עמודי אש לח

ע' מחצית השקל שם) ולפי הנראה הי' סבור האור חדש דהב"ח אוסר בין בזנגביל רטוב בין ביבש וע"כ השיג עליו מהש"ס. אבל הא ליתא דהב"ח אינו אוסר רק ביבש ולא בלח וגם מ"ש שראה שאוכלין זנגבלין יבשים מרוקחים המובאים מארץ מרחק. לא ראה בלחם חמודות הובא במ"א שם ובמנ"י (כלל ס"א ס"ק כ"ד) דאותם הם כבושים ולפ"ז מותרים המה גם להב"ח

(יז) ברכת הזימון אי הוי מה"ת. ע' בשו"ת שאגת ארי' (סי' כ"ד) שכ' שמסתברא דזימון לא הוי מה"ת יעו"ש אולם ראיתי בא"ר (סי' קצ"ט סק"ה) שכ' דהלבוש ס"ל דברכת הזימון הוי מה"ת והע"ת ס"ל דהוי מדרבנן ואני תמ' על האחרונים האלו שלא ראו דברי הראב"ד בתמים דעים (סי' ר"מ) שכ' שהרי אפי' ברכת זימון שהוא מה"ת כו' דמבואר דס"ל בפשיטות דהוי מה"ת. ואין לומר דהוא מיירי בעשרה דבזה ס"ל דהוי מה"ת וכמ"ש הא"ר בשם קרית ספר לחלק בכך דהא סיים מפני שהרשות ביד השלשה כו' מבואר דמיירי בשלשה ולא בעשרה ודברי הטור העתיקם בטוא"ח סי' קפ"ח) ומהתימה מהאחרונים שלא ראו זה אמנם מצאתי בסדר רב עמרם גאון (די"א ע"א) שכ' אין אנו מזמנין עליו בזימון דרבנן. מבואר דס"ל דזימון דרבנן ולא מה"ת

והנה ברכת הבדלה במ"ש אי הוי דאורייתא ראיתי בספר חרדים (במ"ע מה"ת התלויות בפה ובקנה סי' ג') שכ' וז"ל הבדלה במ"ש דאורייתא לכ"ע עכ"ל ותמהני ע"ז דהא כ' ה"ה פכ"ט מה"ש בשם י"א דהבדלה במ"ש הוא דרבנן וכ"כ הרא"ש בתשו' (כלל י"א סי' ג') והריטב"א בחי' לפסחים (דנ"ד ע"א) דהבדלה דרבנן וע' בב"י וב"ח (סס"י רצ"ו) והנה המ"מ כ' בה' שבת שם דביו"ט הקידוש הוא דרבנן והעתיקו המ"א להלכה והפרמ"ג בא"א ססי' רצ"ו מצא בשיטה מקובצת ביצה (ד"ד ע"ב) דס"ל דהבדלה ביו"ט הוי מה"ת וכ' דהוא פלא (אמת שצלע"ק דנראה בש"מ שם דהוא מהריטב"א והרי הוא מהסוברים דהבדלה אפי' בשבת הוי מדרבנן וכמ"ש בחי' לפסחים. וצ"ל דהאי ואי נמי שבש"מ הוא אינו מהריטב"א רק מהש"מ) ואני מצאתי לשני צבאות ישראל הלא המה הרמ"ה והרשב"א בעל התוס' דס"ל בפשיטות דהבדלה ביו"ט הוי דאורייתא והוא בספר (כתא"ב א"ל רסאיי"ל): דשם בצד קמ"ח כ' רבינו שמשון בן אברהם וז"ל דלפי טעם שלך הבדלה דרבנן כו' ועל כרחין דאורייתא היא כדדרשינן בפ"ב דשבועות כו' ואם הבדלה דשבת דאורייתא הבדלה נמי דיו"ט דאורייתא כו' והרמ"ה השיב לו ומאי דדייק מר דהבדלה דרבנן לא סלקא דעתא מעולם כו' הנה מבואר להדיא בפשיטות דסברי דהבדלה בשבת ויו"ט הוא דאורייתא ולדעתם נראה דכ"ש קידוש ביו"ט דהוי מה"ת. והנה גם להסוברים דקידוש ד"ת עכ"ז אינו צריך דוקא על היין. ויוצא בתפלה כמבואר באחרונים וראיתי בספר אור לישרים על ספר הישר ממס' נזיר (סי' קט"ז) דשם האריך להוכיח דמה"ת בעינן איזה דבר לקדושי עלי' יין אז שכר או פת ע"ש. אולם המעיין