עמודי אש כח

היום. א"כ האיך הי' יכול ללמוד דהא לפמ"ש רש"י בעצמו בברכות (ד"ה ע"ב) גבי ההיא דאבא בנימין דאסור ללמוד קודם התפלה והתוס' שם חלקו עליו והוכיחו מההוא דרב (ברכות די"ד ע"ב) דמותר ללמוד וא"כ איך למד רש"י כשהאיר היום הא הוא ס"ל דאסור ללמוד אולם נראה דלק"מ דהנה בתר"י כתבו דההיא דרב הי' לומד עם אחרים וזה מותר גם לרש"י ונראה דרש"י ותוס' אזלו בזה לשיטתם. דהנה בא"ז (סי' ד') כתב דללמוד עם אחרים עדיף ממעשה והביא ראי' מב"ק (די"ז ע"ב) הא למיגמר הא לאגמורי ורש"י פי' שם דללמוד לאחרים עדיף ממעשה יעו"ש. והנה התוס' בב"ק פירשו שם. דללמוד עם אחרים מעשה עדיף. וע"כ הביאו שפיר ראי' מרב משא"כ לשיטות רש"י אין ראי' משם. וא"כ הך עובדא ההובא בכל בו ובפרדס משמו של רש"י מיירי שלמד עם תלמודיו וא"ש ומה שרש"י הפסוק סעודת שבת ובירך אין ראי' די"ל דס"ל כשיטות הרא"ש ההובא בב"י א"ח (סי' רצ"א) דכיון דמפסיק לכבוד שבת ליכא משום ברכה שא"צ. וכן מצאתי בס' הפרדס (סי' צ"ח) שכ' וז"ל. וכי היכי דלא ליפשע במצות ג' סעודות שרינן להו להפסיק אכילתן משום כבוד שבת ולברך בהמ"ז באמצע ואע"ג דדעתי' למיכל טפי הני ברכות לאו לבטלה נינהו אלא לקיים מצות ג' סעודות שצוינו המקום כו' עכ"ל. מבואר להדיא דרש"י ס"ל דבמה שמפסיק סעודתו אין כאן משום ברכה שא"צ. והן אמת שצל"ע דהא בסי' צ"ב כ' וז"ל והמפסיקין על שלחנם ומברכין בהמ"ז בין ב' תבשילין טעות היא וג' סעודות לא יצאו יעו"ש וזה סותר למ"ש בסי' צ"ח. ומוכרחין אנו לומר דמ"ש בסי' צ"ב מיירי כשרוצה להפסיק קודם חצות. וההיא דסי' צ"ח מיירי כשמפסיק אחר חצות. וע' שו"ת יד אלי' (סימן ד') שהאריך לחלק בין קודם חצות לאחר חצות (ותמהני עלי' שלא נסתייע לחילוק הזה מדברי הרא"ש פ' כל כתבי דלדברי השואל שהרא"ש חולק על התוס' יהי' חולק גם על דברי עצמו בפסקיו) ולכאורה מוכרח רש"י לסבור דאסור לחלק הסעודה קודם חצות דהא בא"ז הביא ראי' דאסור לחלק מתוספתא דפסחים ואופה מצה מע"ש דהיינו לאכול במנחה וע"כ דאסור לחלק. ואח"כ דחה זה דהכוונה דיאפה מצת מצוה שאופה בע"ש אולם לפי שיטות רש"י ההובא בטוא"ח (סי' תנ"ח) דצריך לאפות מצת מצוה רק אחר חצות א"כ שוב מוכח מהתוספתא דאין לחלק הסעודה אולם י"ל כמ"ש הרוקח (סי' פ"ז) והמרדכי דהתוספתא משבשתא הוא ואין ללמוד הימנה ועשו"ת ראשית ביכורים (דל"ו ע"ב) עכ"פ הנה מבואר דאין ראי' דרש"י חולק על הך דינא דר"ל. וגם הוא ס"ל דאסור להרבות בברכות שא"צ

