עמודי אש מב

לגעור במי ששח בה. וראיתי בשו"ת משכנ"י חאו"ח (סי' קל"ה) שכ' דתימה גדולה הוא הא ש"ס מפורשת בברכות (די"ד ע"א) בהלל ובמגילה מהו שיפסיק והיינו כדין ק"ש ומסיק שפוסק כמו בק"ש ומ"ש הטור משום דהוי מנהג הנה הלל הוי ג"כ מנהג ומ"מ פשיטא שאסור להפסיק עכ"ד. והנה נעלם ממנו דברי הר"מ ה' מגילה (פ"ג ה"ט) שכ' דבהלל מותר להפסיק והלח"מ הקשה שם מש"ס ברכות הנ"ל ומסיק דכיון דהש"ס מסיים אין בכך כלום משמע דמותר לגמרי וע"ש בה"ה דכיון דהוי רק מנהגא לכן מותר להפסיק והיינו כדברי בעה"ע וסרה ממנו תלונות המשכנ"י. אך בש"ע שם כ' דיש לזהר מלהשיח. ורמ"א כתב שם כמו בק"ש ובא"ר כ' דבל"ח מבואר איזה מקרי בין פרק לפרק וראיתי בספר ארץ החיים (דל"ט ע"א) שהאריך לתמוה על הא"ר ודעתו דמגילה דינו כמו בהלל בימים שאין היחיד גומר אותו וכן כוונת הש"ג ג"כ יעו"ש ואחרי המחילה מכ"ת צדקו דברי הא"ר. דז"ל הש"ג בשם הריא"ז ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק שהוא בין פרשה לפרשה פוסק להשיב שלום לכל אדם אמצע הפרק אינו פוסק כדרך שביארנו בק"ש וכן הקורא את המגילה עכ"ל. מבואר להדיא דדין המגילה כדין ימים שהיחיד גומר בהן את הלל וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש פ' הקורא. באמצע שואל מפני היראה כו' ובין הפרקים כו' וכן במגילה ובימים שהיחיד גומר בהם את ההלל עכ"ל מבואר להדיא דהדין במגילה כמו ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל וכן משמע מהש"ס ע' בשו"ת נ"ב מה"ק חא"ח (סי' מ"א) מבואר דצדקו דברי הא"ר והלחם חמודות

(כח) בא"ח (סי' מ"ז ס"ד) פסק דאין לברך בה"ת כשמהרהר בד"ת. וראיתי בשו"ת אבן השוהם (סי' נ"ג) שכתב הטעם משום דכתיב והגית דמשמע דוקא בדיבור וכן ושננתם יעו"ש והנה מ"ש מוהגית ילפינן דבעי דוקא דבור הוא מהתימה דאדרבה מוהגית משמע בלב וע' בביאורי הגר"א ובמו"ק שתמהו על הש"ע דהא כתיב והגית דהוא בלב ומ"ש ושננתם האי מיירי בק"ש וע' בירושלמי פ"ג דברכות ה"ג דאמרו שם לא מסתברא בק"ש שיהי' כ"א משנן בפי'. דלמד זה מושננתם. וכן פסק בשו"ת הר"ם אלשקר (סי' ו') דבק"ש אין א' יכול להוציא את חבירו דעיקר המצוה הוא בקריאה והביא כן בשם הירושלמי והריטב"א יעו"ש ובפר"ח או"ח מ"ש ע"ז וזה נ"ל דהוא דעת הזוה"ק פ' משפטים (דקט"ו ע"ב) שכ' שם למשמע ק"ש דשמע בכל לשון שאתה שומע כו' לית לי' פדיון ע"י אחרא כו' דמבואר שם מדבריו דק"ש אין א' יכול להוציא חבירו וראיתי באגרא דפרקא (סי' רע"ז) שהניח בצ"ע שזה היפוך ש"ס דבכל הברכות אם יצא מוציא אמנם דעת הזוה"ק כמו שכתבתי בשם הירושלמי וכדעת הר"ם אלשקר ואין קושיא מש"ס דילן דאין למדין מן הכללות. וראיתי להעיר על ספר הר המור (ברכות פ"ב מ"א) שכ' על מה שהקשה התוי"ט על הרע"ב שפסק בק"ש דצריך