עמודי אש מח

שכח לומר המלך הקדוש אין מחזירין אותו דאין מקדשין החודש בלילה וכ' החיי אדם דהוא דבר מחודש ומהתימה ממנו שנעלם ממנו דברי ר' יונה פ' תפלת השחר שיש שהי' רוצין לומר כן והוא דחה אותם דמלבד דהוא ר"ח הוא ג"כ יו"ט והביאם ג"כ הב"י (סי' תקפ"ב) ואחרי כותבי זאת ראיתי בשו"ת מים חיים (די"ד א') ובשו"ת דברי נחמי' שהעירו כן על הח"א ע"ש

(ה) הנה בסי' קכ"ג מבואר דיחיד כשעוקר רגליו צריך לעמוד באותו מקום עד שיגיע ש"ץ לקדושה. וראיתי במ"א שם שכתב בשם הרד"כ שחייב לכוון רגליו כמו בתפלה והעתיקו אותו כל האחרונים וע' במאמר מרדכי (סי' קכ"ג סק"ה) שכתב שכן הי' נוהג וע' מעשה רוקח ה' תפלה (פ"י ה"ב) שכ' והרב מנוח כ' דהני ג' פסיעות ילפינן להו מדכתיב רגליהם רגל ישרה רגליהם תרי רגל חד ונראה דמזה כ' הרד"כ הביאו הכנה"ג שם דחייב לכוון רגלי' כמו בתפלה עכ"ל ולא מוכח כלל מזה שיהי' צריך לכוון רגלי' כשעומד אחר שפסע דמזה לא נוכל ללמוד רק בעת שפסע ולא כשעומד. וגם דבר הזה הוא תמי' בעיני דהא עיקר הטעם מה שאינו חוזר למקומו הוא בכדי שלא יהי' ככלב שם על קיאו שנראה שהתפלה שהתפלל אינה תפלה וע"כ הוא רוצה להתפלל עוד הפעם והנה המ"א כ' זה בשם הרד"כ וכ' לעיין בבנימין זאב אולם כבר כ' הא"ר דבב"ז לא נזכר כלל מזה ורק הדין הזה מוצאו מהרד"כ והנה זה לשון הרד"כ ודרך אגב אומר דצריך לכוון רגליו כמו בתפלה שהרי אנו אומרין נקדש כשם שמקדישין אותו כו' וכתיב ורגליהם רגל ישרה עכ"ל והדברים מבוארים דזה קאי על קדושה שצריך לכוון רגליו כשאומר קדושה [וע' בתה"ד (סי' כ"ח) שכתב ממש כדברים האלו לענין שצריך לעמוד בקדושה והתה"ד חידש זה ואולי בימי הרד"כ עדיין לא נתפשט זה ע"כ חידש אותו או אולי נשמטו ממנו לפי שעה דברי התה"ד הללו] ויען שהזכיר מקודם מקדושה ע"כ דרך אגב חידש דין הזה דצריך לעמוד בקדושה אבל בעת שעקר רגליו ועומד אז בודאי א"צ לכוון רגלי' ועל המ"א אין התלונה כי הוא לא ראה דברי התשו' כנודע רק שהעתיק מהכנה"ג אולם על הכנה"ג והאחרונים היא מהתימה שכתבו בשם הרד"כ מה שלא עלה על לבבו וע' במגן גיבורים (בסי' קכ"ד סק"ב) שראו דברי הרד"כ בשורשן ועכ"ז העתיקו במגן האלף דין הזה והוא מהתימה

(ו) ויש לחקור במקום שצריך לחזור ולהתפלל בעקר רגלי' אם צריך דוקא עקירת רגלי' או היכא שפסק מלהתפלל אף שעדיין לא עקר רגלי' סגי והנה המ"א (סי' תכ"ב) כ' דלא בעינן עקר רגלי' רק היכא שאין דעתו לומר עוד תחנונים סגי וראיתי להחיי אדם (כלל כ"ד) שכ' ע"ז וז"ל ולי נראה עקירת רגליו עקירת רגלי' ממש ובנשמת אדם כתב דעיקר יסודו לחלוק ע"ד המ"א משום דהמ"א הביא ראי' לזה מהירושלמי פ"ה ממס' ברכות ועיינתי בירושלמי ולא נזכר מזה כלום עכ"ד ומפני זה חלק על המ"א. ובאמת צדקו דברי