עמודי אש מט

למימר ושיטת התלמוד הוא בהרבה מקומות עכ"ל מבואר שהרשב"א בעצמו הרגיש בזה ויישבו ומהתימה שראה תחלת דברי הרשב"א ולא ראה סופם. וע' במלוא הרועים (אות ל') שבסי' ה' כ' לדחות דאין ראי' מזה די"ל דמיירי בתפלה דלכ"ע אסור לבו רואה את הערוה והביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל. ובאות י"ז כ' רב ס"ל לבו רואה את הערוה אסור דמוקי בדכ"ה ב' מתני' במים עכורים שלא יראה לבו ערותו משמע דס"ל דאסור עכ"ל. ודבריו סותרים זה את זה דלפמ"ש למעלה אינו מוכח דרב ס"ל לבו רואה את הערוה אסור

(ט) ויש לעיין בעגבות אי הוי ערוה לענין ק"ש וראיתי במ"א (סי' ר"ו סק"ה) דכ' דעגבות אין בהן משום ערוה והביא שכ"כ הרע"ב פ"ב ממ"ס חלה והנה בהגהות חדשות למהר"י ציטלש לסמ"ג (סי' פ"ד ס"ק י"ג) הביא דברי הרמב"ם (פ"א מה' ברכות) וסמ"ג (עשין כ"ז) שכתבו דהא דאשה מברכת כשהיא ערומה הוא דוקא כשפניה טוחות בקרקע ובש"ס ברכות מבואר לפ"ז בדף כ"ד ע"א דאין הלכה כרב הונא ועגבות יש בהן משום ערוה ואישתמיט מהמ"א דברי הרמב"ם וסמ"ג האלו עכ"ד ותמהני דאיך אפשר לומר דהמ"א לא ראה הרמב"ם דהא המ"א הביא שם דברי הב"י והב"י סיים שם שכ"כ הר"מ פ"א מה' ברכות ועוד דהא המ"א הביא דברי הר"מ פ"ה מחלה ובפי' המשנה (כצ"ל וכוונתו בחיבורו פ"ב מה' ביכורים ופי' המשנה פ"ב מחלה) ששם כ' להדיא דבעינן פניו טוחות בקרקע ותו תמי' לי טובא דהא הרע"ב שם פסק להדיא דבעינן פניה טוחות בקרקע וא"כ דעת הרע"ב הוא היפוך דברי המ"א וביותר תגדל התמי' על הרע"ב שדבריו סותרים זה את זה דמתחלה כתב דבעינן פניה טוחות ואח"כ כתב דעגבות אין בהן משום ערוה וצ"ע לכאורה ושוב ראיתי להאור (סי' ע"ד סק"ה) שכ' שהרע"ב טעה בזה וכן תמה על הרע"ב הפני משה בירושלמי חלה (פ"ב ה"א) וביין הרקח (דכ"ז א') אולם כזאת תקשה ג"כ על התשב"ץ (ח"ב סי' רצ"א פ"ו) שכ' וז"ל האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהוא יכולה לכסות עצמה כשפניה טוחות בקרקע ואע"פ שעגבותיה נראין עגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה עכ"ל. וא"כ יהיו דבריו סותרים זה את זה דבעי טוחות וכ' דעגבות אין בהן משום ערוה וגם תקשה עליו מדברי הרמב"ם והסמ"ג וכמו שהקשה מהר"י ציטל"ש על המ"א ותו יש לעורר על ההג"א פ"ג דברכות שכ' דעגבות אין בהן משום ערוה. והוא מהא"ז ה' טהרת ק"ש (סי' קל"ג) ואלו בה' חלה (סי' רכ"ה) כ' וז"ל שמעינן מינה דהאשה ערומה אע"פ שיושבת אינה קוצה חלתה ומברכת אא"כ פניה של מטה דבוקות ומכוסות בקרקע עכ"ל א"כ מבואר דבעינן פניה טוחות ויהי' דברי הא"ז סותרים אהדדי. ותו קשיא לי טובא דהא הטור (סי' ע"ג) הביא דהאלפסי סובר דבאשתו מותר בהחזרת פנים בלא הפסק טלית והר"י סובר דאסור ולא הכריע וכ' הב"ח שם וז"ל ומיהו