עמודי אש לב

משה שלא לברך ע"ש מ"ש הוא והג' בעל חוות דעת) ומזה יש לי לדון גם על מ"ש בשו"ת נודע בשערים מה"ת (חא"ח סי' ו') שחקר בהניח עירובי חצירות בבין השמשות אם יש לו לברך ודימה הדבר לנידון של הח"צ ע"ש. ולפמ"ש אין ראי' כלל דשאני בנידון של הח"צ דלא נזכר בגמ' שיש לו להניח ע"ת בכבוש בשעת הדחק משא"כ בנידונו של הנודע בשערים דהלכה רווחת דקניית העירוב הוא בבין השמשות ואם כי יש לחלק. הנה לא דמי ביה"ש לשעת הדחק. ע' תוס' מנחות (דס"ו ע"א ד"ה זכר) וברא"ש סוף פסחים. וטוא"ח (סי' תפ"ט) דכשסופר ביה"ש יש לו לברך. (וצע"ק על ס' מכתם לדוד ההובא בברכ"י (סי' ת"ר) והזכור לאברהם (אות ר') דאם בא שופר לקהל ביום ב' של ר"ה (ביה"ש דאין לו לברך. ואין הס' לפני) ועשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קכ"ט) דעל הספיקות שטהרו חכמים בנט"י מברכין עליהם וא"כ גם בביה"ש הדין כן ושוב ראיתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' א' ובמהד"ב שבראש חלק שני) שהאריך בנידון זה בברכה שעל המצוה שבשעת הדחק והעלה שאין כל המקומות שוין ע"ש

והנה ראיתי להרא"ם בס' יראים (סי' קכ"ד) שכ' בהדס שנקטם ראשו שפסול לכתחלה ואי ליכא אחר יברך עליו מבואר דהיכא דאינו כשר כ"א בשעת הדחק דיש לברך וראיתי להישועות יעקב בא"ח (סי' תרמ"ה) שהקשה ע"ז דא"כ איך מיבעיא לי' להש"ס סוכה (דל"ג) בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה דאיך שייך דיחוי בדבר שאינו פסול רק לכתחלה ותו דהא אם נזדמן אדם אחר שאין לו הדס הוא רשאי לצאת בו אף לכתחלה יעו"ש שהניח בקושיא. והנה כיוצא בזה ראיתי להריטב"א בחי' לסוכה (דל"ד) שגם הוא כתב דאין לומר דבדיעבד יצא דא"כ איך אמרינן דהוי דיחוי אולם הריטב"א כתב רק דלא נימא דהוי רק הידור מצוה מה דפסול לכתחלה לזה שפיר כתב דא"כ לא הוי דיחוי אולם לפמ"ש בספר יראים דהוי פסול לכתחלה והביא ראי' דמצינו פסול לכתחלה מפסחים (פ' כיצד צולין) וכתב דלא יטעה המעיין לשם כי ראי' גמורה וגדולה הוא עכ"ל כוונתו נראה דראייתו מפסחים (דע"ז ע"ב) דאמרינן התם בנטמאו שיריה אבדו שיריה כמדת ר' יהושע פסולה והיינו לכתחלה ובדיעבד מכשיר ר' יהושע אלמא דמצינו פסול על לכתחלה ומ"ש דלא יטעה המעיין. הוא דאין לומר דליתא לכללא הזה דהא הש"ס דחי התם חדא דפסולה קתני ופסול בדיעבד משמע דמשמע לכאורה דהש"ס ס"ל דליכא למימר דפסול הוא על לכתחלה וע"ז אמר דראי' גדולה היא והיא דאף דהגמרא מקשה והא פסולה בדיעבד משמע עכ"ז אין זה עיקר הקושיא ועיקר דחיית הגמרא הוא רק דחמשה דברים באין לכתחלה משמע וראי' דהא הגמ' מתרץ אלא לא קשיא כאן ביחיד וכאן בציבור וקשה דהא גם ביחיד פסול רק לכתחלה ואם זרק הורצה וכמ"ש רש"י ותוס' שם וא"כ תקשה דהאיך אמרו כמדת ר' יהושע פסולה. אע"כ דהש"ס סובר דקושטא דמלתא דפסול יוכל להתפרש גם על לכתחלה וכן פי' הרא"ם כאן דלכתחלה פסול גמור הוא וא"כ שפיר נוכל לומר דהוי דיחוי ונ"ל ראי' לזה מש"ס זבחים (דע"ג ע"ב) דאיתא התם אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקרב אם הקריב לא מרצה ופרש"י שם דהואיל ונדחה מלהקריב לכתחלה מחמת הפסולין המעורבין בהן נדחו לגמרי דה"ל כפסולין יע"ש שמבואר מזה דאף דאסור להקריב רק לכתחלה עכ"ז הוי לי' דיחוי וא"כ גם בנידון דידן כיון דלכתחלה הוא פסול שפיר קאמר הש"ס דהוי דיחוי ומה שהקשה הישועות יעקב דהא אפשר לאיש אחר שאין לו הדס לצאת בו. י"ל דעכ"ז לגבי ההוא גברא הוי דיחוי וגם י"ל דמיירי שלא יש בתוך התחום אדם שאין לו הדס שאינו קטום ועוד י"ל באנפי אחרינא ואין להאריך והנה בהג"א (פ"ג דסוכה) כ' בשם הא"ז דאם אינו בנמצא לולב או אתרוג דיכול לברך על אתרוג שניקב כו' כיון דלא איתמר בהדיא דהלכה כרבנן. כדאי ר' יהודא לסמוך עליו בשעת הדחק כו'. וכתב הגט פשוט בכללי' (כלל ו') דהא"ז פי' דלא כהרא"ש דגם רבנן מודי בשעת הדחק שכשר. דא"כ אמאי איצטרך למימר דכדאי ר"י לסמוך עלי' אלא דהא"ז פי' דרבנן פליגי גם בשעת הדחק והא"ז סמך בשעת הדחק על ר' יהודא ולא כהיבין שמועה שכתב כוונה אחרת בדברי הא"ז. והנה זה ראה חדש דסבר הא"ז דגם הפוסקים יש להם כח לפסוק במחלוקת תנאים כיחיד נגד רבים בשעת הדחק אפילו בעידי דאורייתא עכ"ד הגט פשוט. והנה בא"ז ה' סוכה (סי' ש"ו) מבואר דלמד כן מההיא דנדה (ד"ט ע"ב) דהיכא דלא איתמר הלכתא כחד מינייהו יש לפסוק כיחיד נגד רבים בשעת הדחק ופירש ההיא דמס' עדיות (פ"א מ"ה) ולמה מביאין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה ב"ד דברי היחיד יסמכו עלי' כו' הא"ז פי' בשעת הדחק וכן פי' הראב"ד בעדיות שם מבואר מזה דצדקו פי' הגט פשוט בדברי הא"ז דלא כהיבין שמועה. הן אמת שקשה לי על פי' הא"ז והראב"ד מש"ס ביצה (די"א ע"א) דאמרינן שם ומולחין חלבים כו' ר' יהושע אומר שוטחן ברוח ע"ג יתידות כו' אמר רב מתנה אין הלכה כר' יהושע וע"ז מקשה בש"ס שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכן בש"ס יבמות (דף מ"ו ע"ב) אמרינן שם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאינו גר עד שימול ויטבול ומקשה שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ושם (דמ"ז ע"א) אמרינן שם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דהלכה דבין בארץ בין בח"ל צריך להביא ראי' פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי דברי הא"ז והראב"ד קשה מאי מקשה הש"ס הלא אם לא אמרו הלכה כדברי פלוני אז בשעת הדחק היינו פוסקים כדברי המיקל יחיד נגד רבים משא"כ אי אמר הלכה כדברי פלוני אז גם בשעת הדחק לא נפסוק כמותו. והן אמת שא"כ קשיא מש"ס דנדה על הש"ס דביצה ויבמות הנ"ל דמש"ס דנדה משמע כהא"ז והראב"ד וצ"ע