בדברי הראשונים יראה דלא כדברי'. ומש"ש ראי' דמנא לן מזכור דכתיב גבי שבת דהוא בפה דלמא דוקא בלב וע"כ צ"ל דגבי שבת א"א לומר דזכירה הוא בלב בלבד דא"כ האי קרא מיותר לגמרי דכיון דאסור במלאכה בהכרח צריך לזכור בלב דשבת הוא וא"כ זכור למה לי אלא ודאי דלא סגי בלב בלבד ועתה אם נימא דהאי זכור דבשבת הוא בפה בלבד למה צריך יתורא בעמלק ובמרים ובהקצפה ניליף מהאי זכור דבפה אבל אם נימא דבשבת לא סגי בפה רק דצריך איזה דבר והתם לא שייך זה לפ"ז צריך שפיר יתורא עכ"ד ובאמת דברי' אינם צודקים. דמה שהקשה דמנ"ל דזכירה דכתיב גבי שבת הוא בפה נעלם ממנו ספרא דפרשה בחוקותי והובא גם ברמב"ן על התורה (פ' תצא) דאיתא התם זכור את יום השבת לקדשו יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה מה אתה אומר זכור שתהא זוכר בפיך כו' ע"ש מבואר דגם כאן גבי שבת יש לן ילפותא דזכור הוא בפה. ומה שהקשה דלמה לא ניליף בעמלק והקצפה ולה"ר משבת. לק"מ דלא נוכל למילף חד מחברי' וכמ"ש בשו"ת שאגת ארי' (סס"י י"ג) יעו"ש גם מ"ש ע"ד המכילתא שהביא ה"ה פכ"ט מה' שבת זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בברכה דמזה נוכל למילף דבברכה בלבד בלא שום דבר יוצאין וע"ז כ' האור לישרים דליתא במכילתא ונעלם ממנו המכילתא (פ' יתרו פרשה ז') ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת. לקדשו לקדשו בברכה. מבואר כדברי ה"ה גם מש"ש ראי' לדעתו מהירושלמי ברכות (פ' אלו דברים ה"א) דאיתא התם מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין כו' דודאי כוונת הירושלמי הוא על ד"ת דמה"ת צריך יין דאין לומר דכוונתו על דרבנן דהא הירושלמי ס"ל דעיקרו על הכוס יעו"ש הא ליתא דהירושלמי לשיטתו בפ' אין עומדין דעיקרו על התפלה ולא ניתקן על הכוס רק מפני התינוקת וכן פי' הפני משה. ופירושו של האור לישרים הוא תמוה דלפ"ז יהי' מה"ת דוקא על היין והא ליתא גם לפי דעתו והעיקר כדברי הראשונים דמה"ת יוצא בתפלה או באמירה בלא שום דבר. ועל היין הוא רק דרבנן

וראיתי להעיר ע"ד הבית הלל ביו"ד (סי' שע"ח) דפסק בפשיטות בנזיר שאירע לו אבילות דמותר לשתות יין בתוך הסעודה כיון דמצוה לו לשתות יין דלא נברא יין אלא לנחם אבלים והביא ראי' מרש"י נזיר (ד"ג ב') דאמרינן שם דנזיר מותר לשתות יין של קידוש וכמו שפרש"י שם אף דהוא דרבנן וה"ה גבי אבל יעו"ש. ולענ"ד הוראה הזאת היא תמוה. ולא מבעיא לפיר"ת שם והרא"ש ור' עזריאל שהשיגו על פרש"י שם וסוברים דבאמת אסור לו לקדש להנזיר כמבואר בתוס' נזיר ובשיטה מקובצת שם וכן פסק בשיבולי הלקט (כלל ב' סי' כ"ה) בשם רב האי גאון וכ"ה בכפתור ופרח (פרק ו') ובא"ז ה' שבת (סי' כ"ה) וכן פסק הר"מ בה' נזירות (פ"ז הי"א) והסמ"ג