עמודי אש מ

דבעינן לכל הפחות שנים מדנקט רב יהודא פנים חדשות ומיעוט רבים שנים וטעות הוא דרב יהודא קאי על מה דתניא כו' עכ"ל מבואר דסגי בא' וכן משמע מדברי הריטב"א בחי' לכתובות (ד"ז ע"ב) שכ' עוד כ' בתוס' שאין קרוי פנים חדשות אלא כשבא אדם חשוב לשם דלא הוה תמן מעיקרא שראוי להרבות בשמחה בשבילו עכ"ל מבואר מלשונו דסגי בא' וכן משמע מדברי הערוך (ערך פן) שכתב פנים חדשות אדם שלא הי' בחופה או בסעודה בשעה שמברכין כשילך אדם שם לכתחלה קרוי פנים חדשות עכ"ל מבואר דסגי בא' וכן מוכח מדברי הש"ס (ד"ח ע"ב) דהא בחדא מחתא מחתיניהו אבילות וחתן ובאבילות מפורש שם דסגי בחד כדמוכח מר' חייא בר אבא וא"כ ה"ה בחתן. וכ"ז פשוט וברור ולא כהתפארת ישראל

והנה בשו"ת דבר שמואל (סי' ס"ג) הקשה על מה דקיי"ל דהחתן הוא מן העשרה בברכת חתנים הא בבועז דמיני' ילפינן הוי מלבדו י' ע"ש. וראיתי שכבר התעורר בזה הפרישה (בסי' ס"ד ס"ק י"א). ויש ליישב זה דהא דאנן קיי"ל דבעינן עשרה הוא מבמקהלות ולא דילפינן מבועז וראיתי בשו"ת כנ"י בהקדמה שכתב שהכ"מ פ"ז מה' ברכות תמה על הר"מ למה העתיק הדרשא דבמקהלות ותירץ הכ"מ דיש נ"מ אם החתנים מצטרפין ולפי שכל הפוסקים פסקו דהחתנים מצטרפין לכן העתיק הר"מ הך דרשא עכ"ל הכנסת יחזקאל והוא מהתימה דהיכן העתיק הר"מ הדרשא דבמקהלות גם הקושיא והתירוץ שכתב בשם הכ"מ לא נמצא כלל והיא מהתימה [וע"ש בדבר שמואל שחקר אם הנאנס מצטרף לעשרה ונעלם זה מהפתחי תשובה ביו"ד (סי' ב' סק"ו) וע' בס' מועדי ד' בקונטרסים (ד"א ע"ב) שגם ממנו נעלמו דברי הדבר שמואל הנ"ל] עכ"ז י"ל דאנן ילפינן מבמקהלות וע"כ גם החתן מצטרף לעשרה

(כג) ויש לעיין ביורדי הים באניות ועברו בשלום אם צריכין לברך ברכת הגומל או לא והנה לא הי' בלבי ספק כלל דבודאי צריכין לברך וכמשמעות לשון הש"ס ברכות (כ"ד ב') דיורדי הים צריכין לברך וכן משמע מסתימת דברי הראשונים. והכי נהגא עלמא אמנם ראיתי להיד המלך ה' ברכות (פ"י ה"ח) שנתעצם בכל עוז להוכיח דדוקא היכא שקרה להם מקרה רעה אז צריכין לברך כשנחלצו מצרה אבל היכא שעלו בשלום אין צריכין לברך והביא ראי' מהכתוב רעבים גם צמאים כו' יעו"ש באורך ולדעתי ברור דליתא וראי' מדברי רבינו האי גאון ההובא בערוך (ערך ארבע) שהקשה למה לא נקט הש"ס הנך ד' כמו שהם כתובין בקרא ותירץ דהקרא נקט מה דשכיח טפי והש"ס נקט מה שהוא מסוכן ביותר וכן הוא בתר"י בשם ר' האי [אולם בתוס' ר' יהודא חסיד ובתוספות הרא"ש ובשיטה מקובצת לברכות שם העתיקו בשם ר' האי להיפוך דהקרא נקט מה דהוא מסוכן ביותר והש"ס נקט מה דהוא שכיח טפי ונראה דכן התוס' שבת (ד"ב ע"א ד"ה יציאות) שכתבו בשם ר"ת דהש"ס נקט מה דהוא הוה טפי. והביא ראי' מדברי ר' האי גאון הללו. וראיתי בהפלאה שבעירוכין שתמה