והנה דבר זה שלמד הג"פ מהא"ז יש לדחותו דהמעיין בדברי הא"ז בעצמו יראה שיש לומר שסמך א"ע על מ"ש ותו דגם רבנן מודו בשעת הדחק כו' יעו"ש באורך וא"כ אין ראי' מהא"ז דהפוסקים יכולים בשעת הדחק לפסוק כיחיד נגד רבים. והעולה מזה דהיכא דמבואר בש"ס דכשר בשעת הדחק. בזה יש לברך והיכא שאינו מבואר בש"ס בזה אין כל המקומות שוים

(ז) ויש לחקור אם לא בירך בשעת המצוה אם יוכל לברך אח"כ. והנה הר"מ ה' ברכות (פי"א ה"ו) ס"ל דאם לא בירך בשעת מעשה שוב לא יברך אח"כ ובהגהות אשר"י (פ"ק דברכות ופ"ק דחולין) ס"ל דיכול לברך אח"כ. וראיתי להמגיה לפי' ר' חננאל למס' פסחים (ד"ז ע"א) כ' וז"ל ודקדקתי מן הרא"ש (ריש פרק הי' קורא דף י"ג) בשם הר"ח שס"ל כהרמב"ם עכ"ל וכוונתו נראה דהרא"ש כ' בשם הר"ח שאם קרא ק"ש בלא ברכות יצא דדייק מהמשנה קראה בלא ברכותיה ומנ"ל כך דלמא קרא הברכות אח"כ אלא ע"כ דלא יוכל לברך אח"כ אמנם נפלאות הוא בעיני על הרא"ש (וכ"ה בתוס' ר' יהודא חסיד ר"פ הי' קורא) שהביאו בשם ר"ח דס"ל דאם קרא הק"ש בלא הברכות דיצא ור' האי חולק ופי' הירושלמי דוקא ביחיד ולא בציבור ולפלא דהא הא"ז ה' ק"ש (סי' כ"ה) העתיק דברי הר"ח באורך וכ' וז"ל והאידנא אי אקדים ובירך אהבת עולם וקרי ק"ש והדר קרי יוצר אור יוצא ידי חובה דברכות לקרותן כסדרן אין מעכבות זה את זה אבל אם הניח א' לגמרי לא יצא ידי חובה עכ"ל. ובסי' ל"א הביא הא"ז בשם ר"ח הירושלמי הזה וכ' שם בשם הר"ח וז"ל והא דאוקמינא למתני' דתמיד ברכות אין מעכבות זה את זה ה"מ שלא כסדרן אבל לקרות ק"ש בלא ברכות לא וה"מ בציבור כו' ומתני' דהכא ביחיד עכ"ל מבואר דהר"ח ס"ל כר' האי היפוך מ"ש רי"ח והרא"ש בשמו ואדרבה בא"ז שם דייק דהר"ח ס"ל כהרמב"ם והוא פלא וצע"ג. והנה בכנה"ג א"ח (סי' תל"ב) רצה להסב גם דעת הא"ז דגם הוא מודה דלא יברך אח"כ ע"ש שכ' שלא התיר בא"ז רק היכא שהתחיל המצוה ועדיין לא גמרה ובטל אורות (די"א ע"א) תמה על הכנה"ג דהא בהג"א כ' דאחר השחיטה מברך. ואין מזה כ"כ ראי'. די"ל הכוונה אחר שהתחיל לשחוט וכמו שדחה זה בזכור לאברהם (ח"ג דכ"ד ע"ב) אולם בא"ז מבואר להדיא דגם אחר שעשה המצוה לגמרי מברך. דהא מביא ראי' דמברך יוצר אור אחר שקרא ק"ש ומטבילת גר. וגם בשחיטה מברך אח"כ כדי שלא תתנבל בשחיטה. מבואר מכל זה דגם אחר שעשה כל המצוה מברך. וגרם להכנה"ג והטל אורות והזכור לאברהם שלא ראו דברי הא"ז בשורשן וע"כ כתבו מה שכתבו

