שהיא נוהג בדת ישראל וא"כ מסתמא טבל כבר כדינו ע"ש ובה"ה וע' בב"ח ביו"ד סי' רס"ח שכ' שכ"ד הרי"ף ע"ש ובט"ז וא"כ אין מזה הוכחה כלל וראיתי להשם ישראל בברכות (פ"ג מ"ד) שהקשה לשיטות הפוסקים דכולו שאוב אסור מה"ת ובבעל קרי כשר שאובין א"כ דלמא טבל במים שאובין ויש ליישב דאותן המפרשים יפרשו הש"ס כפי' הרי"ף והרמב"ם אולם עדיין תקשה לרש"י דהוא פי' בש"ס דלא כהר"מ והוא ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת ועוד דבירושלמי קידושין (פ"ג הי"ב) מבואר דלא כהר"מ ע"ש וכבר העיר בזה השירי קרבן שם אך קושיות השם ישראל לק"מ לפמ"ש הלח"מ הי ברכות (פ"ו ה"ה) דלרבנן דפליגי על ר' יהודא ס"ל דשאובין אסורין גם לבעלי קרי והקשה שם על הראב"ד למה לא פסק כרבנן ע"ש וא"כ י"ל דריב"ל ס"ל כרבנן דשאובין אסורין גם לבעלי קרי ולק"מ. הן אמת שיש ליישב קושיות הלח"מ דבתוספתא (פ"ח דמקואות) מבואר דר"מ חולק על ר' יהודא והם הרבנן וכיון דחזינן דהרבנן הם ר"מ הדרינן לכללא דר"מ ור' יהודא הלכה כר' יהודא (ע' במה שאכתוב לקמן שיש פלוגתא בכלל הזה) והנה ראיתי להיד המלך ה' תפלה (פ"ד ה"ו) שהקשה על ההוא דריב"ל דמשמע דבימי' הי' העובדא והלא בימי ריב"ל כבר בטלו לתקנת עזרא ואיך הי' פשוט בעיני ריב"ל להחזיקו שבודאי טבל לקרי' ומזה הוכיח דגם אחר שבטליהו עכ"ז החזיקו ישראל על עצמם לחובה יעו"ש. וליתנייהו לדברי' דבודאי בימי ריב"ל לא בטלו לטבילתא עדיין עש"ס ברכות (כ"א ב') אמר ריב"ל מניין לבעל קרי שאסור בדברי תורה כו' ובדף כ"ב א' אמר ריב"ל מאי טובן של טובלי שחרין מאי טובן הא היא דאמר דבעל קרי אסור בדברי תורה ה"ק מאי טובן במ' סאה כו' ואי בטלו בימי' מאי קושיא א"ו דלא ביטלו עדיין בימי ריב"ל וז"פ. ובנידון השאלה של המאמר מרדכי יש לפשוט ממ"ש הראב"ד (בפ"ו מה' ברכות ה"ה) שהשיג על הר"מ דכ' דשאובין פסולין לנט"י וכ' הראב"ד וז"ל ואינו מחוור שהרי בעלי קרי טובל בהן אע"פ שהם שאובים עכ"ל ופי' הלח"מ דכיון דנט"י הוא דרבנן לא עדיף מטבילת בעלי קרין עכ"פ חזינן להראב"ד דס"ל דטבילת בעלי קריין דינו כדין נט"י והנה בש"ס חולין (דף ק"ו) מבואר דחציצה פוסלת בנט"י א"כ ממילא ה"ה לבעלי קריין מדינא וגם עתה אע"פ שבטלוהו אותן המחמירים על עצמם מסתמא רוצים לקבל עליהם כפי שהוא עפ"י הדין א"כ יש לזהר בדברים החוצצים. וראיתי להעיר על הפרמ"ג בא"ח (סי' תקל"ד במ"ז סק"א) שכ' וז"ל והוי יודע שמ"ש בש"ע בעלת הכתם שנמצא במועד הוא במרדכי בשם ר' אברהם. ע' ב"י בעל קרי שראה במועד או בעלת הכתם ולמה השמיט המחבר בעל קרי דהיינו שראה בחלוקי קרי במועד דא"א לכבסו קודם המועד עכ"ל הפרמ"ג ואין מקום לתמיהתו דמה שהשמינו בש"ע בעל קרי דאטו טומאה וטהרה יש לנו וע"כ כתב רק בעלת הכתם שזה נ"מ גם לדידן גם מה שהניח בצ"ע על הד"מ שם שכ' שזה להר"מ וע"ז כ' הפרמ"ג דהסיפא בכיבוס והעולים מטומאה לטהרה אף לרש"י מפרש בהכרח טומאת מצורע שצריך להחליף שמלותיו יעו"ש ובמח"כ נעלם ממנו מ"ש הלח"מ וז"ל ומ"ש ה"ה ז"ל נראה מדבריו כו' אע"ג דבכיבוס גריס והעולים מטומאה לטהרה י"ל דגם שם ס"ל לרש"י ז"ל דהיינו דוקא במצורע כמש"ש התוס' ז"ל עכ"ל וכוונתו למ"ש התוס' במ"ק (די"ח ע"ב ד"ה העולים) דדוקא מצורע שאסור לכבס וא"כ א"ש דברי הד"מ וז"ב

