עמודי אש מז

סמך מה"ת. ומה גם לגירסת הגאונים (שהביא הרע"ב והוא הגירסא שכתב רש"י דלא גרסינן לה) והיינו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ופירשו דבאמת גם קרבן עצים דוחה מנחה ונעילה ועיקר הקושיא הוא על דדחי קרבן עצים נעילה וקרבן מוסף לא דחי ומתרץ דמוסף ד"ת ולכן לא צריך חיזוק משא"כ קרבן עצים צריך לדחות גם נעילה ע"ש וכן פי' הקרבן העדה בירושלמי בודאי א"ש דא"כ שוב לא מוכח מזה דמנחה ד"ת וכמבואר אך להר"מ א"א לומר כן כמו שיראה הרואה בר"מ ה' כלי המקדש (פ"ו ה"ח) אך להרמב"ן שפיר י"ל כן וצל"ע על רש"י ותוס' שפירשו בדברי ר' יהושע קרבן עצים אין בנעילה דדוקא בנעילה ולא במנחה דמניין להם כן דהא בדברי ר"ע פי' קרבן מוסף אין בנעילה דכ"ש במנחה ובר' יהושע פי' להיפוך וע' יד דוד בתענית שם ובשו"ת משכנ"י חא"ח (סי' פ"ד) וצל"ע לעת הפנאי

(ב) הנה (בסי' רצ"ה ס"ד) פסקינן דק"ש של לילה הוא רק עד עמוד השחר ואח"כ לא יצא ידי חובתו רק כשנאנס. וראיתי בשו"ת משיבת נפש (חאו"ח סי' א') שדחה דברי הפוסקים וס"ל דיקרא עד הנץ החמה. ולדעתי צדקו דברי הפוסקים דמ"ש המשיבות נפש ע"ד הרשב"א בחי' לברכות (ד"ט ע"א) וז"ל ומה שיצא להראשונים כן מהא דברכות דף ח' דאמר ר' גמליאל לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ודייק הרשב"א הא עלה לא. לענ"ד פשוט דרשב"י משום ר"ע פליג אר"ג ולהכי אמר ריב"ל. להני זוגי דרבנן כדאי הוא ר"ש לסמוך עלי' בשעת הדחק ואי לא פליג אפי' שלא בשעת הדחק נמי עכ"ל ושגג בזה ולא ראה מ"ש הרשב"א לעיל מזה דרשב"י אליבא דר"ע ורשב"י אליבא דנפשי' פליגי בזה דרשב"י אליבא דר"ע ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק נמי ותדע לך מדאמר ריב"ל כדאי ר"ש לסמוך עלי' בשעת הדחק אלמא רשב"י אפי' שלא בשעת הדחק קאמר אבל רשב"י אליבא דנפשי' אינו מתיר רק בשעת הדחק וכן ר"ג ס"ל כן ומ"ש המשיבות נפש דמדאמר ר"ג לבניו דרבנן כותי ס"ל ואי במזידין אסור לקרות א"כ גם לרבנן דס"ל עד חצות ולא לאחר חצות משום להרחיק אדם מן העבירה א"כ אסור לרבנן במזידין כמו לר"ג מן ע"ה עד הנה"ח עכ"ד לענ"ד לק"מ והוא דבשלמא לרבנן מה דחששו אחר חצות שמא יעלה ע"ה הוא גזירה רחוקה דבין יממא ללילא לא טעו אינשי משא"כ לר"ג אם יתירו אחר ע"ה עד הנה"ח הוא חששא קרובה דמעמוד השחר עד הנה"ח בקל יבא לטעות ודבר זה למדתי מדברי הרשב"א בחי' שם סוף ד"ה לעולם יעו"ש והוא נכון ומ"ש דמדאמר ר"ג ולא זו בלבד אלמא דשוה ק"ש עם שאר דברים דשם אסור אחר ע"ה גם באונס וה"ה בק"ש. אינו ראי' דהא בלא"ה לא שוו כל הנך מילי להדדי דהא מהדברים השנוים במשנה איכא מילי דאפי' בדיעבד אסור אחר חצות ויש דברים דמותר בדיעבד אחר חצות א"כ מוכח דלא שוו אהדדי ומ"ש דאיך יפטרו אותו חז"ל ממ"ע דאורייתא כבר כ' רבינו יונה דיש יכולת בידי חכמים לפטור ממ"ע בשוא"ת יעו"ש וא"כ דברי הראשונים קיימים