והנה האיך דעת רבותינו בעלי התוס' אם כהרמב"ם או כהא"ז עדיין לא נודע לנו. דאף דהש"כ ביו"ד (סי' י"ט סק"ג) כ' דהתוס' סוכה (ל"ט א') חולקים על הא"ז לא מוכח מידי וכמ"ש הפר"ח שם. וכן ההוכחה מתוס' פסחים (קט"ו א') שכ' בשו"ת שאגת ארי' (סימן כ"ו) והכרו"פ ביו"ד שם לא מוכח מזה וכמ"ש בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' ג') אולם לדעתי יש להוכיח דהתוס' ס"ל כהא"ז. דהנה בפסחים (קכ"א א') תנן בירך של פסח פוטר של זבח והוא לכאורה תמוה האיך משכחת לה הא פסח נאכל באחרונה וע' צל"ח שם שנתקשה בזה וכ' דיוכל לאכול מהפסח בתוך הסעודה רק שיאכל כזית באחרונה והנה באבודרה"ם (בסדר הפסח) כ' דמתחלה מברכין על הפסח ואוכל כזית ממנו, ואח"כ מביאין החגיגה ומברכין על אכילת הזבח וכשגמרו החגיגה מביאין הפסח ואוכל ממנו עכ"ל. וראיתי להכנה"ג בא"ח (הגה"ט סי' תע"ג) שכ' ע"ז ולא ידעתי זו מניין לו עכ"ל. וי"ל דממשנה זו למד האבודרה"ם כן דאל"כ איך משכחת לה הך דינא. וצ"ל דהאבודרה"ם לא לעיכובא כתב כן דא"כ תקשה האיך משכחת לה הסיפא בירך על של זבח כו' וי"ל עוד לפמ"ש בס' דרך פיקודיך (מ"ע ו' סי' ו') דמי שלא יוכל להזהר לאכול החגיגה עד שיהי' קרוב שישבע דיותר טוב שיאכל הפסח קודם דלא יאכל אכילה גסה וא"כ י"ל דלהכי דעת האבודרה"ם שיאכל כזית מהפסח קודם בכדי שלא יאכל הפסח אכילה גסה אולם מדברי הראשונים דהי' מברכין תחלה על החגיגה. וע' א"ז ה' פסחים (סי' רי"ו) שכ' דמתחלה הי' מברכין על אכילת החגיגה ואח"כ על הפסח ע"ש. וע' ביד דוד בפסחים שם שכ' שלשיטות התוס' דס"ל הטעם משום שבירות עצמות אסור לאכול הפסח רק באחרונה וא"כ המשנה הזאת היא תמוה. ומש"ש היד דוד דהמשנה הזאת פליגי על המשנה דדף ע' הוא רחוק ודחוק כאשר יראה המעיין אולם מצאתי בא"ז ה' ק"ש שם שהקשה כן על המשנה הזאת. והוכיח מכאן שיטתו דאם לא בירך מקודם יוכל לברך אח"כ וא"כ מיירי הכא כשלא בירך על הזבח ונזכר כשבירך על הפסח דאז אי לא הי' הפסח פוטרו הי' צריך לברך אח"כ אבל כשהפסח פוטרו נפטר בברכה שבירך על הפסח. ובזה מיושבין דברי המ"א (סי' רי"ב סק"ד) שכ' בשם התה"ד (סי' ל"א) בשם הא"ז שאם אוכל דבר שהוא טפל לחבירו שנפטר בברכת העיקר אפילו אם אוכל הטפל מתחלה רק שאומר ברכת שהכל וכ' המ"א ע"ז וצ"ע מנ"ל זה להתה"ד בדעת הא"ז די"ל דהא"ז מיירי שהוא טפל למשקה שברכתו שהכל אבל אם הוא טפל לדבר שאין ברכתו שהכל מנ"ל דפוטר גם הטפל וראיתי להברכת דוד (דמ"ט ע"ב) שכ' ראי' לזה ממה דברכת הפסח פוטרות של זבח וקשה דאיך יוכל לפטור הא אוכל הזבח מתחלה אע"כ דעיקר פוטר הטפל אפילו אם אוכל הטפל מתחלה ע"ש אולם לפי המבואר בפי' הא"ז במשנה הנ"ל שפיר הקשה המ"א על התה"ד דמנ"ל זה בדעת הא"ז דאין לומר דלמד זה ממשנה הזאת הא הא"ז בעצמו פי' המשנה דמיירי ששכח ואכל הזבח בלא ברכה ואז י"ל דפטר הפסח את