עמודי אש רלז

עכ"פ רמיזא השיעור משא"כ בחינוך וכמו דאיתא בכה"ג בתענית דכ"ז ובנידון שאתאן עלה נראה דגם בפחות מכזית זכין לאדם שלא בפניו. ומ"ש הש"מ שם היינו להס"ד דאיבעיא להו אבל לפי מה דמסקינן גם בפחות מכזית זכין לאדם שלא בפניו. וראיתי להעיר על מה דאיתא בח"מ (סי' רמ"ג סט"ז) דזכין לשוטה ע"י אחר והיא מדברי הרמב"ם (פ"ד מה' זכי') והקצה"ח שם הקשה דמנ"ל להרמב"ם כן והשיג על ראיית ה"ה מס"פ חרש. וגם מ"ש הב"י דדינו כקטן השיג דקטן אתי לכלל דעת. ונ"ל דיצא לו להרמב"ם מסוגיא דבכורות (ד"ג ע"ב) דרב מרי בר רחל אקני לאודנ' ופי' ר' גרשום מאור הגולה והובא בש"מ שם שרב מרי בר רחל הקנה ע"י בנו ובתו הגדולים וזיכה להעכו"ם וכ"ע לא ידעו הכי כו' ויזכו ע"י בתו הקטנים כו' ע"ש מבואר מזה דאפי' לעכו"ם שלא אתי לכלל שליחות עכ"ז מהני אצלו זכי' ע"י אחר מכ"ש בשוטה שיוכל להיות שישתפה והטעם כמ"ש המחנה אפרים ה' זכי' (סי' ב') דבמזכה ע"י אחר המזכה הוא שלוחו של הנותן וע' בנה"מ שם סק"ו שכ' ע"ד המ"א וז"ל גם מה שתמה על הירושלמי דדמאי דמשם משמע דאין אדם יכול לזכות לחבירו אלא כשהזוכה יכול לזכות בו בעצמו לא מצאתי זה בירושלמי דדמאי עכ"ל. אולם כוונת המח"א על הירו' (פ"ו דדמאי) דאיתא התם מה נפקא מביניהון הי' החנוני חרש על דעתי' דר' זעירא לא חשש שאין שליחות לחרש כו' מבואר להדיא דמי שמזכה ע"י מי שאינו בר שליחות לא מהני ועמ"ש המח"א ה' שלוחין (סי' י"ד) [וקשיא לי על המח"א והנה"מ שתפסו בפשיטות דגם עכו"ם שזיכה לישראל ע"י ישראל דאינו זוכה כלום והריטב"א הובא בש"מ פסק בפשיטות דמהני ונראה שכ"ד הרמ"א בח"מ (סי' קכ"ו סכ"ב) ומיושב מה שהקשה עליו הש"כ (ס"ק ל"ה) וע' באמרי ברוך שם]. וראיתי להריטב"א בחי' לקידושין (כ"ג ב') שכ' וז"ל ואגב אורחא שמעינן מהכא דמה שזכין לאדם שלא בפניו אינו מטעם שליחות דהא הכא דזכין לעבד בגיטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח הלכך אע"פ שאין שליחות לקטן זכין לו מה"ת כו' ע"ש וא"כ י"ל דיצא לו להר"מ הך דינא דשוטה מהך סוגיא דחזינן דגם בעבד זכין שלא בפניו אף שאינו בר שליחות ויש לדחות כמו שדחה הקצה"ח גבי קטן והבן

(כב) בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' קע"ג) כ' דטענת שלא להשביע אינו שייך בהקדש כי הוא ירא מההקדש שמא יתבעו אותו וראיתי להמחנה אפרים בהגהותי' שכ' ע"ז וז"ל צ"ע מההוא דאמרינן בסנהדרין של הקדש הם לא אמר כלום אדם עשוי שלא להשביע את בניו עכ"ל ולדעתי לק"מ דבש"ס אינו מבואר כלל כלשון שהביא הרדב"ז וז"ל הש"ס (ד"ל ע"א) הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מע"ש הן אם כמוסר דברי' קיימין אם כמערים לא אמר כלום וא"כ לא מיירי כלל