כונה ובשאר מצות פסק דא"צ כוונה. וע"ז כ' דלפי מה שכתב בצידה לדרך (מאמר א' פ"ה) דאע"פ שאמרו חז"ל מצות א"צ כונה לא אמרו אלא במצות המעשיות כמו סוכה וכיוצא בה אבל התפלה עיקרה בלב ובזה צריך כוונה וע"כ יש לחלק בין ק"ש לשאר מצות עכ"ל. ושגה בזה דהצידה לדרך כתב כן רק גבי תפלה שהיא עבודה שבלב משא"כ בק"ש הוי בפה שצריך לשנן בפי' (רק יש לחלק בין מצוות התלוים באמירה ומצוה שתלוי במעשה ויתבאר במ"א. אבל אין זה ענין לדברי הצידה לדרך). אולם הלבוש בא"ח סי' מ"ו כ' הטעם שאין מברכין בד"ת. דאין מברכין על דברים שבלב וראיתי בספר מכתב לחזקי' בשו"ת שלו (סי' ד' דכ"ו ע"ד) שהקשה ע"ז מהא דמברכין בתרומה אף שניטלת במחשבה יעו"ש ולדעתי לק"מ מלבד מה דלא נמצא מבואר להדיא דמברכין גם היכא שניטלת במחשבה. אך גם אם נודה לזה דמברכין גם כשניטלת במחשבה וכמו שנראה כן מסתימת הפוסקים די"ל שאני תרומה דמחשבה שלה הוי כמעשה וכמ"ש התוס' בקידושין (דנ"ט ע"ב) וז"ל דמחשבה דתרומה הי' יודע דכמעשה דמי דכתיב ונחשב לכם והוי כאלו תורם בידים ואפי' מעשה אינו מוציא אפי' תרם אח"כ כריו אחר מחשבת השליח עכ"ל התוס' מבואר דמחשבה דתרומה אחשבה הקרא כמעשה וע"כ מברכין עלי' משא"כ בשאר הרהור ובזה מיושבין דברי הב"ח בא"ח (סי' תל"ד) דשליח אינו יכול לבטל דלא מצינו שליח במחשבה. וראיתי להפרמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח (ח"ג סי"א) שתמה ע"ז דהא תרומה נתרם במחשבה ומ"מ שייך בה שליחות יעו"ש ולהנ"ל א"ש דשאני תרומה דמחשבה שלה נחשבת כמעשה וכה"ג כ' בשו"ת מהרימ"ט (ח"א סי' קכ"ז) דאף דמילי לא מימסרן לשליח ומה"ט אינו מועיל שליחות בהקדש (עשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שכ"א שכ' שמה שכ"כ בשם מהרי"ט לא ידע מקומו. והוא שם בסי' קכ"ז והכוונה במה דמילי לא מימסרן לשליח שהשליח יעשה שליח אחר אבל הוא בעצמו יכול להיות שליח אפי' במילי ע' מחנה אפרים (ה' שלוחין סי' ז') ושו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קמ"ז) ושיבת ציון (סי' כ"ט) וע"כ נפלאתי על המחוקק יהודא (בחוקי דעת סי' תל"ה) שתמה על הש"ע שפסק דשליח יכול לבטל הא מילי לא מימסרן לשליח ולהנ"ל א"ש) עכ"ז בתרומה כיון דרחמנא קריא להמחשבה מעשה לא הוי בכלל מילי וא"ש דברי הלבוש

(כט) בטוא"ח (סי' קפ"ז) הביא בשם ר' יחיאל שנסתפק באם לא אמר ברית ותורה דהדין דלא יצא אם לעיכובא קאמר או למצוה מן המובחר וראיתי להרב פני יהושע בברכות (דף מ"ט) שכתב לפשוט ספק זה מההיא עובדא דרב ששת ור"ח דר"ז אמר לר"ח אמאי לא אמרת ומהדר לי' כדר' חננאל אמר רב ואמר לי' ר' זירא ואת שבקת כל הנך תנאי ואמוראי ועבדת כרב וקשיא לן בגוי' הא כרב נמי לא עבד דרב גופא לא אמר אלא שאם לא אמר ברית ותורה יוצא בדיעבד ואכתי אמאי