וגם מדברי הר"מ אין הכרח דפליג על זה והראי' שהביאו האחרונים אינו מוכרח ע' יד דוד יומא שם. והנה מצאתי בא"ז (ה' שבת סי' מ"ה) שכ' וז"ל. וכ' הרמב"ם אם צריכים לקרות ב' ענינים מוציאין ב' תורות ולא יקרא איש א' ענין א' בב' תורות. שמא יאמרו ספר א' הוא פגום היא לפיכך קראו בשני עכ"ל וקשה לי דמשמע אבל ב' ענינים בב' ס"ת קורא אדם א' ואין כאן משום פגום והא אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפיקודים ב' ענינים ואדם א' ותנינן דלא יקרא כה"ג בב' תורות וקאמר ר"ה בתלמודא משום פגמו של ראשון. ונראה בעיני שרוצה לפסוק כר"ל דאמר משום שמברכין ברכה שא"צ ולא מטעם פגם דהואיל והן ב' ענינים אע"ג שקורין בב' ספרים אין כאן פגם כו' ור"ה בר יהודא ורשב"ל פליגי אהדדי עכ"ל האור זרוע. הנה זכינו לראות בדברי הא"ז שכתב בפשיטות בדעת הר"מ שפוסק כרשב"ל ולא כהאחרונים שהבאתי למעלה הן אמת שנוראות נפלאתי על הא"ז שכתב בדעת הר"מ דס"ל דר"ה ור"ל פליגי אהדדי והר"מ פסק כר"ל דחולק אטעם דפגמא דמה יענה ביום שידובר בו דברי הר"מ ה' עבודת יה"כ (פ"ג ה"י) שכ' וז"ל ועשור שבחומש הפיקודים עד סוף הענין קורא ע"פ ולמה קורא ע"פ לפי שאין גוללין ס"ת בציבור ולמה לא יקח ס"ת אחר לפי שאין קורין בב' ספרים משום פגם ראשון עכ"ל הר"מ. מבואר להדיא דהר"מ פוסק הטעם דפגם. ודברי הא"ז צע"ג. ומה שהקשה הא"ז על הר"מ לק"מ לפמ"ש הכ"מ (פי"ב מה' תפלה) ובבדק הבית בא"ח (סי' קמ"ד) דה"ה גם בב' ענינים אסור. רק דבב' ענינים בלא"ה אסור לאדם א' לקרות ע"ש וכ"כ הלח"מ שם ועשו"ת מהריט"ץ (סי' רצ"ג) וברכ"י א"ח (סי' קמ"ד ותרפ"ד) ועתשב"ץ (ח"ג ענין ע"א) שכ' שט"ס בר"מ ה' תפלה שם ע"ש ועכ"פ חזינן בא"ז דתפס דעת הר"מ דפוסק כר"ל ולדעתי מפורש כן בר"מ ה' ברכות (פי"א הט"ז) שכ' וז"ל. ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ עכ"ל. ובודאי כוונתו לדברי ר"ל אלו דאין לומר דכוונתו על ברכה לבטלה דזה כבר מבואר בדבריו שם בה' ברכות (פ"א הט"ו) דכל המברך ברכה שא"צ נושא שם שמים לשוא. וזה לדעתו איסורא דאורייתא וכמ"ש המ"א (סי' רט"ו סק"ו) וע' מעשה רוקח (דקכ"א ע"א) שכ' בדעת הר"מ דהיא דרבנן וליתא ומ"ש ראי' מדכתב הר"מ כנשבע לשוא אינו הכרח ואדרבה מדמדמהו לנשבע לשוא משמע דהוא מדאורייתא וכתב כנשבע דהא לא הוי שבועה ממש. והוא בעצמו כתב בסוף ה' ברכות דהר"מ ס"ל דהוא מה"ת וכאן סתר א"ע והנה אף שהאחרונים לא הביאו חבר להר"מ בזה. אני מצאתי לו חבר ר' משולם בתשובתו לר"ת שבספר הישר בענינים שונים (ד' ווין דפ"א) שכ' וז"ל. ומה שאמרת הנחת תפילין משום ברכה לבטלה קאסר ר' יוסי לנשים הא מפקינן לי' מקרא דלא תשא את שם א"כ איסורא דאורייתא הוא ולר' יהודא נמי אסור עכ"ל מבואר דס"ל דהיא דאורייתא (הן אמת שצלע"ק ע"ש דמפיק לי' מקרא דלא תשא. ובאמת אינו אלא עשה דאת ד' אלקיך תירא וליכא לאו כמבואר להדיא