(יג) ויש לחקור מי שהי' מתפלל וצואה מונחת אצלו דאסור להתפלל אם רשאי א' לישב בתוך ד' אמות שלו אם אסור כמו מי שמתפלל במקום דליכא צואה. וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' ל"ח) שפסק דאסור מפני הרואים. והביא ראי' מעלי דחשב את חנה לשיכורה ושיכור אסור להתפלל ועכ"ז לא ישב שם. גם ראי' ממ"ש הטור דאף מי שעוסק בתורה ותורתו אומנתו שאסור להתפלל עכ"ז אסור לישב בד' אמות שלו עכ"ד. ולע"ד יש לדון בדבר דמנ"ל לחדש גזירה חדשה מדעתינו לגזור מפני הרואים במקום שלא מצינו להדיא כן. ולכאורה יש להביא ראי' להיפוך ממ"ש הטור (סי' ק"ב) דאם ישב מכבר ואח"כ בא חבירו להתפלל דא"צ לעמוד וקשה הא יש חשש מהנכנסים שלא ידעו דישב שם מתחלה ואמאי א"צ לעמוד אע"כ דלא חיישינן בזה מפני הרואים ואף הב"י שכ' בשם מהר"י מביהם להחמיר גם בישב מתחלה מטעמא אחרינא אתי עלה ולא מפני החשש מהרואים. והן אמת שראיתי בשו"ת (יד אלי' סי' ד') שהוא כ' להחמיר בישב תחלה מפני הרואים ואין דבריו מוכרחים כלל ואף לדידי' יש לחלק דדוקא בישב מתחלה שהנכנס לא ידע אם ישב מתחלה או לא יש בזה חשש משא"כ בצואה שהצואה מונחת אצלו והיא נכרת א"כ הנכנס יראה שהוא מתפלל אצל הצואה שתפלתו תועבה וליכא חשש ומה"ט יש לדחות הראי' מעלי ששם בשיכור כשעומד לפניו אל הקיר אינו מנכר כל כך שהוא שיכור משא"כ בצואה דמנכרה. ובשגם לפמ"ש הפרישה. דעלי מתחלה עמד לדעת מה הוא עושה דחשבה לשיכורה ולא הי' יודע אם היא מתפללת ואח"כ התפללה עוד ואמרה אליו שאינה שיכורה ואז עמד ע"ש א"כ שוב אין ראי' כלל הן אמת שמדברי הט"ז (סי' ק"ב סק"א) בתירוץ הראשון משמע דגם בשיכור אסור וראיתי להחיי עולם (דצ"ב ע"ב) שתמה עליו דלמה צריך לעמוד בשיכור הא אסור לו להתפלל יעו"ש וצ"ל להט"ז דהוא חשש מפני הרואים. אך כבר כתבתי דיש לחלק בין שיכור לצואה. ומ"ש ראי' מהטור במי שתורתו אומנתו באמת שקיי"ל בהא דלא כהטור וע' בלבוש בהג"ה דהטעם דכיון דא"צ להפסיק לתפלה לכן מותר לישב. ואף להא"ר שהחמיר כהטור. י"ל דהתם אף שא"צ להפסיק אבל כשמפסיק הוי תפלתו תפלה אבל בצואה לא הוי תפלה כלל. וע"כ נ"ל דאם הי' הצואה מנכרת בודאי א"צ לעמוד

(יד) והנה בא"ח (סי' ע"ה ס"ג) מבואר דיש לזהר בשעת ק"ש מקול באשה וראיתי להבאר שבע בבאר מים חיים (סי' ג') שתמה ע"ז דהרי בפ' י' יוחסין אמרינן נשדר לי' שלמא לילתא הא אמר שמואל קול באשה ערוה ומשמע אף שלא בשעת ק"ש. גם מ"ש ר"י דרק במזמרת הוי ערוה הא לאו אורח ארעא להשיב שלום בקול שיר וזמר. ולפי דעתי יש לישב זה עפ"י מ"ש הרשב"א בחי' לברכות (דכ"ה א') דלענין ק"ש אסור אף באשתו ובלא ק"ש אסור היכא שמזמרת ולשאול בשלום אשת חבירו כיון שהן דברים שבחיבה אסור אף בלא זמר וא"כ א"ש דבודאי מימרא דשמואל הכא מיירי באשתו ולק"ש כמו שוק באשה ערוה שפרש"י דמיירי באשתו ולק"ש ובקידושין מיירי במדברת ולענין לשאול בשלום וא"ש ואח"כ בינותי בספרים. וראיתי בא"ר בסי' ע"ג ושו"ת הלק"ט ח"ב (סי' צ"ג) ובמקראי קודש (דס"ג ע"ב) מ"ש בזה כעין מה שכתבתי. ובהכי א"ש דברי הרא"ם (פ' וירא) שכתב דמה ששאלו המלאכים בשלום שרה דהוי איסורא דקול באשה ערוה רק המלאכים אין להם יצה"ר וראיתי להצידה לדרך דף י"ב שתמה עלי' דהא כ' ר"י דדוקא כשמזמרת אסור אבל מדברת מותר ועוד דהא אמרו אל תרבה שיחה עם האשה ולא אסרו דיבור משום קול באשה ערוה ועוד דהא מצינו הרבה תנאים שדברו עם נשים ש"מ שדוקא כשמזמרת אסור עכ"ד אמנם עם האמור א"ש דגם הרא"ם יודה דמותר לדבר עם האשה היכא שאינה מזמרת אבל