עמודי אש מג

דאורייתא ובין דרבנן. ומ"ש דגם בתפלה הוא איסור דאורייתא הוא מהתימה חדא דכל עיקרו של הפלה הוא דרבנן וגם להר"מ דס"ל דתפלה דאורייתא מ"מ סגי בחד זימנא ביום וא"כ התפלה שיתפלל בבקר הוא מדרבנן שכבר התפלל בלילה ערבית. וגם האיסור דלא תאכלו היא רק אסמכתא בעלמא. וכמבואר ממה דס"ל להפוסקים דאם התחיל לאכול א"צ להפסיק כיון דהוא דרבנן. וגם הרא"ש שכתב בשם ר"י בפ"ק דברכות דצריך להפסיק הוא כתב כיון דאסמכינהו אקרא דלא תאכלו כו' חמיר טפי ועבב"י סי' פ"ט דמבואר דהוא אסמכתא בעלמא ע"כ אם התפלל הוי הפסק דהוא רק איסורא דרבנן משא"כ בגביל לתורא דהוא איסורא דאורייתא דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ע"כ שפיר לא הוי הפסק וז"פ וברור

וראיתי להמור וקציעה (בהשמטות לדף ע"ג) שתמה על אליעזר עבד אברהם שאמר' לו שתה וגם לגמליך אשקה דהא מתחלה צריך ליתן לבהמה וכן הקשה על הכתוב דוהשקית את העדה ואת בעירם ע"ש. והנה בזה אזיל לשיטתו בפנים דגם שתי' בכלל אכילה ואסור לאכול קודם שיתן לשתות לבהמתו אולם נעלמו ממנו דברי ס' חסידים (סי' תקל"א) שכתב דבשתי' האדם קודם והביא מהכתוב דוהשקית את העדה כו' ומאליעזר עבד אברהם והובא גם במ"א (סי' קס"ז ס"ק י"ח) ועשו"ת ח"ס (חח"מ סי' קי"ט) שנראה מדבריו שלא ראה דברי הספר חסידים בשורשם. וע' באשל אברהם בסי' קס"ז שכתב להגיה במ"א שאמר במקום שאמרה דמרבקה אין ראי' דאין דרך לומר אשקה הבהמה מקודם ועוד כו' ע"ש באריכות בשם הרב מורי כהן ז"ל ולא ראו שניהם בספר חסידים ששם א"א להגיה כן ובאמת עיקר ראיות הס"ח ממה שאמר ואשת וגם הגמלים השקת כו' ע"ש וזה עשתה כן באמת ומזה יש שפיר ראי' וז"ב. והנה הט"ז כ' שם דדוקא אכילה אסור ולא טעימה וכבר השיגוהו האחרונים דבש"ס גיטין דס"ב מבואר דאסור גם לטעום יעו"ש ואני ראיתי בא"ז (ה' ברכת המוציא סי' קמ"ה) שגרס גם בש"ס ברכות דאסור לטעום. וצל"ע על הא"ז שמביא ראי' דאף דברים הבאים מחמת הסעודה מותר להפסיק דאמר ר"י כו' דכיון דגרס אסור לטעום א"כ הוי מחמת המוציא ואינו ראי' דמותר אף בדברים הבאים מחמת הסעודה. וע' בא"ר בסק"ח שטרח למצוא הפוסקים דס"ל דמחמת הסעודה מותר להפסיק ולא הביא דעת הר"ח והא"ז והערוך ומזה צל"ע על המ"א שם ס"ק י"ב שהביא בפת נקי' שא"צ מלח שכ' הד"מ שאולי אסור להפסיק וכ' המ"א דכיון דגם דברים הבאים מחמת הסעודה לא הוי הפסק א"כ מותר להפסיק וצ"ע דהא מקור דברי הד"מ דהוי הפסק הוא מהא"ז שם סי' קמ"א והוא ס"ל בסי' קמ"ה דאף דברים דהוי מחמת הסעודה לא הוי הפסק א"כ צ"ל דמחמת הסעודה ג"כ לא הוי בפת נקי' דבטלה דעתו כיון דאין אדם אוכל אותו במלח וא"כ צדקו דברי הר"מ וראיתי להעיר ע"ד התוס' שבת (ד"ק ע"ב ד"ה לימא) שכתבו דלאכול משמע אכילה ולא