בש"ס בשלא להשביע דיהי' מוכח דגם בהקדש שייך שלא להשביע והרי רש"י פי' שעשו כן שלא יקחו בניו ממונו וא"כ אינו מוכח דשייך בהקדש שלא להשביע. ובלא"ה הא עיקר טעמו של הרדב"ז דירא מההקדש שלא יתבעו אותו וזה לא שייך במע"ש דמי יתבע אותו הא הוי ממון שאין לו תובעין. וראיתי להעיר בש"ס ב"ב (דקע"ד ב') אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וראיתי בחכמת שלמה שכ' וז"ל הלשון ק"ק שהי' לו לומר שלא להשביע את ההקדש אולי י"ל דה"נ נקט שפיר שלא להשביע א"ע שלא יאמרו העולם בודאי הי' עשיר שהרי הקדיש כל נכסי' ובודאי עדיין ממון בידו שהרי אוכל ושותה עכ"ל והעתיקו ג"כ בפילפולא חריפתא פ' ג"פ (סי' מ"ו סק"ו) ולא זכיתי להבין קושיתו מ"ש דהל"ל שלא להשביע את ההקדש זה לא מצינו כלל שיהי' אדם עשוי שלא להשביע את ההקדש דלא מצינו רק שאדם עשוי שלא להשביע א"ע ואת בניו אבל הקדש מאי איכפת לי' אם תהיה ההקדש עשיר או עני גם תירוצו אינו מובן דאם העולם יאמרו שיש לו מעות מה תועיל שיאמר ליתן מאותו מעות ההקדש ענה לפלוני סוף סוף יאמרו שיש לו מעות ולא ידעתי מאי סניא לי' מ"ש הנמ"י בפ' ג"פ שם וז"ל אבל אינו מקוים אינו גובה בין מן היתומים בין מן ההקדש דשמא מזויף היא והא דאמר הכא לאו משום שהוא חייב לו אלא אינו רוצה להחזיק עצמו בעשיר שיהי' מעני עצמו כשהי' בריא ושלא יאמרו עתה שהוא מתרושש והון רב עכ"ל מבואר מזה דפי' שלא ירצה שיאמרו עליו שהי' מחזיק עצמו לעני ולבסוף נראה ממנו שהי' עשיר וא"ש וראיתי בתוס' הרא"ש שבש"מ שכ' וז"ל ה"נ אדם עשוי שלא להשביע א"ע היינו דנקט א"ע משום דבמלתא דרב הונא לא אמר ומת עכ"ל מבואר מזה דהרא"ש ס"ל דגם בהקדש שייך אדם עשוי שלא להשביע את בניו ולכאורה קשה דהא סוף סוף לא יהי' נכסי' לבני' רק להקדש ויש לפרש דברי הרא"ש עפ"י דברי התוס' שהובא בש"מ שם וז"ל ה"נ גבי הקדש אדם עשוי שלא להשביע את בניו וא"ת והלא של הקדש הם ולא של בניו וי"ל ה"פ ה"נ גלי דעתו שהי' בדעתו לשאול עליו לחכם ויהי' שלו ואומר כן שלא להשביע את בניו עכ"ל וכן פי' דברי הרא"ש ובזה י"ל דברי הטוח"מ (סי' רנ"ה) שכ' ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואותו לא תבעו או שהקדיש נכסי' ואומר מנה לפלוני בידי והוא לא תבעו אפי' אם יש עליו שטר במנה אם אינו מקוים אין נותנין לו ואין צ"ל אם אין לו שטר דשלא להשביע את בניו אומר כן עכ"ל וראיתי בפרישה שם שכ' וז"ל אבל בהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני לא שייך הך טעמא דהא עכ"פ לא יהי' זה לבניו אלא לפלוני או להקדש אבל שייך לומר דשלא להשביע את עצמו אמר כן והכי איתא בהדיא בגמ' כו' ויש לתמוה דהוי לי' לרבינו לכתוב טעם זה דשלא להשביע את עצמו