עמודי אש כז

והמרדכי לא נרא' כן וכמ"ש וצ"ע) וע' בהקדמת תיקוני הזוהר (דט"ו ע"ב) דמבואר דאין מלקין בשבת דלא שלטא שפחא בישא על עלמא וע"ש בתיקון ס"ח (דק"ח ע"א) ומזה משמע דה"ה למ"מ דלא נלקה בשבת בכדי דלא נשליט שפחא בישא כו' וכן נ"ל מתוך מ"ש הראשונים. בפרדס הגדול (סי' ב') ושה"ל (כלל א' סי' ט"ו) ותניא רבתא (סי' ט') וטוא"ח (סי' רל"ז) והאבודרה"ם (ה' תפלת ערבית) דלכן אין לומר והוא רחום בשבת לפי שהטעם שאומרים והוא רחום הוא לפי שהפושעים לוקים בין מנחה למעריב כו' ובשבת אין לוקין והמלקות שלוקין הפושעים בזה"ז הוא בודאי מ"מ ועכ"ז אין מלקין בשבת כמו מלקות ממש (וע' בפרמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח שהביא שהתוס' שבת כ' בשם מהרש"ק דבר"מ פ"א מה' סנהדרין מבואר דאסור להלקות מלקות בשבת והפרמ"ג כ' דלא מצא זה יעו"ש וברור דט"ס הוא וצ"ל פי"א דכן מבואר שם להדיא) ומה שנסתפק הפרמ"ג באותן שמכין עד שתצא נפשו אם מכין בשבת נראה ג"כ דאין מכין וראי' קצת לזה ממה שנסתפק המל"מ ה' שבת (פכ"ד ה"ז) אם ברודף אחר ערוה שניתן להצילו בנפשו אם מותר בשבת וע"ש ובשער המלך וביד המלך מבואר מזה דבשאר מ"ע אין הדין כן ואסור בשבת. ועשו"ת מהרשד"ם (חא"ח סי' ח') שכ' דאע"ג דאסור לשמותי בשבת עכ"ז היכא דהוא עובר איסור בשבת מותר ולהכי שמתי' רבינא לההיא גברא בעירובין בשבת כיון שעבר על איסור שבת. וא"כ לכאורה הי' אפשר לחלק כן גבי מ"מ דיש חילוק בין אם הוא חייב מ"מ בשביל איסור שבת להיכא שעבר איסור אחר אך אין ראי' מזה די"ל דמה דשמתי' רבינא לההיא גברא היא לפי שמותר לשמת בשבת וכמ"ש בשו"ת דברי ריבות (סי' ש"ח) ומה שהביא מהרשד"ם ראי' דאין משמתין דהא שמותי חמירא מנגידא ואם אין מלקין מכ"ש דאין משמתין יש לדחות דדוקא לצורבא מדרבנן טבא לי' למנגדי מלהיות בנידוי משא"כ ע"ה חמירא לי' נגידא דשולחין יד בגופו וכסברא הזאת ראיתי בס' בית מועד (עמוד הימיני ה' יו"ט סי' תצ"ו סק"א) ובספר דברי נביא (בחי' לקידושין דף ע') על מה דאית' התם מ"ט שמתי' כו' ורב מנגיד כו' וכ' וז"ל תימה דהכא משמע דנגידא חמירא משמתא שהרי ר"י שמתי' ורב לא אמר אלא מנגיד א"כ שמתא קיל מנגידא ובמ"ק מבואר דשמתא חמור ותירץ דצורבא מרבנן עדיף נגידא משמתא ובשאר אדם הוא להיפוך עכ"ד אולם באמת אין זה מוכרח כלל ובמח"כ נעלם ממנו שכבר העיר בקושיא הזאת בתוס' יבמות (נ"ב א') ותירצו שם דלהכי שמתי' לפי שביזה את רב יהודא ע"ש ובחי' מהר"ם מלובלין ועסמ"ע ח"מ (סימן ח' ס"ק כ"ג) שכ' ואע"פ שהנידוי חמירא הוא בעיני רוב האדם מבואר דגם בעיני העם חמירא הנידוי [אמת שבט"ז שם משמע דיש לחלק בין ת"ח לע"ה וכן מבואר בכנה"ג יו"ד סי' של"ד סמ"ד ועשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' ע"ג ס"ה שהשיג עליו] וכן משמע לי מההיא דקידושין שם דאמרינן התם דטבי לי' עבדי לי' ובתוס' יבמות שם הגירסא ההיא טבחא משמע לכאורה שהי' ע"ה ועכ"ז אמרינן דטבי' לי' כו'. וא"ב לפי שיטות הבית מועד והדברי נביא יש לדחות ראיות המהרשד"ם דלע"ה אף שאין מלקין עכ"ז מנדין דנידוי קיל ממלקות אך אין נראה לומר כן וכמובן וגם בלא"ה כבר דחה ראיות מהרשד"ם בברית עולם שם וגם להרשד"ם י"ל דדוקא לשמותי התיר ולא להכותו דעושה חבלה. ודע דמדברי מהרימ"ט בחי' קידושין (דכ"ח) מוכח דס"ל דגם ממלקות דאורייתא חמירא הנידוי וכן נראה דס"ל להחו"י בהגהותיו לאלפסי פסחים (פ' מקום שנהגו) שכ' עמש"ש הרי"ף לפיכך השמתא חמירא יותר מן המלקות וע"ז כ' החו"י כ"ש ממ"מ עכ"ל נראה מזה שפי' דברי הרי"ף דכוונתו על מלקות דאורייתא ושמתא חמירא מהם. הן אמת שדברי' אינם מוכרחים כלל דהרי"ף נראה דקאי שם על מ"מ וכמו שנראה מדברי הש"ס שם. אבל מלקות דאורייתא חמירא מנידוי ולכאורה הי' נראה שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן דהנה במגילת אסתר (שורש א') כ' ע"ד הרמב"ן שם וז"ל ומה שהביא עוד ראי' כי הקילו בהם (בדרבנן) ממה שראינו שבעונשם לא הלקו רק נידוי ושמתא אין מכאן ראי' כלל כי אדרבה חומרא גדולה הוא זאת לנדות יותר ממה שילקהו. וכן מצינו בפ' ואלו מגלחין (די"ז) ומייתי לה פ' מקום שנהגו אמר ר"פ תיתי לי דלא שמותי כו' ופרש"י שם ממנו אנגידא מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוה מלקי להו כו' הרי כי עונשם במצותיהם חמיר משל מצות התורה אשר אין בהם כרת ומיתת ב"ד עכ"ל. והנה ליישב דברי הרמב"ן צריכים אנו לומר דהרמב"ן ס"ל דרק ממכות מרדות חמירא שמתא אבל לא ממלקות דאורייתא. אולם באמת א"צ ליישב כן דברי הרמב"ן דקושיות המגילות אסתר בלא"ה לק"מ דלא ראיתי כלל בדברי הרמב"ן שיקשה על הרמב"ם מדוע לא ילקו על דבר דרבנן. דז"ל הרמב"ן שם אבל הגזירות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא ואין בהם דין המראה כלל וכ"ש שהממרה בהם ועובר באחת מהם על דעת שהוא איסור שאינו עובר בלאו הזה ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהיא כולה עונש הממרים לא החוטאים אבל הם דנו בממרה שלהם עונש הנידוי כו' עכ"ל הרמב"ן. הנה מבואר שהרמב"ן לא הקשה מדוע לא ילקו בעובר על איסור דרבנן (ואדרבה הרי כ' הרמב"ן בראש דבריו בשם הרמב"ם בעצמו שכ' שלכן אין מלקין לפי שלפי דעתו עובר על לא תסור שהיא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו) רק הקשה מדוע לא ידונו אותו כדין זקן ממרא שהוא בחנק וע"ז כ' ואינו בכלל דין פרשה זו כו' ר"ל דין זקן ממרא שהוא בחנק וא"כ קושית המגילת אסתר בלא"ה לק"מ