(ג) והנה קיי"ל דכל דבר שבקדושה סגי בעשרה וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' כ"ו) שהוכיח דבדיעבד יוצא יעו"ש ולבבי לא כן ידמה ונ"ל דאפי' בדיעבד לא יצא וראי' ברורה ממ"ש הרז"ה בספר המאור (פ"ק דמגילה) וז"ל דעד כאן לא אמר רב אסי אלא למצותו לכתחלה לקרותו בי' משום פרסומא ניסא אבל אם קראה ביחיד דברי הכל יצא תדע דהא לא תנינן לה במתני' דתנן אין פורסין על שמע כו' בפחות מי' מוכח דאותן דברים המבוארים במשנה דצריכין עשרה אפי' בדיעבד לא יצא בפחות עי' וע"ש ברמב"ן במלחמותיו ובר"ן דמבואר שם דגם המה מסכימים לדינו של בעל המאור דבדברים השנויים במשנה אפי' בדיעבד לא יצא [וראיתי להא"ז ה' מגילה (סי' ש"ע) שגם הוא נתקשה בזה מדוע לא קחשיב מגילה בהדי אינך דברים השנוים במשנה ותירץ דשייר ואין לומר מאי שייר דהאי שייר דה"נ שייר קידוש החודש דצריכין עשרה כמבואר בירושלמי מגילה (פ"ד ה"ב) וסנהדרין (פ"א ה"ב) וקשה לי ע"ז דהא מש"ס בבלי ר"ה (כ"ה ב') עד דאיכא אהרן בהדך כו' מבואר דלא ס"ל כהאי ירושלמי ומוכח דס"ל דסגי בקידוש החודש בג' לבד וע"כ הר"מ בה' קידוש החודש (פ"ב ה"ח) פסק כן דלא צריך עשרה וא"כ תקשה אי נאמר דשייר מקרא מגילה מאי שייר דהאי שייר וצע"ק] ומה שהביא בנ"ב ראי' ממאי דמבואר בירושלמי דאם התחילו בי' גומרין אף בפחות מי' והכ"מ נסתפק דאפשר דגם בזה"ז דכ"א מברך לפניה ג"כ הדין כן ואם נימא דבפחות מי' לא יצא לא היינו מקלינן בזה. אין ראי' כלל מזה ותחלה אומר דלכאורה יש לפשוט ספיקת הכ"מ דבזה"ז ליתא להך דינא והוא ממ"ש הר"מ (פי"ג מה' תפלה ה"ו) דח' פסוקים שבתורה מותר לקרותו בפחות מי' וראיתי במנהיג (ה' אתרוג סי' ס"ב) שהקשה ע"ז דמאי רבותא הא בכל התורה הדין כן דאם התחילו בי' גומרין בפחות מי' וכאן כבר התחילו כו' ע"ש ואפשר ליישב זה עפ"י מה דמבואר בירושלמי (פ' בני העיר ה"ז) דח' פסוקים שבתורה צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן אף בזמן הש"ס וא"כ י"ל דזה הוי רבותא דאף דצריכין ברכה עכ"ז מותר ומוכח דבזה"ז אסור אך י"ל דאין ראי' מזה. דיש לפרש דברי הר"מ דמיירי דמתחלה לא הי' עשרה וכמ"ש הכ"מ שם וכ"ה בחי' הר"ד ערמאה שם. או י"ל דנ"מ דאפי' היכא דלא נשתיירו רובן עכ"ז מותר אף דבשאר דברים אסור כה"ג וכמ"ש הפר"ח בא"ח (סי' תכ"ח סק"ז) אך עכ"פ מוכח דהמנהיג ס"ל דאף במקום שצריך ברכה מותר דאל"כ לא הקשה על הר"מ ונפשט ספיקת הכ"מ עכ"ז אין ראי' להנ"ב. די"ל דכיון דכל הנך מילי הם דרבנן והם אמרו דאם התחילו מותר וז"ב. ומ"ש הנ"ב ראי' מעבד כנעני התם ג"כ דרבנן דמה"ת הקדש שחללו על ש"פ מחולל וכמ"ש הר"ן וע' טורי אבן שם. ושוב ראיתי להחיי עולם (דף קי"ד ע"א) שגם הוא השיג על הנ"ב דעבד