השייך בשניהן כו' ע"ש שתירץ בדוחקים גדולים שלא נתנו להאמר אולם לפמ"ש בשם הרא"ש א"ש דברי הטור דגם בהקדש שייך שלא להשביע את בניו כיון שרוצה לישאל והש"ס דקאמר הטעם דשלא להשביע את עצמו ה"ט משום דלא קאמר ומת אבל הטור כתב טעם הכולל שתיהן ומיירי דמת וא"ש והבן ואין להקשות הא הרמב"ן הקשה במלחמות דלמה לי טעמא דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש תיפוק לי' משום דיכול לשאול עלי' ויש לו מגו דאי בעי שאל לחכם ותירץ דמיירי בנודר ע"ד רבים דאין לו הפרה וא"כ נסתרו דברי התוס' אולם י"ל דהתוס' והרא"ש יתרצו דמיירי באמר תנו לפלוני מעות שהוא פקדון אצלו דבכה"ג לא מהני מיגו דהוי במקום חזקה עש"כ (סי' רמ"ה סק"ו) וא"כ א"ש

(כג) הרמ"א בח"מ (סי' קע"ז ס"ב) כ' י"א דבפשיעה בכל ענין אינו מתרפא מן האמצע ובחלה באונס דוקא רפואה שאין לה קצבה ע' בש"כ שכ' שנראה לו עיקר כהמחבר ומה שהאריכו הסמ"ע והב"ח בפי' דברי התוס' וכ"כ המהרש"א המפרש כן לדעתי מהפך דברי אלקים חיים כו' ע"ש והנה נראה דמה שהרחיק הש"כ שיהי' זה דעת התוס' הוא לפי שראה בנמ"י ובר' ירוחם שכ' בהדיא כהמחבר ולא מצא בשום ראשון שיפסוק בהיפוך ע"כ כ' שבטור הוא ט"ס ובתוס' אין הפי' כן. אולם אני מצאתי בחי' הראב"ד שהובא בש"מ לב"ב (קמ"ד א') שכ' וז"ל גרסינן בירושלמי בענין חלה ונתרפא מתרפא משל עצמו תני רשב"ג אומר כל מכה שיש לה קיצא מתרפא מכתובתה ובכתובות נמי גרסינן הכי כו' איכא מאן דבעי מימר דהא דאמרינן בגמ' דילן לא שנו אלא שחלה בפשיעה כו' ברפואה שאין לה קצבה מפני שהוא כמזונות כו' אבל רפואה שיש לה קצבה אפי' חלה באונס מתרפא משל עצמו ומשמע לי' הכי משום דאייתי לה האי מימרא דרשב"ג הכא עכ"ל וכ"כ לקמן בד"ה אבל חלה באונס ע"ש וא"כ מבואר שכ"ה דעת הראשונים דבפשיעה בכל ענין אינו מתרפא מן האמצע ובחלה באונס דוקא רפואה שאין לה קצבה וא"כ נראה שגם דעת הטור כן ואינו ט"ס וגם כוונת התוס' הוא כן ומ"ש הש"כ לפרש דברי התוס' וז"ל דהדבר פשוט דכוונת התוס' לומר דהתם גבי אלמנה מחלקינן בין רפואה שיש לה קצבה ובין אין לה קצבה ובין בפשיעה ובין באונס הוא דמחלקינן בהא אבל באונס דהכא אין חילוק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה עכ"ל תמהני על פירושו דלפ"ז יהי' הדין דבאלמנה גם בחלה בפשיעה חייבין לרפאותה ובאמת גם גבי בעל בעצמו אינו חייב לרפאותה כשחלתה בפשיעתה כמבואר בחי' הריטב"א ההובא בש"מ לכתובות דנ"א דלהכי תני לקתה ולא חלתה לאשמעינן דאם חלתה בפשיעתה אינו חייב לרפאותה וע' בב"ח שגם הוא כתב כן בפשיטות ( וע' בפ"ת אה"ע סי' ע"ח שתמה על הבית מאיר שכ' דגם רפואה אף אם חלתה בפשיעה חייב לרפאותה מדברי הריטב"א ותמהני שלא העירו מדברי