אף לרב אלפס דמתיר באשתו בלא טלית מפסיק וכרב יוסף לא שרי אא"כ דמחזיר פניו ויקרא משום דכל זמן שהם פנים כנגד פנים פשיטא דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה ע"י איברי תשמיש אבל בשזה מחזיר פניו וזה מחזיר פניו אע"ג דאיכא עגבות דנגעו אהדדי עגבות אין בהן משום ערוה עכ"ל וא"כ מבואר דלהאלפסי עגבות אין בהן משום ערוה וא"כ הדין הזה אי עגבות יש בהן משום ערוה תליא בפלוגתת הרי"ף והר"י. והטור לא הכריע כמאן. ואמאי בטיו"ד (סי' שכ"ח) פסק בפשיטות דבעינן פניה טוחות בקרקע. וקושיא הזאת תסוב ביתר שאת על הרמב"ם דפסק פ"א מה' ברכות ופ"ה מה' ביכורים ובפי' המשנה דבעינן פניה טוחות ובה' ק"ש (פ"ג הי"ח) פסק כהרי"ף דבאשתו מותר בהחזרת פנים וע"כ דעגבות אין בהן משום ערוה. וזה הניח בתימה על הרי"ף והסמ"ג מהר"י ציטל"ש יעו"ש. אשר ע"כ נראה לפי דעתי דאלו הפוסקים פירשו הש"ס דהאי תרגמא רב נחמן כגון שהי' פניה טוחות בקרקע לא קאי להשיג להמסייע לר"ה. רק הוא מלתא בפ"ע דר"ה תרגמא לאותו משנה דהאשה קוצה חלתה ערומה היינו בשפניה טוחות בקרקע דאל"כ ערותה יגולה וזה לכ"ע. וסייג מצאתי לדברי מדברי הר"ח שהביא הא"ז שם וז"ל ופיר"ח התם ואסיקנא דעגבות וכיוצא בהן נוגעות באחוריו והן איברים שאין האיש רואה אותן בעת קריאתו אין בהן משום ערוה כו'. והא דמסייע מיני' האשה יושבת וקוצה חלתה ומברכת ולא חיישינן משום ערוה אוקמינא דוקא יושבת כדי שיהי' פניה של מטה כבושות בקרקע וערותה מתכסה ואינה נראה הכא הוא דשרי ואי ליתא הכי אסור עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ח סתרי אהדדי דמתחלה כתב דעגבות אין בהן משום ערוה ואח"כ כ' דצריך דוקא פניה טוחות בקרקע אע"כ דהר"ח פי' כמ"ש. וכוונת דבריו הכי והא דמסייע מיני' האשה יושבת כו' כלומר ההוא משנה דאייתינן לאסייע לר"ה מינה אוקמינא דמיירי בפניה טוחות כדי שתהי' ערותה מתכסה וזה גם לרב הונא וא"כ מיושבין דברי הרמב"ם והסמ"ג והטור והתשב"ץ והרע"ב והשתא א"ש גם דברי המ"א ולא קשה מה שהקשה עליו מהר"י ציטל"ש דהמ"א לא בא להוכיח שלא בעינן פניה טוחות בקרקע דזה בעינן לכ"ע רק חקר בעגבות אי יש בהן משום ערוה וכמבואר בדבריו ובזה אינו מוכח דהר"מ לא יסבור כן אדרבה לפמ"ש גם הר"מ סובר כן. וא"כ בדין עגבות אם יש בהן משום ערוה הי' נראה לפסוק כהמ"א כיון דכתבתי דכן דעת הר"ח והרמב"ם והא"ז והסמ"ג וההג"א והטור והתשב"ץ והרע"ב ודברי הב"י צע"ג שכ' בסי' ר"ו דלא קיי"ל כר"ה וכמ"ש בסי' ע"ג ובאמת בסי' ע"ג לא כ' כלום מזה. וראיתי במחצית השקל שם שכ' שכיון שקיי"ל דלא מהני בשנים שישנים בהחזרת פנים ע"כ דהוא משום דעגבות יש בהן משום ערוה ולפי מ"ש בשם הב"ח דהא דבאשתו מותר בהחזרת פנים ע"כ דהוא משום דעגבות אין בהן משום ערוה א"כ תמוה דסוף סוף מוכח דקיי"ל כר"ה מהא דפסקינן בסי' ע"ג ס"ב דבאשתו מותר לק"ש ולא כ' רק שנכון לחוש לדברי האוסרים והעיקר כדעה הראשונה א"כ מוכח להיפוך. וצע"ג. וגם דברי המ"א צ"ע מ"ש שהרי"ף והרא"ש לא הזכירו פניה טוחות בקרקע ובאמת הזכירו הרא"ש בה' חלה. וכן הקשה בא"ר. ותו קשה למה לו למידק כן מהרי"ף הא ע"כ מוכח כן מהרי"ף מדהתיר באשתו בהחזרת פנים וצ"ע. אולם לדינא צדקו דברי המ"א וצל"ע על הא"ז שפוסק דעגבות אין בהן משום ערוה וכמ"ש ההג"א בשמו וסיים שם וז"ל הלכך שמעינן מהתם דא' ישראל ערום וא' עכו"ם ערום אם עגבותיהן וערותם מכוסות אע"ג שכל גופם ערום מותר לקרות ק"ש כנגדם כו' ע"ש דלמה לי דיהי' העגבות מכוסות דהא עגבות אין בהן משום ערוה והוי כמו שאר הגוף דמותר גם כשהוא מגולה. ולומר דאף דעגבות אין בהן משום ערוה לענין נגיעה אבל לקרות כנגדו אסור אף שיש לי עזר לזה מדברי השיטה מקובצת לברכות (די"א ע"א) שכ' וז"ל עגבות אין בהן משום ערוה ודינם כשאר בשר אבל במגולין אסור לקרות ק"ש כנגדן עכ"ל נראה לכאורה שחילק בין נגיעה לקריאה אך לא ידעתי טעם החילוק בזה וע' חי' הרשב"א ותוס' הרא"ש ופנ"י בברכות שם ותו דנראה דהא"ז לא ס"ל החילוק הזה ממ"ש למעלה דעגבות אף דאין בהן משום ערוה עכ"ז אסור באשתו כשמגולה עגבותיה לקרות ק"ש כנגדה דלא גרע מטפח באשה ערוה כו' ע"ש ואמאי לא אמר בלא"ה דהא אסור לקרות נגד עגבות וע"כ צל"ע לשון עגבותיה שבא"ז. שוב מצאתי בפסקי הר"ם ריקאנטי (סי' ז') שהביא דברי הא"ז האלו וכ' וז"ל וקשה לי דאמר בברכות עגבות אין בהן משום ערוה. ואינו קשה דדוקא באשה אמר הכי שיכולה לכסות א"ע אבל באיש לא עכ"ל ומיושבין דברי הא"ז. ועכ"פ מבואר דגם הר"ם ריקאנטי פסק בפשיטות דעגבות אין בהן משום ערוה וכ"ה ברוקח (סי' שמ"ה) שכ' אבל אשתו אצלו יחזירו פניהם זה מזה ויקרא ק"ש אע"ג שעגבותיהם נוגעים ביחד עכ"ל מבואר ג"כ דס"ל דעגבות אין בהן משום ערוה (אולם הוא בסי' שנ"ט כשהזכיר דין דהאשה קיצה חלתה ערומה לא כתב שיהי' פניה טוחות בקרקע) והנה הר"ן בפ"ק דפסחים כ' בשם הרמב"ן דגרסינן בירושלמי חוץ מקידושין בבעילה (דאינו מברך עובר לעשייתן) דהינו דאין לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הרי היא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום לא יראה בך ערות דבר כו' וראיתי בהגהות הג' ר' זלמן מרגליות שם שכ' ע"ז וז"ל וצ"ע לשיטות הרי"ף והרמב"ם דס"ל דבאשתו עמו מותר לקרות ק"ש בהחזרת פנים בלא הפסקת טלית משום דכגופו דיינינן לי'. ואולי הרמב"ן ס"ל כדעת הסוברים אפי' באשתו עמו הפסקת טלית דוקא כו' ע"ש והנה הקושיא על הרמב"ן לא ראה שכבר העיר הבאר שבע בבאר מים חיים סי' ט"ז. ומה שתירץ דהרמב"ן ס"ל כדעת הסוברים בטוא"ח סי' ע"ג ובב"י שם לא ייחסו