כנעני דרבנן אך נעלם ממנו דברי הרז"ה והרמב"ן והר"ן הללו שמבואר להדיא מדבריהם דלא כהנ"ב ושוב הגיע לידי ספר יד המלך וראיתי בה' אישות (פ"י ה"ה) שחולק מסברא על הנ"ב וגם מיני' אשתמיט דברי הראשונים הללו שמבואר להדיא דלא כותי'. ודרך אגב אעיר על מה שתמה שם מאד על התוס' שכתבו בשם הירושלמי דעבדים נפדין בג' משום שמא יברחו וע"ז תמה דלא נזכר כלל זה בירושלמי יעו"ש. אמנם דברי התוס' ברורים. דהא בירו' אחר שאמרו הגזירה שמא יברחו איתא ר' בא בר כהן בעי קומי ר' יוסי לית הדא אמרה שעבדים נפדין בג' והיינו דכיון דאיכא חששא דשמא יברחו ע"כ נפדין עבדים בג' דאי הי' צריך עשרה הי' הדבר מפורסם. וע' בפני משה סנהדרין (פ"א ה"ב) וכתובות (פי"א ה"ו) וז"פ בכוונת התוס'

ויש לחקור כשלומדים ד"ת ואומרים אחריו קדיש אם צריכין שיהי' בעת הלימוד עשרה. או סגי כשילמוד א' או ב' רק שיהי' עשרה בעת הקדיש. וראיתי בשו"ת אבן השוהם (סי' י"ט) שכ' בפשיטות דבעינן שיהי' בעת הלימוד עשרה והביא ראי' מתוס' ברכות (ד"ג ע"א ד"ה ועונין) שכתבו דלהכי תקנו הקדיש בלשון תרגום שיהי' הכל מבינין שזה הי' לשונם א"כ שמעינן דתקנוהו הואיל והכל שומעין אכן יחיד או ב' לא יאמרו קדיש דרבנן עכ"ל ובמחכ"ת שגג בזה דהי' סבור דכונת התוס' דהדרשא אמרו בלשון תרגום. ובאמת כוונת התוס' על הקדיש וא"כ לא מוכח מידי ובעיקר הדבר לא ראה ברא"ש ברכות (פ' אלו דברים סי' ה') ע"מ דאמרינן התם על הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן והוא בעידנא דקא גמרי להו אבל בעידנא דקא מפטרי נפשייהו עונין וכ' הרא"ש כשלומדים התינוקת ואומרין קדיש. והוכיח מזה במעיו"ט שם דלא בעינן (וע' במ"א סי' רל"ד סק"א) עשרה בעת הלימוד דלא גרע מתינוקת שלמדו לבדם וכ"כ הב"ח והע"ת והא"ר (סי' נ"ה) א"כ מבואר דלא כהאבן השוהם [ומש"ש האבן השוהם מסתירת דברי הרמב"ם סוף אבות למ"ש בה' תפלה. נעלם ממנו שכבר העיר בזה הבאר שבע סוף מס' סוטה וע' במ"א סי' נ"ה ושו"ת בית יהודא חאו"ח (סי' ל"א) וע' בלשון הר"מ סוף ספר אהבה שכ' כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בת"ת שבע"פ כו' ומ"ש או יתר הוא לכאורה שפת יתר ומשמע לכאורה דכ' או יתר דלא נימא דסגי בפחות דעשרה לאו דוקא וע"כ כ' או יתר א"כ יהי' משמע מזה דבעינן שכל העשרה יהי' לומדים ויש לדחות] וסגי כשלומד אחד או שנים ובעת אמירת הקדיש יהי' עשרה ודרך אגב אעיר על מ"ש באבן השוהם שם (סי' כ') דקדיש דרבנן אין להקפיד ולומר אף מי שיש לו אב ואם. אולם לפי מה שראיתי בס' אור זרוע (סי' צ') שכ' וז"ל מנהגינו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס לאחר שיאמרו הציבור אין כאלקינו עומד היתום ואומר קדיש אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך כו' וכמנהגינו מסתברא כו' ע"ש דמבואר שם להדיא דלהמקפידים אין חילוק בין קדיש דרבנן לשאר קדישים וכן להאינם מקפידים. ולמנהגינו שאנו מקפידים יש להקפיד גם בקדיש דרבנן