ע"ז דהרי חזינן דהש"ס לא נקט מה דמצוי טפי וכמבואר בערוך אולם התוס' הי' להם הנוסחא בדברי ר' האי כמו שהעתיקם רי"ח והרא"ש והש"מ אולם צל"ע דברי תוס' שאנץ שבשיטה מקובצת לב"ק (ד"ב ע"א) שכ' וז"ל עוד מפרש ר"ת דהמצוי יותר נקט כשם שמפרש ר' האי גאון ז"ל בברכות פ' הרואה גבי ארבעה צריכין להודות שאינם כסדר המקרא ומפרש שהפסוק נקט תחלה אותן הרגילין יותר והש"ס נקט אותן המסוכנין תחלה עכ"ל דהביא ראי' לסתור דמזה מוכח דהש"ס לא ס"ל דיש לגרוס אותן הרגילין יותר. ואולי ט"ס היא בתוס' שאנץ וצ"ל להיפוך. וע"ש שהעתיק מתוס' ר' ישעי' כמו שפי' ר' ניסים בההיא דארבעה צריכים להודות י"ל שנוסחא א' מר' האי והשני מר' ניסים] וא"כ אי ס"ד דמיירי באותן שקרה להן פגע מאי פסקא דאותן שכיחים זה מזה. גם מ"ש הערוך דאותן מסוכנין יותר היכן שייך לומר שזה מסוכן מזה הלא כ"א כשקרה לו הפגע הוא מסוכן. אע"כ דמיירי בסתם אנשים כשלא קרה להם הפגע. וע"כ שייך שפיר לומר שזה שכיח מזה. וגם זה מסוכן יותר שיקרה לו הפגע זה מזה ומה שהקשה מהפסוקים דרעבים גם צמאים כו' י"ל לפמ"ש בשו"ת איתן האזרחי (סי' ג') לפרש הברכה דהגומל לחייבים כו' היינו דבאמת אין החיוב להודות רק מי שאירע לו פגע זה חייב עפ"י הקרא. רק שא"כ יהי' מי שיצא בשלום ולא אירע לו כלל פגע כפוי טובה שלא יודה לד' שלא בא לכלל סכנה. וע"כ תקנו חכמים שיברך הגומל חסדים טובים לחייבים היינו למי שחייבים עפ"י הדין יעו"ש באורך. (ובזה מיושב מה שהקשה בספר עיון יעקב בברכות שם על נוסח דהגומל חסדים לחייבים דהא אמרינן בש"ס פ"ה דב"ק דכל האומר הקב"ה ותרן יותרו מעי' יעו"ש ולהנ"ל א"ש) וא"כ שוב לא מוכח דינו של היד המלך. ולפי הנ"ל בפי' נוסח הברכה מבואר מה שנסתפק בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' י"ד) אם הקטן יכול לברך ברכה זו. דאיך יוכל לומר לחייבים כיון שהוא אינו מחויב עדיין יעו"ש ובשו"ת לחמי תודה (סי' ה') מ"ש בזה. ולהמבואר דהאי לחייבים לא קאי על עצמו רק על מה שהוא מחויב א"ש דגם קטן יוכל לאמרו וז"ב

(כד) יש לתת טעם על איזה ברכות שנשמטו בטוש"ע. הנה לא נזכר בטוש"ע לברך על עשיית המעקה. וכבר הניח זה בצ"ע בשאילת שלום (סי' קמ"ב) אולם י"ל לפי מה שראיתי ברוקח (סי' שס"ו) שדעתו שלא לברך. ע"כ השמיטו בטוש"ע. וע' בשו"ת תורת נתנאל (סימן י"ט) שכ' שצריך טעם למה לא הזכירו הראשונים והאחרונים שצריך לברך על מצות שלוח הקן יעו"ש והנה מ"ש דבראשונים אינו מבואר שצריך לברך. הנה ראיתי בתמים דעים להראב"ד (סי' ק"א) ובשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רפ"ג) שמבואר להדיא שיש לברך אמנם תמי' לי על התורת נתנאל שלא ראה באבודרה"ם שכ' שאין לברך על שילוח הקן דהוי מצוה הבאה בעבירה שעבר מתחלה הלאו יעו"ש