לא אמרן ר"ח לכתחלה אע"כ דעובדא דרב נמי בדיעבד איירי שטעה ולא אמרו וגמר כל הברכה וזקף רב ששת לקועי עליו על שלא הי' חוזר לראש ובהא שפיר קאמר ר"ח לר' זירא דעבד כדרב חננאל אמר רב דבדיעבד מיהו יוצא וא"צ לחזור לראש ולענ"ד היא ראי' ברורה שאין עליה תשובה למיפשט הך ספיקא של ר' יחיאל עכ"ד. ולענ"ד יש להשיב ע"ז לפי מה דאיתא בחי' הרשב"א בברכות שם דמוכח שנוסחתו היתה בש"ס רב לא הוה אמר לא ברית ולא תורה יעו"ש דלפ"ז רב לכתחלה לא הי' אומר ברית ותורה וע' בהליכות עולם ברכות (ד"ה ע"ב) ולפ"ז שפיר אמר לי' עבדי כרב ואולי כן הי' נוסחת ר' יחיאל וע"כ נסתפק בזה

(ל) בא"ח (סי' רכ"ג ס"ו) כ' דעני הקונה מנעלים ואנפליאות ושמח בהם מברך והרמ"א כ' דאינו מברך וכתב כן עפ"י מ"ש התה"ד (סי' ל"ו) דהתוס' ברכות (נ"ט ב' ד"ה ור' יוחנן) שכ' בשם ר"י דבמנעלים ואנפלאות וחלוק אין לברך והרא"ש (פ' הרואה) שכ' שבעני יש לברך פליג על התוס' ופסק כהתוס' יע"ש אולם ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שצ"ה) וח"ג (סי' תי"ב) שכ' דהתוס' והרא"ש לא פליגי והתוס' מיירי בעשיר שאינו שמח בזה ונ"ל ראי' להרדב"ז דהנה בתוס' הרא"ש לברכות (ד"ס ע"א) כ' שם ג"כ כדברי התוס' דעל מנעלים אין לברך א"כ יהי' דברי הרא"ש סותרים א"ע מתוספותיו לפסקיו אע"כ דאין סתירה דיש לפרש דברי ר"י דמיירי בעשיר וכן פי' דברי הרא"ש שבתוספותיו ובפסקיו מיירי בעני וא"ש. ולפ"ז מיושב מה דאיתא בש"ס כתובות (ס"ה ב') האי תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני כו' ואגב אורחא קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו וראיתי להמהר"ם שיף שם שכ' וז"ל משמע דאף במנעלים שייך שמחה וע' בפוסקים פ' הרואה לענין מברכין על מלבוש דוקא מלבוש חשוב וכו' אבל מנעלים כו' עכ"ל אולם לפי המבואר א"ש דהתם מיירי בעני שבזה יש שמחה גם במנעלים וא"ש

(לא) בש"ע (סי' כ"ה במ"א סקי"ד) כ' בשם התה"ד דאפי' המניחין תפילין בחוה"מ בלא ברכה עכ"ז אסור להפסיק והנה ז"ל התה"ד בפסקיו (סי' ק"ז) ואין הטעם דוקא משום דמביא עצמו לברכה שא"צ לו אלא בלא זה יש עבירה להסיח כדמוכח באשרי פ' בתרא דר"ה בתשובה המתחלת שאלו מקמי' ריש מתיבתא (ר"ל דשם איתא אחר שהביא דסח בין תקיעה לתקיעה א"צ לברך דמצוה א' הוא ובסח בין תפלה לתפלה צרין לברך דב' מצוות הן וז"ל ואעפ"כ קשה להסיח דתנן סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה וכ"ש כי האי שסח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד אלא שאינו חוזר ומברך דמצוה א' היא עכ"ל מבואר דבתפילין אין הטעם שאסור להסיח משום הברכה דא"כ מאי שיאטה לתקיעות הא שם א"צ לברך אע"כ דגם בתפילין אין הטעם משום הברכה רק הטעם כמ"ש הרז"ה והר"ן דהטעם משום דכתיב יהי' הויה אחת