(ד) והנה יש לחקור היכא שצריך לומר טל ומטר והוא בלילה שאז צריך להתחיל לומר ושכח אם צריך לחזור או לא. וראיתי בשו"ת מהר"ח כהן ראפופרט (חא"ח סי' ב') שכתב דאין מחזירין אותו כי היכא דאין מחזירין אותו ביעלה ויבא דעיקר הטעם לפי שיכול לאמרו בשחרית יעו"ש. ואני בעניי לא כן אנכי עמדי דמכל הראשונים מבואר דהטעם ביעלה ויבא לפי שאין מקדשין החודש בלילה כאשר מבואר ברי"ף וסמ"ק (סי' י"א) ובא"ז ה' ר"ח (סי' תנ"ט) ובשאר הראשונים וכן ראיתי בבה"ג (ספ"ד דברכות) אבל היכא דצלי ערבית ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החודש אלא ביום. וא"כ אף אם נודה למהר"ח כהן דהטור ס"ל הטעם לפי שיכול לאמרו בשחרית עכ"ז בודאי ראוי לפסוק ככל הראשונים אולם גם בטור אינו מוכרח דאינו סובר הטעם משום דאין מקדשין החודש בלילה וכן ראיתי בפרישה שכתב בשם גליון הטור משום דאין מקדשין החודש בלילה יעו"ש מבואר שסובר כן בדעת הטור. ונ"ל ראי' דגם הטור סובר הטעם משום דאין מקדשין החודש בלילה ממ"ש (בסי' קכ"ג) דמבואר שם להמעיין בדבריו שלא הי' גורס תפלת המוספין ע"ש והיינו כגירסא השני' וא"כ ג"כ לא הי' גורס תפלת ערבית בברייתא דהא כל עיקר דברי' משום שאינו תפלה הסמוכה וא"כ גם תפלת ערבית כן. א"כ מבואר דלא כר"ח כהן. ועוד נראה ראי' ממ"ש הטור (בסי' רס"ח) שתמה על רב נוטראי שכתב שאם לא הזכיר של שבת בתפלת ערבית שהוא יוצא בברכת מעין שבע משום דתפלת ערבית רשות דליתא וא"כ מבואר ההיפוך מדברי רח"כ שסובר שצריך להקל בלילה במה שצריך להזכיר משום דתפלת ערבית רשות ויכול לאמרה בתפלה הסמוכה ומכאן מבואר דליתא ונקטינן דגם בלילה צריך לחזור וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' קכ"ה) שפי' הא דאין מקדשין החודש בלילה לא קידוש ב"ד שהי' נוהג בזמן שהי' מקדשין עפ"י הראי' וכבר נתבטל זה בימי רב עכ"ל. ושגג בזה ולא ראה בר"מ ה' קידוש החודש פרק חמישי שכ' וז"ל ומאימתי התחילו ישראל לחשוב חשבון זה מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה א"י ולא נשאר שם ב"ד קבוע אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמ' עד ימי אביי ורבא על קביעות א"י הי' סומכין עכ"ל ועצל"ח ביצה (ד"ו ע"א) שכ' שגם בתחלת ימי אביי ורבא הי' מקדשין עפ"י הראי' וא"כ כ"ש שבימי רב הי' מקדשין עפ"י הראי' וא"כ הפי' דאין מקדשין החודש בלילה הוא כפשוטו (ומש"ש העמק הלכה ע"ד הב"י לא ראה שכבר העיר בזה המהרש"א שם וגם מש"ש ע"ד ר' יונה ליתא דהא סיים ר' יונה דכתיב תקעו בחודש שופר וכתיב דינו לבקר משפט מוכח דלא ס"ל כפירושו) וראיתי בחיי אדם (כלל כ"ד) שכ' בשם הר"א פאסליוויר דבליל ר"ה אם