וע"כ השמיטו בש"ע [ועשו"ת קנאת סופרים (סי' מ"א שכ' דעל מזוזה מברכין לקבוע ובמעקה מברכין על המעקה וחכם אחד שם חלק עליו אמנם ראיתי בשאלתות שמבואר להדיא כהקנאת סופרים וע' בבעל העיטור סוף חלק שני ובתמים דעים ובאבודרה"ם שכתבו בשם הלכות פסוקות לברך לקבוע מעקה היינו דהוא ס"ל כהר"מ דאבי הבן מברך למול אבל לדידן מברכין על המעקה והפוסקים לא הביאו דעתו רק שמברכין על המעקה וראיתי בהפלאה שבעירוכין (אות ח') שכ' שצריך טעם למה השמיטו כל הראשונים והאחרונים דין המבואר בירושלמי ברכות (פרק ט') דהרואה חמה אחר שהי' ג' ימים מטר דצריך לברך ואולי משום דאביי מפרש ענין רקיע בטהרתה באופן אחר עכ"ל. וקשה לי דהא אביי מפרש אפי' לילה א' חייב לברך. וא"כ עכ"פ בג' ימים הי' להם להביאו והטעם שהשמיטו הפוסקים הוא משום דאי' התם ופליגא דריב"ל כו' ופסקו כריב"ל. עשו"ת חכם צבי שברב משולם (סי' ז') ובא"ר (סי' רכ"ט סק"ד) (ובאמת מ"ש ההפלאה שבעירוכין שהשמיטו כל הראשונים לא ראה שבה"ג וראב"ן ואגודה הביאו אותו) ומה שהקשה שם על הערוך העיר ג"כ הח"צ שם ועמ"ש הח"ס חא"ח (סי' נ"ו) בזה ותמהני על הח"ס שם שכ' דהרי"ף הביא להא דאביי וליתא ברי"ף כלל וע' ברב משולם שם

(כה) הנה בסי' ר"י מבואר דעל ברי' מברכין ברכה אחרונה אף דהוא פחות מכזית וראיתי להרב פני יהושע בחידושיו לברכות (דל"ח ע"ב) דדוקא בז' מינים חשיבא ברי' ולא בשאר דברים וכזה ראיתי שכתב המור וקציעה בח"א (דצ"א ע"א) ואם כנים אנחנו בזה הי' מקום ליישב מה שהניח בקושיא בהגהת משנה למלך (פ"ד מה' טומאות אוכלין ה"א) דלפמ"ש השער אפרים (סי' א') דהמוציא שוה לטומאה א"כ מועיל ברי' גם לענין טומאה א"כ קשה מהתוספתא שהביא הר"ש (פ"ח דפרה) קדירה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמסין טמאים פחות מכביצה נתונין לתוכו נתפחו ונעשו כביצה ה"ז אומר טמאני וטמאתיו. דמוכח דתורמוס אחד אינו מקבל טומאה ואמאי לא נימא דהוא ברי' אמנם עם האמור א"ש דדוקא בז' מינין חשיבא ברי' אבל לא בשאר מינים אמנם אי קשיא הא קשיא ע"ז דהא בירושלמי תרומות (פ"ב ה"א) וחלה (פ"ב ה"ג) איתא תורמין מן הטהור על הטמא בלח. כיצד כבש זתים בטומאה והוא רוצה לתרמן בטהרה מביא משפך שאין בפיו כביצה וממלא אותן זתים ונותנן על פי החביות ונמצא תורם מן המוקף (ופירש הפני משה שאם יהי' בפי' כמלוא ביצה יטמאו הזתים שבמשפך מהזתים הטמאים שכבושים בחביות כשיגעו אלו באלו והלכך צריך שלא יהיו בפי' כמלא ביצה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה עכ"ל. ומה מאד נפלאתי על גליון הש"ס שם שכ' שאין בפי' כביצה מכאן ראי' דפחות מכביצה מקבל טומאה וכדעת רש"י קודם חזרה ואולי מדרבנן מקבל טומאה כו' דאדרבה מכאן מוכח ההיפוך דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה) ואס"ד דברי' מקבל טומאה אף פחות מכביצה א"כ מאי יועיל אם יהי' הפיו פחות מכביצה הא גם זית א' מקבל טומאה ותו קשה ממשנה דטהרות (פ"ג מ"ו) טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכוון טהור וקשה הא זית וענב א' יקבל טומאה. והנה הך דינא דברי' מועיל גם לענין טומאה מצאתי אותן מבואר בחי' רבינו המאירי שבת (דצ"א ע"א ד"ה זה שכתבנו) שהביא שם דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה והקשה ע"ז מספרא מכל האוכל מלמד שהוא טמא בכל שהו וע"ז כ' וז"ל ויש מפרשים אותה בברי' שלא אמרו שיעור כביצה אלא באוכלים המכונסים כגון פת וכיוצא בו אבל מה שהוא ברי' בפני עצמו כגון אגוז ולוז וערמון אפי' חיטה ועדשה כו' ע"ש מבואר להדיא דסובר דברי' מטמא בכל שהן ותקשה על הי"א האלו מהמשנה והירושלמי והתוספתא וצריך לומר דמיירי במרוסקים דלא הוי ברי' וא"כ לא תקשה גם על השער אפרים מהתוספתא הנ"ל והנה בשו"ת חו"י (סי' ק"מ) כתב דסברא זרה הוא לחלק בין ז' מינין לשאר דברים לענין ברי' ע"ש מבואר דלא ס"ל כסברת הפנ"י והמו"ק הנ"ל ומדברי המאירי הללו יש ידים מוכיחות לדברי החו"י שחזינן בטומאה שכתב שכל הדברים חשובים ברי' ומסתמא ה"ה לברכה. ותו יש להביא ראי' דלא שנא לענין ברכה מז' המינין לשאר דברים מדברי התה"ד (סי' רמ"ה) שכ' ונ"ל הדברים ק"ו דאפי' ברכה דכתיב בי' אכילה בהדיא באורייתא אפ"ה חשבינן ברי' פחות מכזית כ"ש מרור דלא כתיב בי' אכילה כו' וכ"כ הרא"ש להדיא פרק ערבי פסחים טעמא דבעינן כזית במרור משום דמברכין על אכילת מרור עכ"ל. מבואר להדיא מדבריו דס"ל דברי' הוא בכל הדברים אף שאינו מז' המינין וראיתי להפרמ"ג באשל אברהם (סי' תע"ה סק"ח) שהניח בצ"ע על התה"ד דמהי תיתי שיוצא בברי' דבסי' ר"י בברכה אחרונה דמדרבנן הוא וקבעוהו אכזית דבר חשוב מספיק י"ל ה"ה ברי' חשוב משא"כ מרור בזמן המקדש מה"ת ואכילה בכזית בין במניעה בין בציוי פשיטא דברי' לא מהני כו' וצ"ע עכ"ל הפרמ"ג ובמחכ"ת לא ראה בתה"ד מקור הך דינא דגם מרור דרבנן והיינו דלמד מדברי הרא"ש דס"ל דבמרור לא בעינן כזית דהאי יאכלהו לא קאי על מרור והא דבעינן כזית הוא משום דמברכין על אכילת מרור וא"כ הוא דרבנן ושפיר מדמה אותו התה"ד לברכה והן אמת שצל"ע על התה"ד שכ' דאפי' ברכה דכתיב בי' אכילה בהדיא מדאורייתא כו' ובאמת ברכה הוא רק דרבנן וצ"ל דהתה"ד ס"ל דברכת מעין ג' הוא מה"ת והרי ברי' מהני גם לענבים וז' מינים. ומאד נפלאתי' על האחרונים שחקרו איך כוונת הרא"ש אם ס"ל דמרור בעינן כזית מה"ת או רק מצד הברכה. כאשר אתה תחזה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ק') וחתם סופר (חא"ח סי' ק"מ) וגור ארי' יהודא (חא"ח סי' פ') ושמלת בנימין (דף ל"ט) והגהות