וראיתי להעיר על שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קפ"ז) שכ' בההיא עובדא דקידושין (דע"ב ע"א) דאקפי פירא בכוורי בשבתא ואזלו וצדו בהו בשבתא ושמתינהו ר' אחי בר' יאשיה ואישתמוד וע"ז כ' הרדב"ז ולפי הנראה לא הי' שם חילול שבת מה"ת אלא מדרבנן מדשמתינוהו ותו לא עכ"ל ותמהני ע"ז דבאיסור תורה מה הי' לו למיעבד דבימיו לא הי' הסנהדרין נוהגין ולא הי' יכולין להלקותו מלקות דאורייתא ועשה לו כמו שעושין בזה"ז למי שעובר על איסור תורה דמשמתינן לי' או מכין אותו מ"מ. ועפר"ח בא"ח (סי' תצ"ו) שהוכיח באמת מהך עובדא דעל דאורייתא כשעבר מכין אותו וע"כ דברי הרדב"ז צע"ג הכלל העולה מזה דאין להכות מ"מ בשבת ולשמת מותר

שאלות ותשובות סימן ב' עמודי אשם

קונטרס מעון הברכות

סי' ב' (א) ראיתי לחקור בדיני ברכות (א) אם אסור להרבות בברכות שאינן צריכות והנה ביומא (ד"ע ע"ב) איתא שם מימרא דריש לקיש דאסור להרבות בברכות הבלתי צריכות. וכן פסקו כל הראשונים כמבואר להמעיין בדבריהם אולם ראיתי להרב חמד משה בא"ח (סי' רמ"ט סק"ה) שכתב דהרמב"ם לא ס"ל להך דינא דר"ל. וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב (חא"ח סי' ס"ז) בדעת הר"מ וכתב דכן דעת רש"י במנחות (דל"ו ע"א) שכתב סח בין תפלה לתפלה ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה הראשונה עבירה הוא בידו דמשמע דאי מברך אין כאן איסורא מוכח דס"ל דמותר להרבות בברכות שאינן צריכות. דלא ס"ל כר"ל וכן ראיתי בשערי דעה ביו"ד (סי' י"ט סק"ג) שכתב כן בדעת רש"י והר"מ וע"כ נסתפק לו להלכתא הלכה כמאן יעו"ש וכ"כ בנשמת אדם (כלל ה' סק"א) בדעת הר"מ דלא ס"ל כר"ל יעו"ש