בסוגיא דתמורה (ד"ד ע"א) וכ"כ התוס' בר"ה (ל"ג א' ד"ה ר"י) וע' חי' מהרש"א שם ומ"ש על דבריו הברכ"י בח"מ (סי' ל"ד ס"ק י"ז) והיד דוד (דקצ"ג ע"ב יעו"ש וכ"נ לכאורה מדברי הגאון ההובא באגור (ה' ציצית) שכ' וכ' ר' פלטיא גאון ומאן דרמי חוטא דכיתנא ומברך עלייהו עובר משום לא תשא ומחויב מלקות והתשו' הזאת היא בחמדה גנוזה (סימן א') וכ"כ ר' האי בתשו' הגאונים שערי תשובה (סימן קט"ו) שכ' וששאלתם מי שמברך ביום בפה"ג ומקדש השבת היא דרך שטות וביזות ולא נפיק ולא עוד אלא שחייב מלקות משום לא תשא עכ"ל. אולם יש לדחות דכוונת רה"ג הוא על מ"מ. דגם אם נימא דברכה לבטלה הוא דאורייתא אינו חייב מלקות דאינו אלא עשה. וכמ"ש למעלה מסוגיא דתמורה. וע' בהגמי"י (פ"ב מה' דעות שכ' וז"ל. באבות דר' נתן הוא הי' אומר אוכל אוכלים שאינם עולים על לבו עוברים על ג' לאוין שבתורה שביזה א"ע וביזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה עכ"ל. משמע לכאורה דברכה לבטלה היא מה"ת אולם י"ל דהיא אסמכתא בעלמא. ע' כסא רחמים באד"רנ פרק כ"ו

וראיתי להעיר ע"ד התומים (סי' פ"ז ס"ק ל"ג) שכ' על מה שכתב שם המחבר די"א שהמזכיר ש"ש לבטלה שכנגדו כשבע ונוטל והתועים תמה ע"ז דהא לית בי' מלקות וכ' וז"ל והמעיין ברמב"ם פ"ב מה' שבועות נראה דמפרש בהא דאמרינן ריש נדרים השומע הזכרת השם לבטלה דחייב נידוי איירי בנשבע לשוא ולא במזכיר סתם לבטלה עכ"ל התומים. ותמהני עליו דז"ל הר"מ שם. השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ד' לשוא כמו שביארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו כו' ע"ש הרי שכ' דהמברך ברכה שא"צ שהיא רק משום שהזכיר לבטלה ולא נשבע לשוא ה"ז חייב נידוי ותו תמי' עליו דהא בה' ת"ת (פ"ו הי"ד) בתוך הכ"ד דברים שמנדין עליהם כ' הר"מ המזכיר ש"ש לבטלה או לשבועה. הרי דהמזכיר ש"ש לבטלה בלא שבועה חייב ג"כ נידוי והיא מהתימה על התומים ומה שהקשה התומים דהא התוס' בשבועות (דמ"ו) שכתבו דמיירי בנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואכלה חולקים על ההגמי"י וא"כ איך העתיק בש"ע דעת ההגמי"י ולא הזכיר דעת התוס' הנה באמת לא נעלם ממרן דברי התוס' שהרי הביאם בסי' ל"ד. רק שבאמת אינו מוכרח דהתוס' חולקים על ההגמי"י דהתוס' פירשו לרבותא דאפי' בשלא תאכל ואכלה אף שבשעה שנשבעה לא הוציאה מפיה לשקר עכ"ז נפסלת ומכ"ש בדינו של ההגמי"י שעברה באותו העת על האיסור בודאי נפסלת. וגם לא ידעתי מאי קשיא לי' להתומים דהרי עכ"פ מדרבנן בודאי נפסל אף בעבירה שאין בו מלקות וגם הב"י סובר כן כמבואר בדברי' סי' ל"ד וא"כ הכא מדרבנן הוי חשוד ושפיר פסק בש"ע. וע"כ דברי התומים נפלאו ממני. אחרי כתבי זאת ראיתי מ"ש הרב דברי אמת בקונטרסים (קונטרס ה') שגם הוא תמה על הב"י ולענ"ד כמ"ש ושוב ראית שהאריך בזה הברכ"י בח"מ סי' ל"ד יעו"ש