המ"א. ואשתמיט מיני' הירושלמי פ"ה דברכות על המשנה דהאומר על קן ציפור וכו' וז"ל שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אם עקר את רגלי' חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה אמר ר' יודא בר פזי הסיע דעתו כמו שעקר את רגלי' דמי ע"כ והירושלמי הזה הביאו ג"כ הרשב"א בחי' לברכות ספ"ד ע"ש מבואר להדיא כדברי המ"א וראיתי להפרמ"ג בא"א (סי' תכ"ב סק"ד) שהקשה על הירושלמי הזה שסובר ר' יוחנן שצריך לחזור ובפ"ג שאכלו בירושלמי אמר ר' יוחנן דאינו חוזר כו' עכ"ד יעו"ש שהניח בצ"ע. ולק"מ דהא כ' הב"י בפי' הירושלמי דפ' ג' שאכלו דמיירי בבהמ"ז ע"ש וא"כ לק"מ דבפ' אין עומדין מיירי בתפלה (וע' בד"מ שהשיג על הב"י אולם כבר יישבו הפרישה) וגם לפי דברי הר"מ דמיירי בתפלה י"ל לפמ"ש הפר"ח בסי' תכ"ב דר' יוחנן הדר בי' לאחר ששמע הברייתא וא"כ ההיא דפ' אין עומדין נשנית לאחר חזרה ולק"מ

(ז) ויש לחקור במי שדרכו להאריך בתפלת י"ח אם יותר טוב שיתחיל להתפלל קודם הציבור בכדי שיוכל לענות קדושה או לא וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ס"ח) שכתב דצריך להתחיל מקודם יעו"ש ולענ"ד לא נהירא כן דעדיין לא פלטינן מהא דאסור לאדם להקדים תפלתו לתפלת הציבור. וכן ראיתי להמעשה רוקח ה' תפלה (פ"י הט"ז) שכ"כ בפשיטות יע"ש ומ"ש הפרי תבואה דכיון דעיקר טעמא מה דאסור להקדים תפלתו הוא משום תפלה בציבור ובתפלת ציבור כשמקדים שפיר דמי ומקרי מתפלל עם הציבור לא נהירא כן לדעתי. חדא דנראה דאם מתחיל תפלתו קודם הציבור לא מקרי מתפלל עם הציבור אף שמסיים שוה. ומ"ש הפרי תבואה דהא בלא"ה אין אנו מתפללין שוה בשוה כו' אינו נראה דעיקר תפלת הציבור מקרי כשמתחילין ביחד ואח"כ זה מקדים וזה מאחר ונראה ראי' לזה ממ"ש הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' רצ"ג) דהשמש יכריז יעלה ויבא קודם שיתפלל וכותי' פסק בש"ע (סי' רל"ו ס"א) והב"ח כ' בשם רש"ל דהשמש יקדים מעט להתפלל קודם הציבור ויגיע ליעלה ויבא קודם הציבור ואז יכריז. ולכאורה קשה דאמאי לא כ' הרשב"א והש"ע תקנה זו דהא גם לפי ההיתר של הרשב"א דדמי לטול וברוך דלא הוי הפסק עכ"ז לכתחלה אסור וכמבואר ברמ"א סי' קס"ז ס"ו בהג"ה וא"כ מדוע נתיר לכתחלה להפסיק ולא יעשה התקנה שכתב הרש"ל. אלא ע"כ דלהכי לא רצה הרשב"א והש"ע שהשמש יעשה כן משום דיש בזה איסור דיקדים תפלתו להתחיל להתפלל קידם הציבור דעיקר תלוי בההתחלה וע"כ התיר הרשב"א האיסור לכתחלה להפסיק ולא התיר שיקדים תפלתו. ואולי גם הרש"ל מודה לזה. רק ס"ל דהטעם דאסור לאדם להקדים תפלתו הוא משום בזיון הציבור וכמ"ש בשו"ת יד אלי' (סי' ז') וכשמקדים לצורך הציבור שוב ליכא בזיון (וע' ישועת יעקב סימן תכ"ב שהעיר בזה הא השמש לא יתפלל