הב"ח והש"כ כאן שמחולקים המה בזה) וע"כ נראה העיקר בביאור דברי התוס' כהב"ח וסמ"ע ומהרש"א ודעתם כדעת היש מי שסובר ההובא בראב"ד וכ"ה דעת הטור. וראיתי להעיר על הראב"ד שם שכ' ואנן לא ס"ל הכי כו' ואין ללמד מסמוכין דגמרא דבני מערבא עכ"ל כוונתו מבואר שכלפי מ"ש שהיש מי שסובר ראה שהובא האי מימרא דרשב"ג הכא ע"כ סבר דקאי גם על דין הזה ובאמת קאי רק על כתובה ואין ללמוד ממה שהובא בירושלמי במקום הזה שכן דרך הירושלמי להעתיק סוגיא ממקום אחר אף שאינו שייך לדין זה אולם תמהני על הראב"ד דמה יענה ביום שידובר בו דברי התוספתא פ' עשירי דבב"ב דאיתא התם האחין שנעשה א' מהן גבאי כו' אם מחמת נכסים נפל נפל לאמצע ואם מחמת עצמו נפל לעצמו חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אמר רשב"ג בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה נתרפא משל האמצע עכ"ל הרי שגם בזה הדין חילק רשב"ג בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ואולי ס"ל להראב"ד דרק בהמשנה דאיתא האחין השותפין ופי' דהן שותפין בכל דבר ע"כ לא מסתבר לי' לחלק בכך. אולם בתוספתא דאיתא א' מן האחין כו' ולא איתא השותפין בזה גם הוא מחלק בכך ועכ"פ מבואר מתוך דברי הראב"ד שגם הוא אינו מחלק רק לפי פירושו שהאחין הן שותפין בכל דבר בין בעסקי גופם בין בעסקי ממונם אבל בלא"ה גם הוא מודה דיש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה באונס ובפשיעה אין חילוק כלל וכמבואר בדברי' בד"ה אבל חלה באונס וא"כ גם הראב"ד ס"ל כהטור וע' בט"ז שכ' נראה דאומנות המלך הוא דבר מצוי ומעיקרא סמכה דעתו ע"ש וזה היפוך דברי ר' יונה שבש"מ שכ' אלא כי אצטריך לי' לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה ברוח המושל וסד"א במלתא דלא שכיחא ואין בידו לא אסיק אדעתי' כו' ע"ש דמבואר דס"ל דזה הוי מלתא דלא שכיחא וצע"ק. דלכאורה נראה דצדקו דברי הט"ז דהא לפ"מ שפי' ר' יונה גופי' שם שהמלך ממנה בכל שנה א' מכל בית א"כ הוי מלתא דשכיחא וצ"ל דאם מנסה אותו והוא אינו ראוי לכך או מסיבה אחרת אינו ממנה אותו וע' בתורת חיים מ"ש בזה והבן

(כד) בטוח"מ (סי' ר"פ) בד"א בטומטום אבל באנדרוגינוס דברי' בפ"ע הוא אם הוא עם הבן אין לו כלום לא שנא אם הנכסים מרובין ל"ש מועטין ואם הוא עם הבת אם הנכסים מרובין יורש עמה ואם הם מועטין אינו ניזון עמה ע' בב"י שתמה ע"ז וז"ל ומ"מ איני יודע מאין לו לחלק באנדרוגינוס בין במקום בן לבמקום בת לענין ירושה דכיון דמטעם ברי' בפ"ע הוא אין לו כלום במקום בן במקום בת נמי לא הי' ראוי להיות לו כלום עכ"ל ועבד"מ וב"ח ופרו"ד מ"ש בזה. ולדעתי מקור נפתח לדברי הטור מדברי אבי' הרא"ש בתוספותיו לב"ב (דק"מ ע"ב) שכ'