טעימה וראיתי להנשמת אדם (כלל ה' סי' י"א) שהניח בצ"ע מש"ס ברכות (מ"ז א') דאיתא התם אין המסובין רשאין לאכול כו' יתיב רב ספרא וקאמר לטעום אתמר למאי נפקא מיני' שחייב אדם לומר בלשון רבו מבואר דאין חילוק בין לאכול ובין לטעום ע"ש ולדעתי' י"ל דגירסת התוס' היתה כמו שראיתי בשיטה מקובצת לברכות שם שגרס לטעם איתמר בפתח תחת העי"ן שכן שמע מרבו וגרסתו הי' מתחלה ג"כ לטעום. רק הוא אמר דשמע מרבו בפת"ח תחת העי"ן וכן היתה גרסת התוס' ולק"מ שוב ראיתי בשו"ת זכרון יוסף (חא"ח סי' ח') שגם הוא הקשה מש"ס ברכות הנ"ל ובסי' י"ד כ' לו חכם א' שמצא בהקדמה של ספר היוחסין הגירסא דאסור לטעם וכתב ע"ז דאטו אמדפיסים ניקו ונסמוך יעו"ש אולם אנחנו זכינו ומצאנו כן בספר שיטה מקובצת וכן היתה גירסת התוס' וא"ש

(לג) ויש לחקור במי שעושה מצוה שצריך לברך עלי' ובירך אם יש בידו לחזור שלא לעשות המצוה אזי או נימא דאין בידו לחזור בכדי שלא תהי' ברכה לבטלה וראיתי בשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים (סי' תקי"ח) שכ' דהא דמהני שאלה בתרומה ובחלה הוא דוקא היכא שמפרישה עם עוד עיסה אבל היכא שהפרישה בפני עצמה דאם ישאל עליהם נמצאת למפרע ברכתו לבטלה שוב הוי כנדרי איסורים שאין מתירין אותם עכ"ד ולפי דעתי אין נראה כן ואין זה דומה לנדרי איסור דהתם הוי בגוף הנדר איסור ואנן מצוון להפרישו מהאיסור ואיך נתיר לו משא"כ בנ"ד דבשעת הברכה בירך בהיתר ואם אח"כ רוצה לשאול לא הוי ברכתו ברכה לבטלה וע' ביו"ד סי' ר"ל דמתירין נדרים ושבועות אף שנשבע בשם וא"כ אם נתיר לו הא אגלאי מלתא דהזכיר שם שמים לבטלה אע"כ דליתא דבשעה שרצה לישבע הי' צריך להזכיר השם ולא הוי לבטלה ומה ששואל עתה הוא דבר אחר שחוזר ולא הוי למפרע לבטלה ומצאתי בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' מ"ח) שכתב להדיא דכששואל לא הוי ברכה לבטלה ונ"ל ראי' לזה ממ"ש הריטב"א בחי' לחולין (דף ק"ו) דאם נטל ידי' ונמלך מלאכול אף שבירך ענט"י רשאי שלא לאכול ולא נאמר לו דיהי' חייב לאכול בכדי שלא תהי' ברכתו לבטלה יעו"ש וה"ה בנ"ד ובזה א"ש מה שכתבו הרי"ף והרא"ש פ"ק דתענית שכתבו ראי' דאם קיבל עלי' התענית אסור לאכול ולשתות מהא דאמרינן במס' עירובין לענין זמן על הכוס ביה"כ היכא נעביד נברוך עלי' ושתי לי' כיון דאמר זמן קבל עלי' ואסור למשתי וראיתי להקרבן נתנאל שם שתמה ע"ז דדלמא שני התם דא"כ תהי' למפרע ברכתו לבטלה יעו"ש אמנם עם האמור א"ש דבאמת לא יהי' ברכה לבטלה וע' בכרו"פ (סי' י"ט סק"ו) דהשוחט ונמצא טריפה לא הוי ברכתו לבטלה יעו"ש וע' בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' ש"כ ואה"ע ח"ב סי' צ"ב) ששם מבואר ג"כ כן וא"כ נראה בנ"ד דאם יש לו צורך גדול לא הוי ברכתו לבטלה כשאינו עושה המצוה תיכף אולם בכדי בודאי לא נתיר לו לעשות כן