והנה לכאורה הי' כראה לסייע לדעת האחרונים דרש"י פסק דלא כר"ל. ממה שכתבו בשם רש"י הרשב"א בחידושיו לברכות (די"ד ע"ב) ובא"ז (ה' ק"ש סימן כ"א) ומרן הב"י בא"ח (סי' מ"ז) ורמזו ג"כ בשו"ת הר"ם מרויטינבורג (סי' מ"ג) ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתנ"א) דכשהי' קם ממטתו הי' מברך ברכת התורה וכשהיו הולך לביהכ"נ להתפלל בירך עוד הפעם ודברים האלו כתבם בשם רש"י ג"כ בתוס' ר' יהודא חסיד לברכות (די"ד ע"ב) ותמה על זה דהאיך הי' עושה כן הא אסור להרבות בברכות שאינן צריכות יע"ש. אמנם אם נימא דרש"י לא ס"ל להך דינא דר"ל א"ש ולא תקשה עליו מה שהקשה בתוס' ר' יהודא ותו יש לסייע לזה ממ"ש הא"ז (ה' שבת סי' נ"ב) בשם רש"י דבשבת רשאי להפסיק בתוך אכילתו בשחרית ולברך וליטול ידיו לאכול ג' סעודות והא"ז חלק עליו דהא אסור להרבות בברכות שא"צ יעו"ש. אמנם אם נימא דרש"י לא ס"ל הך דינא דר"ל א"ש ולכאורה נראה דגם הדרכי משה ס"ל כן בדעת רש"י ממה שהקשה (בסי' כ"ה סק"ו) על התוס' במנחות (דל"ו) שכתבו שאם סח ובירך שרי וליכא איסורא דהא איכא משום ברכה שא"צ וראיתי בשו"ת דברי נחמי' (חא"ח דס"ג ע"א) שהקשה ע"ז דלמה לו להקשות כן על התוס' ולא הקשה כן על רש"י יעו"ש. ולפי המתבאר לא הי' יכול להקשות כן על רש"י דהוא לא ס"ל הך דינא דר"ל. אולם על התוס' הקשה שפיר דהא במנחות שם (ד"ה סח) ובשאר דוכתי פסקו לההיא דר"ל וע"כ הקשה שפיר הד"מ דא"כ למה כתבו דליכא איסורא

האמנם לקושטא דמלתא לא נראה להשוות מחלוקת בין הפוסקים ולדעתי גם רש"י והר"מ ס"ל לדינא הך דר"ל. ומה שהוכיחו מדברי רש"י גבי סח בין תפלה לתפלה דלא ס"ל כר"ל. הנה כמו כן ראיתי להבאר שבע (דס"ב ע"ב) שהקשה כן על רש"י. אולם בישועות יעקב (סי' כ"ה סק"ו) כתב דס"ל לרש"י דהוי כמו ממשמש דחוזר ומברך או דמשמש באמת יעו"ש. ומה שבירך ברכת התורה ב' פעמים ג"כ לא מוכח מידי חדא די"ל כמ"ש הא"ז בה' ק"ש שם שהי' מפסיק ולא למד תיכף וע"כ הוצרך לברך שנית וס"ל כהירושלמי יעו"ש (הגם שצלע"ק לפ"ז מדוע בס' הפרדס הגדול (סי' נ"ט) השמיט הירושלמי הזה) ותו י"ל לפמ"ש בשו"ת דברי נחמי' (חא"ח סי' מ"ב) דרש"י ס"ל דיש לברך פעם ב' מלילה ליום יעו"ש ובזה מיושב מה דקשה לי טובא על הך סהדותא דאסהידו הנך רבוותא על רבינו רש"י דהי' מברך ב' פעמים ברכת התורה. ואלו בס' הפרדס (סי' ס"ד) כתב שם וז"ל. כשעומד ללמוד תורה מברך על התורה ושוב אינו מברך בה"ת בביהכ"נ כו' עכ"ל וכן ראיתי להכל בו (סי' ב') שכ' וז"ל מצאתי בזה הלשון. שרבינו שלמה עומד לעסוק בתורה נוטל ידי' ומברך ענט"י כו' ומברך על התורה כו' וכשהולך לביהכ"נ מתחיל ברבון העולמים עכ"ל דמבואר מזה שלא הי' אומר פעם ב' ברכת התורה. והוא היפוך מה שכתבו הגאונים בשם רש"י אולם לפי המבואר א"ש דכשהי' קם קודם אור היום הי' אומר פעם שני ברכת התורה ביום. ומה שמבואר בשמו בפרדס ובכל בו שלא הי' מברך פעם שנית מיירי כשקם כשהאיר היום ואין להקשות דאם מיירי שקם כשהאיר