בציבור וכ' דכיון דמתפלל מקצת תפלה בציבור שפיר דמי. ולא העיר כלל מהא דאסור לאדם להקדים תפלתו לתפלת הציבור) ומ"ש הפרי תבואה ראי' לדעתו מהא דפסקינן דאם אינו יכול לקיים הידור מצוה לענות בפה קדושה אף דשומע כעונה אל יתפלל עד לאחר מודים. וקשה אטו משום הידור מצוה יפסיד תפלה עם הציבור א"ו דאף אם יתחיל אח"כ הוי ג"כ תפלה עם הציבור עכ"ד. אינו ראי' כלל מב' טעמים. חדא דהא מיירי שבא ומצא שכבר התחילו המתפללין תפלה בלחש שזה נקרא בלשון חז"ל תפלה וכן מבואר להדיא בסמ"ג (מ"ע עשין י"ט וע' בטור וב"ח וא"ר סי' ק"ט) דמיירי בכה"ג א"כ כיון שכבר התחילו הציבור להתפלל כבר הפסיד תפלה בציבור לפי מה שכתבתי דהעיקר תלוי בההתחלה וא"כ אין ראי' כלל והוי תדע מכח קושיא. ובלא"ה דברי שגגה הם דאף אם נודה דאם מתחיל אח"כ הוי ג"כ תפלה בציבור מ"מ אם מתפלל עם הש"ץ בחזרה לא מקרי מתפלל עם הציבור דהא אין הציבור מתפללין ובפרט בזה"ז ובזה נדחה נמי הראי' שהביא הפרי תבואה מהמ"א סי' ק"ט דאם יפסיד תפלת ערבית עם הציבור צריך להתפלל עם הציבור ואמאי כאן התירו לבטל תפלה עם הציבור והא ליתא דכאן בלא"ה שוב א"א לו להתפלל עם הציבור אך בלא"ה נראה דכאן לא מטעם תפלה עם הציבור אתינן עלה דא"כ מדוע אם אין השעה עוברת אם ילך לביתו ילך לביתו ולא להתפלל קודם הציבור וכמ"ש הע"ת והב"ח סי' צ' והסכימו לזה להקת האחרונים ע' שלמי ציבור (דיני נט"י סי' ו') אע"כ העיקר כמ"ש בשו"ת יד אלי' (סי' ז') דכאן משום בזיון ציבור אתינן עלה דנראה ככופר במי שהציבור מתפללין וא"כ פשיטא דאסור להתחיל מקודם ושוב ראיתי בספר ארץ החיים (דף נ' ע"א) שהניח בצ"ע דברי המ"א הנ"ל שכתב דתפלה בציבור עדיף מאיש"ר דהא חזינן דגם קדיש ומודים נדחו מפני זה יע"ש והא ליתא וכמו שכתבתי דהתם לא נדחה תפלת הציבור דבלא"ה כבר התחילו להתפלל ומש"ש דהא זה מקדים וזה מאחר כבר כתבתי דעיקר הולך אחר ההתחלה. ומה שהביא ראי' מהמימרא דהנכנס לביהכ"נ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר כו' אינו ראי' כלל דהתם לאו דוקא ציבור עמ"ש הטור סי' ק"ט וגם בלא"ה נהי דלא מקרי לדידי' תפלה בציבור מ"מ בשעה שהציבור מתפללין מקרי וגם ע"ז אמרו בגמ' דיחיד לגבי ציבור כו' ודו"ק. והנכון כמ"ש לדינא

(ח) הנה אנן קיי"ל דלבו רואה את הערוה אסור וראיתי להב"ח (סי' צ"א) שהקשה דברי התוס' אהדדי דבשבת (ד"י ע"א) כתבו דלתפלה צריך לאזור חלציו דמשמע דס"ל כר"ש שחיבר מחזור ויטרי דהלכה דלבו רואה את הערוה מותר. רק דלתפלה קפדינן משום הכון ואלו בברכות (דכ"ה ע"ב) פסקו דלבו רואה את הערוה אסיר והלום ראיתי להשונה הלכות (ח"א דט"ז וי"ז) שתמה על הב"ח במה שפי' דברי ר"ש דס"ל דבתפלה לבו רואה את הערוה אסור. והוא פי' דר"ש שהוא ס"ל דהסוגיא דשבת קאי