(לד) בספר עטרת ראש (בדף ס"ב ב') כ' וז"ל ותמהני על הרמב"ם ואחריו הטוש"ע שפסקו שאם מסתפק אם בירך בהמ"ז או לא חייב לברך שסתמו דבריהם ולא הוציאו ברכת הטוב והמטיב שהוא ברכה רביעית מן הכלל דהא הוא בודאי מדרבנן שבובנה תקנוהו דהא בכל הברכות שהן מדרבנן פסקו שאין לברך מספק חוץ מבהמ"ז שהוא מדאורייתא וכיון שהטוב והמטיב הוא ג"כ מדרבנן בודאי שאין לברכה מספק עכ"ל ובאמת לק"מ ולא ראה מ"ש המ"א (סי' קפ"ד סק"ז) שכ' בשם הר"ש חיון הלוי שצריך לומר גם ברכה רביעית דלא לזלזולי בה והיינו כיון דהוא מסופק אם בירך לגמרי אם יאמר רק הג' ברכות ולא ברכת הטוב והמטיב יהי' זילזול לדרבנן ומזה למדו האחרונים לכל מקום שיש דאורייתא ודרבנן כאחד צריך להחמיר בדרבנן כמו בדאורייתא בכדי שלא יהי' זילזול לדרבנן ומזה יש לפשוט מה שנסתפק הבית יצחק בשער הספיקות (סי' ע"ב) בחתיכה שנכבשה בדמה בחלב וספק אם היתה שם מעל"ע דלענין דם הוי דאורייתא ולענין בב"ח הוי דרבנן אם הולכין בזה בספק להקל אם הי' חתיכה הראוי' להתכבד ע"ש שהניח בצ"ע ולהנ"ל הא מבואר דאם יש דאורייתא ורבנן כאחד צריך להחמיר גם בדרבנן בכדי שלא יהי' זילזול לדרבנן (אולם שם בלא"ה יש לדון מ"ש דהוי חה"ל הא הש"כ בסי' פ"ז כ' דכבוש לא הוי חהר"ל ומבואר כן להדיא בב"י וע' שו"ת מקום שמואל (סי' ק"מ) שתמה ע"ז ממ"ש רמ"א דדבר הנאסר ע"י קליפה לא הוי חהר"ל הא בלא"ה לא הוי בישול ולק"מ דמשכחת לה ע"י עירוי דמבשל כדי קליפה וכ"כ הח"ר) ויש סעד לזה ג"כ ממ"ש התב"ש בדינו של הבית הלל סי' ק"י דאם הי' חהר"ל ושאר"ל דאסרינן כל החתיכות דאם נתיר שאר החתיכות מחזי כאיחוכא ואטלולא ע"ש ומה שהשיג בשאילת יעבץ (ח"א סי' ס') על הב"ח מטומאה ברה"י וכן הקשה בנאות דשא (סימן כ"ג) כבר כ' התב"ש דדיני טומאה הן בלא טעם ע"ש ואף שיש להקשות ע"ז ממ"ש הרשב"א בחי' נדה (ד"ב ע"א) דלהכי בדין מעל"ע שבנדה גזרו חכמים בין ברה"ר בין ברה"י משום דלא להוי כאחוכא ואטלולא כו' ע"ש אף דמיירי בטומאה. אך י"ל דדוקא בדאורייתא כ' הת"ש כן ודין מעל"ע שבנדה דהוא דרבנן בודאי יש טעם לגזירת דרבנן (ומה שהקשה שם השאילת יעבץ מכתובות למאן דמכשיר בה פוסל בבתה יש ליישב ג"כ עם דרכו של הת"ש בטומאה דהן גזיה"כ כן יש לומר כאן לפמ"ש ה"ה פ"א מה' אישות דעריות הן גזירת המלך) וא"כ א"ש מה דצריך לברך גם ברכת הטוב והמטיב היכא שנסתפק לו אם בירך לגמרי ברכת המזון והיכא שברי לו שבירך ג' ברכות ונסתפק לו אם אמר הטוב והמטיב בזה בודאי א"צ לברך ברכת הטוב והמטיב דבזה אמרינן סירכא נקיט ואזיל וע"כ לא הצריכו לבאר זה כלל הר"מ והטש"ע: ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה העטרת