מל"ת (סי' רי"ג) דאפי' היכא דנשבע אסור ומכ"ש בקידוש והבדלה דאסור לנזיר [וכן דעת האבן עזרא ביסוד מורא (שער ב') וז"ל וככה הנזיר אינו חייב לקדש ולהבדיל עכ"ל הן אמת שדבריו צ"ע ששם קחשיב המצות החיובית שעל האדם. והנזיר אינו פטור מזה. דעכ"פ חייב לקדש על הפת או שישמע מאחר כמו שפסק הרמ"א] א"כ לפי שיטתם בודאי אסור להאבל לשתות יין כשהוא נזיר ולפרש"י שפי' בנזיר שם דמותר לו להבדיל על היין וכן כתב בס' הפרדס הגדול (סי' קי"ב) ושם ביאר דעתו דוקא היכא דלית לי' פת או שעבר וקידש על היין מותר לו לשתות אבל היכא שאית לי' פת צריך לברך על הפת כדר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת כו' (מזה משמע דס"ל כשיטות רבינו ירוחם ההובא בב"י א"ח סי' י"א ולא כהב"י שם דאם יש בעולם אותו דבר אף שאינו מצוי לו מקרי יכול לקיים) עכ"ז היינו משום דס"ל דקידוש על היין וצריך שיטעום הוי מה"ת ע' חי' המאירי לנזיר (דל"ח) ובשו"ת דברי אמת (כלל ד"ס) שכתבו כן בשיטתו. אולם אף אם נימא בשיטת רש"י דהוי דרבנן ועכ"ז מותר וכמ"ש הראב"ן בסוף ספרו וע' שו"ת שאגת ארי' (סי' ס') אין זה ענין לנ"ד דהתם הוי מ"ע דרבנן ואסמכוהו אקרא דזכרהו על היין. משא"כ בנ"ד דאינו מ"ע כלל על הנזיר לשתות יין גם מדרבנן. רק היתה תקנה ואיננה חיובית דהא אם רצה להתענות מותר וכמבואר בירושלמי (פ' מי שמתו ה"א) ר' זעירא מדמך פקד לא תקבלין על יומא דין אכילה כו' וכ"כ הרמב"ן דאם רצה שלא לקבל הבראה מותר. ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תס"ד) שהאריך בזה. והא דמבואר בנדרים (נ"ו מ') ההוא יומא אנן יהבינן לי' דמשמע לכאורה דחיובא הוא לא קשיא דהתם מיירי במלך או בכה"ג וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' שני אלפים רנ"ד) וע"ש ברדב"ז דתליא במנהגא אם ליתן לו יין ולפ"ז י"ל דמה דמבואר בירושלמי סוטה (פ"ח ה"ה) יין קוסס מנחמין בו אבל הוא במקום שנהגו וע"ש בשירי קרבן מה שתמה בזה ולפמ"ש א"ש [וע"ש בש"ק מה שתמה על ר"ן גאון שכ' שאם אין לו כוס של יין לברכת אירוסין דיקח כוס של שכר וע"ז הקשה ממה דאיתא בירושלמי שם דמקדשין בו ע"ש ולק"מ דהא חשיב התם גם מערבין בו והרי משנה שלימה שנינו בכל מערבין חוץ ממים כו' רק הכוונה בירושלמי שם דלא נימא דלאו משקה הוא כלל וכמיא בעלמא חשוב וא"כ לק"מ על ר"ן גאון וז"ב] ומה גם לפ"מ דנפסק ההלכה לדידן דלא כרש"י וכמבואר ברמ"א סי' ער"ב ועשו"ת רדב"ז ח"א סי' תכ"ב) בודאי בנזיר אסור לו לשתותו ולא כבית הלל. (ועשו"ת ח"צ (סי' קס"ח) דאף אם נסבור דבהמ"ז טעון כוס אסור לו לנזיר לשתותו) ודרך אגב ראיתי להעיר על מה שהמ"א השיג על הרמ"א שפסק בנודר שלא לשתות יין שישמע מפי אחר או שיעשה קידוש ויטעום