להדיעה הזאת רק להר"י ואמאי לא הביאו שכ"ה דעת הרמב"ן והר"ן. ע"כ הי' נראה לכאורה לומר דהרמב"ן ס"ל דעגבות יש בהן משום ערוה וא"כ צריך להפסיק בעגבות. אך באמת צל"ע דברי הר"ן שהביא כן בשם הרמב"ן משמע דס"ל הכי ובאמת בחי' הרמב"ן לפסחים (ז' ב') איתא וז"ל ובירושלמי דמס' ברכות אמרו חוץ מקידושין כו' ומדלא אמרו בגמ' דילן אלא חוץ מטבילה לא סמכינן אגמרא דבני מערבא בהא עכ"ל וא"כ מבואר דהרמב"ן לא ס"ל כן להלכה וא"כ י"ל דבאמת הרמב"ן בעצמו פסק כהרי"ף והרמב"ם. וסובר דהירושלמי פוסק כהברייתא דפליגי ארב יוסף ולפיכך אמרו שם חוץ מקידושין בבעילה אבל הש"ס דילן דלא אסקי כן משום דפסקו הלכה כרב יוסף וא"כ אינו מוכרח דהרמב"ן יסבור דיש בעגבות משום ערוה ויש לפסוק כהמ"א שהוא שיטת הראשונים. ואחרי אשר כתבתי כל זה בינותי בדברי האחרונים וראיתי בס' קובץ על יד בפ"א מה' ברכות שיישב דברי המ"א בדרך רחוקה. ואשר כתבתי הוא הנכון. וגם ראיתי בס' מכתב לחזקי' בחידושיו למשניות דחלה על מ"ש הרע"ב דעגבות אין בהן משום ערוה כתב וז"ל הכי אמרינן במס' ברכות (כ"ד א') מסייע לר"ה כי' אולם מדברי הפוסקים בא"ח דפסקו דצריך הפסק בגד מבואר דפסקו דלא כר"ה עכ"ל ולא הרגיש בסתירת דברי הרע"ב ובכל מ"ש שכ"ה באמת דעת הפוסקים וע' במגן האלף שבמגן גבורים שהעלו דלא כהמ"א בטוחות בקרקע ולא הרגישו במ"ש. ועלז לבי כאשר ראיתי בביאורי הגר"א ליו"ד (סי' שכ"ח ס"ק ג') שכ' וז"ל ונראה דהרמב"ם לא גרס לימא מסייע אלא מסייע וכו' והא דתרגמי' רכב"י הוא בפ"ע דאף אם פניה טוחות מ"מ נראין עגבות עכ"ל וקרובין דבריו למה שכתבתי מתחלה. והנה בעט"ז (סי' ע"ג) כ' בשם הנ"א בשם הא"ז דבקטני' בני ביתו מותר אף שנוגעין ערותן בהחזרת פנים. ובאמת לא נזכר כלל בהג"א שצריך החזרת פנים וביותר מבואר כן בא"ז ה' טהרת ק"ש סי' קל"ג שגבי קטנים לא הזכיר החזרת פנים רק אח"כ גבי גדולים כ' החזרת פנים ומבואר להדיא שם דגבי קטנים לא צריך כלל החזרת פנים וז"ב

(י) והנה בש"ע (סי' ע"ט ס"ז) מבואר דלולין של תרנגולין אסור לקרות ק"ש כנגדן כמו נגד צואת אדם. והוא מהתוס' והרא"ש וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ל') שכ' ע"ז דצע"ג דהא ביומא לגבי מזוזה איתא לולין של תרנגולים חייבים במזוזה וע"כ דלא נפיש זוהמייהו עכ"ל וכן הניח בצ"ע החיי אדם (כלל ט"ו סי' ב'). ולק"מ דיש חילוק בין האיסור לקרות ק"ש מפטור מזוזה דלענין שיפטור ממזוזה בעינן שיהי' נפיש זוהמייהו ואל"כ חייב במזוזה אבל לענין ק"ש אף דלא נפיש זוהמייהו עכ"ז צריך להרחיק ודבר זה מבואר בטיו"ד (סי' רפ"ו) וז"ל אבל כל מקום שהוא לדירה חייב אע"פ שהיא במקום טינופת עכ"ל וע' ב"ח שם ס"ג וס"ה שביאר שם הדברים באורך וא"כ לולין של תרנגולים נהי דלא מקרי נפיש זוהמייהו אבל מקום