ראש (דף מ"ד ע"ב) דלמה איתא ברמב"ם וש"ע דא"צ כונה רק בפסוק ראשון והשאר יוצא גם בקורא להגיה דהא פרשה ציצית הוא ג"כ דאורייתא ואף שיאמר אח"כ אמת ויציב עכ"ז מדוע לא נצטרך שיאמר פ' ציצית בכונה כמו דפסקינן בס' קרא ק"ש דקורא פ' ציצית אף שיאמר אמת ויציב יעו"ש ולהנ"ל א"ש דשאני בספק דיש זילזול לדרבנן אם נקל בספיקו משא"כ בכונה דאינו מינכר. ומה שתמה שם העטרת ראש על הש"ס דאיבעיא להו נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ כו' אמאי לא אמרו דכ"מ לענין ספק כבר הקשה זה הלחם חמודות וע' בשערי אפרים ובאחרונים שהאריכו בזה בישובים שונים. גם מה שחקר שם אם תוסיף האשה ברית ותורה וארץ ובנין ירושלים אם מקרי זה משנ' ממטבע כו' תמהני שלא זכר מתה"ד סי' ל' ונפסקה בש"ע סי' ר"ח ס"ח דאין לכלול הוספה בברכה אף שאינו אומר שם ומלכות וכן כאן כיון שמדינא היא פטורה בודאי אין לה להוסיף

(לה) הנה בש"ע (בסי' קצ"ז ס"ב) איתא תשעה שאכלו דגן וא' אכל כזית ירק כו' או לא שתה עמהם אלא כוס א' שיש בו רביעית כו' וראיתי בביאורי הגר"א שם שכ' וז"ל אבל צ"ע דהא אמרינן שם גרוגרות אחת והוא פחות מכזית כמ"ש רפ"י דשבת וג"כ אמרו עלה של ירק עכ"ל ונפלאתי ע"ז דהא אדרבה כזית פחות מגרוגרות וממקום שבא דשם בשבת (דצ"א ע"א) אמרינן מחייב הי' ר"ע אף במוציא חיטה אחת לזריעה פשיטא כ"ש תנן מהו דתימא כ"ש לאפוקי מגרוגרות ולעולם עד דאיכא כזית מבואר להדיא דגרוגרות גדול מכזית וכ"כ המ"א ברסי' תפ"ו ובביאורי הגר"א בעצמו שם סק"א כ' דמוכח בפ' המצניע דגרוגרות גדול מכזית והוא תימה גדולה וראיתי בב"י סי' קצ"ז שכ' בשם הרוקח (והיא בסי' שכ"ט) שכ' וז"ל זית קטן מאגוז אבל נראה כזית גדול בעינן כדאמרינן פ' כיצד מברכין גבי ר' יוחנן אכל כזית מליח עכ"ל וא"כ הי' מקום לומר כיון דכאן בעינן להוציא אחרים כזית דגן הוא כזית גדול וה"ה גבי ירק בעינן זית כה"ג דהוא גדול וכמ"ש בביאורי הגר"א שם בראש דברי' דלשיעורא הם שוים וא"כ אף שגרוגרות הוא גדול מכזית היינו מכזית בינוני אבל לא מכזית גדול אך באמת הא ליתא דמלבד דמניין לו להקשות ולהניח בצ"ע דלמא גרוגרות גדול אף מכזית גדול ועכ"פ שוים המה מלבד זה תקשה דמאי רשם לפ"י דשבת דאדרבה התם מבואר להיפוך וגם דברי הרוקח צ"ע לי מ"ש דבכזית דגן בעינן כזית גדול ומייתי ראי' מפ' כיצד מברכין ולכאורה משמע מהתם ההיפוך דאיתא התם (דל"ט א') ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעינ' מיני' בצר לי' שיעורא א"ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא וההיא דאייתי לקמי' דר' יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקלה לגרעניתא פש לי' שיעורא כו' מבואר דזית היא בינוני ורק כיון שיש בו הגרעונים לכן הי'