א' מהמסובין וע"ז השיג המ"א דהב"י לא מיירי היכא שנדר רק שאין חביב לו פת יעו"ש. אולם ראיתי בשיטה מקובצת לנזיר שם שכ' בשם ר' עזריאל בנזיר וז"ל או שיקדש ויתן הכוס לא' מבני ביתו עכ"ל וכ"ה בחי' המאירי שם וז"ל וכן שרשאי הוא לקדש ולהבדיל ויטעום אחר עכ"ל מבואר כהרמ"א. ויש לדחות דהתם קאי בכדי שלא להתיר להנזיר לשתות יין יש לעשות כך שיקדש ויתן לא' מבכי ביתו אולם המ"א כ' דלכתחלה אין לעשות שיקדש ויתן לאחר לשתות רק שהאחר יקדש מי שיטעום אולם משטחיות דברי הש"מ והמאירי משמע דגם לכתחלה מותר וראיתי במור וקציעה שהניח בתימה ע"ז דהא אסור להושיט כוס יין לנזיר ואיך יהי' רשאי לקדש על הכוס. ולק"מ דהא דאסור להושיט כוס יין לנזיר הוא היכא שלא ידעינן למה נצרך לו הכוס חיישינן שמא נתכוון לשתותו וע"כ נעבור על לפני עור ע"כ לא יתן לו. אבל היכא שידעינן שנצרך לו היין לאיזה דבר מותר לו להושיט (וע' ברא"ש בע"ז שם) וא"כ הכא שידעינן שצריך לו לקדש עליו מותר ליתן לו ותו כיון דאיכא אחר עמו דאל"כ אסור לו לקדש א"כ האחר יזכירהו. ושוב ראיתי בשו"ת בשמים ראש (סי' ע"ה) שנשאל על זה כקושיות המור וקציעה ותירץ שם בהג"ה דבני חבורה יזכירהו יע"ש והוא קרוב למה שכתבתי בדרך השני. אולם לדעתי גם דרך הראשון יתכן. וע' שו"ת פרי הארץ (חא"ח סי' ה')

(יח) וראיתי להעיר על שו"ת עמק הלכה חא"ח (סי' ע"ג) שכ' דעי שאכל כזית פת אינו מברך בהמ"ז רק מעין ג' דמאי דמבואר בש"ס דמברך בהמ"ז בכזית הוא רק בקובע סעודתו עליו והוא שבע משאר דברים או בחולה וזקן שדי להם בכזית אבל בלא"ה מברך רק מעין ג' ולדעתי ליתא להך דינא והוא נגד משמעות כל הפוסקים שכתבו דמברכין בכזית ולא כתבו שצריך לאכול עוד שאר דברים. ומ"ש העמק הלכה וז"ל. דהא משמע דז' המינים הם דאורייתא כדאיתא בברכות דף ל"ה אלא דיליף לה מז' המינים כו' א"כ מ"ש דעל פת מברכין ג' ברכות ועל ז' המינים מעין ג' על כרחך כדאיתא לא קבעי סעודתא עלי' כו' ועידי דלא קבעא סעודתא עלי' לא אטרחו רבנן בג' ברכות דבאמת ג' ברכות בפתיחה וחתימה לא כתיבא בקרא עכ"ד. והנה באמת אין מכל זה ראי' כלל דמ"ש דמשמע דז' המינים הם מה"ת. נעלם ממנו פלוגתת הראשונים בזה אם הם מה"ת ומדברי הר"מ והסמ"ג ור' יונה נראה שסוברים דהוי מדרבנן עי' ב"י סי' ר"ט וכ"נ דהוא מסקנת הש"ע לדינא מדכ' ססי' ר"ט רק גבי בהמ"ז דס' אם בירך צריך לברך משמע דבז' המינים א"צ לברך דהוא מדרבנן. אולם גם להסוברים דמעין ג' הוי מה"ת לא מברכין בהמ"ז עליהם דלזה הפסוק הפסוק בארץ אשר לא במסכנות כו' בכדי דנדע החילוק דבלחם צריך לברך ג' ברכות ובז' המינים סגי בברכת מעין ג' (ולהסוברים דהוי דרבנן הפסוק בארץ כו' בכדי דנדע דלא צריך ברכה על זה וכמ"ש תר"י פ' כיצד מברכין