לשתיהן לכן אסור להפסיק ומכ"ש בתקיעות דמצוה חדא היא) וכן באשר"י בהלכות דהא דמייתי הירושלמי (צ"ל באשר"י בהלכות תפילין דמייתי הירושלמי שעל שם קיום מצות תפילין שתיקנו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד והוא עבר על תיקוני תפילין שתקנו שצריך הויה אחת לשתיהן והוא הפריד ביניהם מוכח דהטעם משום דהויה אחת לשתיהן ולא משום הברכה) וע' בפ' כיסוי הדם בתוס' שמוכח דאסור לדבר אפי' בלא טעם שמרבה בברכה (ר"ל מ"ש התוס' חולין (פ"ז א' ד"ה ומכסי) וז"ל ואין ראי' מתפילין דהתם הוא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי שביק להו כו' מבואר דבתפילין הטעם משום שהוא מצוה א' ולא משום הברכה) וכן באשרי פ' כיסוי הדם משמע קצת כמו בתוס' (ר"ל מש"ש ושמא בתפילין הוא עבירה טפי לפי שהן מצוה אחת) עכ"ל התה"ד. הנה מבואר שהתה"ד סמך א"ע ע"ד הריש מתיבתא והתוס' והרא"ש שס"ל כדעת הרז"ה והר"ן דהעבירה בתפילין הוא בלא טעם הברכה רק לפי שהויה אחת לשתיהן הוי כמו מצוה אחת וע"כ פסק גם בחוה"מ הדין כן דאסור להפסיק אף דליכא ברכה והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי להנשמת אדם (כלל י"ג סק"ג) שכ' שצ"ע על התה"ד מדברי רש"י ותוס' במנחות.. ולפי המבואר לק"מ דהתה"ד ראה שהתוס' בעצמם שינו את טעמם ממנחות לחולין וע"כ החמיר דאסור להפסיק כשיטת הריש מתיבתא והרא"ש והתוס' בחולין. ומ"ש הנשמת אדם דמשמע מהרא"ש בשם הלכתא עתיקתא דלאיש"ר האיסור היא בשביל הברכה ודברי הפסקי מהרא"י לא זכיתי להבינם ושגה בזה דבאמת אינו מבואר כלל בתה"ד ובמ"א שיהי' אסור להפסיק בחוה"מ לאשי"ר רק שאסור להשיח שיחה בטילה וע' שו"ת פמ"א (ח"א סס"י נ"ח) שמבואר להדיא כן דמותר להפסיק בחוה"מ לאשי"ר רק לשיחה בטילה אסור ותכל תלונות הנ"א מעל התה"ד והמ"א

(לב) הנה בטוש"ע (סי' קס"ז). איתא דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר תנו מאכל לבהמה א"צ לברך דאסור לאדם לטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו. והיא מש"ס ברכות (ד"מ ע"א) וראיתי בשו"ת אור נעלם באור לו בציון (סי' ר"כ) שכ' וז"ל ובאמת הוא דבר תמוה דמשום דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו נחשב דבר זה לצרכי אכילה שלא יהי' הפסק וא"כ הא דאמר לעיל (ד"י ע"ב) דאסור לאכול קודם שיתפלל וא"כ אם נזכר לאחר שבירך ברכת המוציא שלא התפלל והתפלל בין אכילה לברכה ה"נ נימא דהואיל ואסור לאכול קודם שיתפלל נימא דתפלה צורך אכילה היא ולא יהי' הפסק כו' והיא דבר תמוה מאד כי' ואף דמסיים שם בתשובת מהר"ם דלא דמי לגביל לתורא כו' דהתם איכא איסור דאורייתא וא"כ אף בתפלה הוא איסור דאורייתא מקרא דלא תאכלו על הדם כו' עכ"ל והניח בתימה: ובמח"כ דבריו תמוהים. דבאמת איכא חילוק בין איסור