הדרן למלתא קמייתא כיון דלהר"מ ברכה לבטלה הוי מה"ת א"כ מאי יזהר דקאמר ע"כ דכוונתו להרבות בברכות שאינן צריכות א"כ מבואר שפוסק להך דינא דר"ל. ושוב הגיע לידי שו"ת רשד"ם חא"ח (סי' א') ושו"ת מבי"ט (ח"א סי' קי"ז וסי' ק"פ) וראיתי שם שגם המה פירשו כן דברי הר"מ וע' בס' עטרת תפארת (ח"א דל"א ע"ב) שתמה על הר"מ דדברי' סותרים זה את זה דכאן כ' יזהר ובד' ל"א ע"א פי' שכיון הר"מ להך דינא דר"ל. ולא ראה שכבר קדמו המהרשד"ם והמבי"ט וע' ר"מ ה' תפילין (פ"ד ה"ו) שכ' מי שבירך להניח תפילין כו' אסור לו לספר כו' ואם סח ה"ז עבירה דקשה כפל הלשון אסור לו לספר כו' ואם סח כו' וע"כ הכוונה דאפי' אם רוצה לברך ה"ז עבירה משום ברכה שא"צ וכמו שפי' המעשה רוקח שם ומוכח ג"כ דהר"מ ס"ל הך דינא דר"ל (וממ"ש בה' תפלה (פ"ז הט"ז) אכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחרי' אינו מוכרח דרשאי לברך ברכה שא"צ ע' לח"מ ומעשה רוקח שם) וא"כ מבואר שגם רש"י והר"מ ס"ל הך דינא דר"ל וא"כ קם הך דינא בלא פקפוק כלל

וראיתי להעיר על דברי שו"ת בר לואי (חא"ח סי' ד') שהקשה על מ.ה דאמרינן בסוכה (דל"ח) בישב על שלחנו ושכח ליטול לולב דיטול על שלחנו דקשה הא לשיטות רב אלפס יצטרך לברך וא"כ גרם ברכה שא"צ עכ"ד. ולא ידענא מאי קושיא הא כיון דהדין הוא דבדאורייתא בהתחיל באיסור צריך להפסיק וא"כ מה לי אם יצטרך להפסיק ויברך עוד הפעם כיון דשורת הדין כך הוא להפסיק ולברך אין זה ברכה שא"צ דהחכמים כך צוו עליו ומעולם לא שמענו ברכה שא"צ כזאת היכא שהחכמים חייבו אותו לברך אין זה ברכה שא"צ וז"פ

(ב) ויש לחקור בס' ברכות אם מברכין או לא. והנה היכא שיש רוב בודאי מברכין כמבואר ברמב"ם ה' מגילה (פ"א הי"ד) דמברכין על קריאת י"ד הואיל והוא קריאה לרוב העולם ועטוא"ח (סי' תרפ"ח) ואף הרוקח שכ' (בסי' שע"א) שאין מברכין שהחיינו במילה דלמא נפל הוא כבר כ' הב"י ביו"ד (סי' רס"ה) בשם רבינו ירוחם שהקשה עלי' דהא אזלינן בתר רובא ועשו"ת חו"י (סי' רל"ז) שכ' גם יש לי ראי' לסתור דהא נולד לו בן זכר מברך שהחינו עכ"ל. לא ידענא מאי קושיא דהיכן מבואר דבנולד לו בן דמברך שהחינו הא בש"ס ברכות (דנ"ט ע"ב) איתא דמברך הטוב והמטיב ועל דברי הרשב"א בתשו' (ח"א סי' רמ"ה) שכתב דמברך שהחיינו אנו מצטערין מהיכן הוציא זה וע' בדרכי משה (סי' רכ"ג סק"א) מש"ש על דברי הרשב"א (ותמהני על החו"י בסוף התשובה שם. שלא ראה דברי הד"מ הללו) אולם ביותר תקשה על הרוקח מברכת מילה גופא דאיך אנו