לדעת הסוברים דלבי רואה את הערוה אסור אבל אם לבו רואה את הערוה מותר גם בתפלה לא צריך לאזור חגורו יעו"ש ולענ"ד צדקו דברי הב"ח דהא בא"ז ה' טהרת ק"ש (סי' קכ"ח) אחר שהביא דברי ר"ש בשם רש"י שפסק דלבו רואה את הערוה דמותר כ' וז"ל כ' בתשו' הבבליים ראיתי פעם א' את רבי שהי' מתפלל בלא חגור ותמהתי ואמרתי מה זה שהוא מתפלל והוא לא חגור מתנים הא אמרינן בברכות שאסור לאדם להתפלל בלא חגור חלציים וטעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ואמר כמדומה לי שבאותן הימים לא הי' להם מכנסיים כו', והכותב הוא ר"ש ורבו הוא ר' שלמה עכ"ל הא"ז והשתא תמוה מה שתמה ר"ש על רבו שהתפלל בלא חגור דהוא בעצמו פסק בשם רבו דלבו רואה את הערוה מותר. אע"כ דגם לדידי' מודה בתפלה שצריך חגור שלא יהא לבו רואה את הערוה והוכיח כן מסוגיא דשבת דאמרינן בפשיטות דבתפלה בעינן חגור ומוכח מזה להדיא דלא כהשונה הלכות דלדעתו כ' הרר"ש כן רק לפי הסוגיא דשבת דס"ל לבו רואה את הערוה אסור ולהלכתא קיי"ל דמותר גם בתפלה והא ליתא דהא הר"ש כ"כ לדינא וצדקו דברי הב"ח אך מ"ש הב"ח דההג"א ס"ל להלכה כר"ש הא ליתא דהא ההג"א כתב כן בשם הא"ז והא"ז השיג על דינו של הרר"ש וס"ל להלכה דלבו רואה את הערוה אסור. וכוונת המג"א כך הוא דהטעם דחגורה משום לבו רואה את הערוה וכשיש לו מכנסיים א"צ חגורה אפי' משום הכון וז"ב. וראיתי להפנ"י בשבת שם שכ' וז"ל ובלא"ה קשיא לי לדברי המחזור ויטרי א"כ מאי קמקשה מעיקרא ליקו הכי וליצלו אטו מי לא הוי ידע דאסור להתפלל אם לבו רואה את הערוה עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא אטו תנאי שקלת מעלמא מי ליכא הי"א דס"ל לבי רואה את הערוה מותר ובפרט שהוא הקשה זה על ר"ש דהוא ס"ל להלכה דלבו רואה את הערוה מותר רק בתפלה אסור וזה נלמד מהסוגיא דשבת הזאת וא"כ מאי קא מקשה ומש"ש הפנ"י ובפרש"י בברכות פ' מי שמתו מבואר להדיא כמו שכתבתי והובא ג"כ בב"י א"ח סי' צ"א עכ"ל ותמהני דלפ"ז יסתרו דברי רש"י אהדדי דהא הוא בעצמו התפלל בלא חגורה וכמ"ש ר"ש בשמו א"ו דהתם קאי כשהוא ערום בזה כ' רש"י דבתפלה שהוא כעומד לפני המלך לא הוי הכון אבל בלא חגורה גם בתפלה שריא וז"ב ודרך אגב אעיר על שו"ת אור הנעלם באור לו בציון (סי' ק"ו) שהביא מדברי הרשב"א בחידושיו שרצה לפסוק להלכה דלבו רואה את הערוה מותר משום דהלכה כת"ק נגד י"א. וע"ז כ' הוא דבברכות דף כ"ה אמר ר' אלעזר משום רבינו דהוא רב על מה שמקשה שם והרי לבו רואה את הערוה דמיירי במים עכורים ש"מ שס"ל דלבו רואה את הערוה אסור והלכה כרב באיסורין יעו"ש ותמהני עלי' שנעלם ממנו סוף לשון הרשב"א שם שכ' שם וז"ל ואי משום דר' אלעי משם רבינו דלמא לפרוקי מתני' ככ"ע אתיא וכדרך בשלמא לת"ק אלא לי"א מאי איכא