עמודי אש רלו

ראיתי בחי' מהר"ם מלובלין שהניח שם בתימה. אולם י"ל זה עם מ"ש הש"כ (סי' ע"ט ס"ק כ"ט) ליישב דברי התוס' שהביא הטור שם דמיירי במודה ביום א' ואו שכוונתם מזמן שני ע"ש וכן י"ל דברי התוס' כאן. ובזה י"ל תשו' הרשב"א שהובא בב"י סי' ל"ט שכ' שאע"פ שאין לשון השטר מוכיח ע"ז. אם הוא מודה שאף ע"ז קיבל אחריות חייב וראיתי בספר בת עיני שתמה ע"ז דאיך יוכל לחייב הלקוחות בהודאתו ולפמ"ש י"ל דהכוונה מכאן ולהבא או במודה ביום א' וכן יש לפרש דברי הראב"ד שבש"מ ב"מ (ע"ד ב') שכ' דדוקא ביש עדים שלא פרע משעמד בדין ואם בא מלוה לכתוב כותבין לו א"נ בשחייב מודה עכ"ל וגם דברי' תמוהין לכאורה ולפמ"ש י"ל דבריו

(יז) נשאלתי ברבים שהשכירו בית המרחץ לאיש א' והי' שם רוב טובי העיר ואח"ז בא איש א' ונתן יותר משתות והקהל טוענים שהי' ביטול מקח והנה לסמוך ע"ד שו"ת באר עשק (סי' ג' וסי' ס"ב) דבשל רבים ליכא הונאה דכתיב אל תונו איש את אחיו ולא לשל רבים אין לסמוך דכבר דחאו בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קס"ו) ותמהני עליהם שלא הביאו דברי המרדכי בכתובות (ס"פ המדיר) שהובא שם תשו' ר' אבגדור כהן ור' חיים בר' משה בא' שקנה משל הקהל מעיל ונתאנה ע"ש שהאריכו בזה ואין א' שיתעורר דהוי של רבים וליכא בזה הונאה ובמה שלא הי' כל טובי העיר ליכא קפידא דרוב' ככולם וכמ"ש בשו"ת פנ"י (ח"א סי' ד') והנה בענין הונאה אף דאין הונאה לקרקעות ואף בשכירות קרקע כמבואר בש"ס ב"מ (נ"ו ב'). והנה הן אמת שגם בקרקע יש איסור הונאה וכמ"ש הרמב"ן פ' בהר דאסור להונות גם בקרקעות ורק החיוב להחזיר אינו אלא במטלטלין וכ"ה בחינוך (סי' של"ח) וז"ל ואלו דברים שאין בהם דיני הונאה לשום אדם ואפי' נמכרו פי שנים כשויין ואע"פ שיש בהם איסור הונאה הקרקעות והעבדים כו' והשטרות כו' מבואר דאיסור הונאה יש בהם וזה נ"ל שהוא ג"כ דעת הר"ש מקוצי בביאורו לת"כ (פ' בהר פ"ג) שכ' דהא דאימעוט שטרות מדין הונאה היינו אם לקחם ביותר משויים אבל אם מכרם בזול פשיטא שא"צ לשלם דהוי רק גרמא ובהגהת מהרי"ד שם תמה ע"ז וז"ל מה ענין זה לגזילה אפי' אם נימא דהגוזל שטר פטור אבל מ"מ גזלן יחשב ועכ"פ לאו עושה מעשה עמך הוא משא"כ אי אימעט דאין בו דין הונאה כלל עדיף מפחות מש"פ דנסתפקו הפוסקים אם מותר להונות פחות משתות אבל בזה כיון דאימעט מדין הונאה אפשר דמותר גם לכתחלה עכ"ל. אמנם אם נאמר דדעת הר"ש מקיצו כהרמב"ן והחינוך א"ש דאיסור הונאה יש גם בשטרות [וע"כ צל"ע על הפנ"י בב"מ שחידש זה מדעתו וכ' דנראה לו דאיסור יש בקרקע ג"כ לענין הונאה רק שא"צ להשיב ולא ראה שכן כתב הרמב"ן והחינוך והר"ש מקיצו וביותר אני תמ' על הבאר יעקב (דע"ז ע"א) שכ' דאין הונאה לקרקעות משמע דליכא אפי' איסור עכ"ל ונעלמו ממנו דברי הרמב"ן והחינוך הללו]. אולם אף שיש איסור עכ"ז א"צ לחזור. אמנם צ"ע לי כיון דאיתא בש"ס קידושין (מ"ב ב') דע"י שליח אמרינן דהוי הונאה דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ"ה בש"ע ח"מ (סי' רכ"ז) ומבואר שם דה"ה באפטרופוס הדין כן. א"כ י"ל דז' טובי העיר לא הוי רק שלוחים ושפיר שייך גם בקרקעות הונאה ואפי' בפחות משיעור הונאה חוזר המקח ואולי דאינם שלוחים והוי כשל עצמם ומצאתי בשו"ת פנ"י (ח"ב חח"מ סי' צ"ט) שנחלק בזה עם חכם א' ע"ש וצ"ע בזה

(יח) בח"מ (סי' רל"ו ס"ח) מבואר דאם עכו"ם גזל מישראל מטלטלין וקנאום ישראל דא"צ להחזיר להנגזל וכ' שם הש"כ וה"ה אם גזלן ממנו כן כתב בספר באר שבע עכ"ל. וראיתי בנתיבות המשפט שם שכ' ע"ז וז"ל מאד תמי' דין זה דהא מבואר בסי' שע"א סק"ה דכשנטלן מהגזלן בע"כ דלא חשיב שינוי רשות והנגזל יכול להוציאו גם מהשני והש"כ הביא זה בשם הבאר שבע וחפשתי שם ולא מצאתי עכ"ל. אולם כן הוא להדיא בבאר שבע פ' חלק (ד"ע ע"א) על מה דאיתא בש"ס שם כיון שנפל ביד עכו"ם מיד טיהר וז"ל מכאן נ"ל להביא ראי' למ"ש המרדכי פ' הכונס עכו"ם שאנס מטלטלין מישראל ובא ישראל וקנאום מהעכו"ם אנס שיכול לעכבן ולומר זכיתי בהן ולאו דוקא אם קנאום אלא ה"ה אם גזלן מהעכו"ם אנס ומיהו דוקא במטלטלין אבל לא בקרקע דלא גרע מסקריקין עכ"ל ומבואר דינו של הש"כ ומיושב מה שהקשה הנה"מ מסי' שע"א דהתם מיירי בגזלן ישראל והכא מיירי באנס עכו"ם וא"ש

(יט) היד המלך (פ"א מה' גזילה ה"ט) כ' על מ"ש הרא"ש פ' הכונס דמותר ליקח מחבירו שעורים ולזכות לו עדשים כשהן בעין וע"ז כ' היד המלך דמימי' לא ראה פליאה גדולה כזאת דחלילה לנו לומר דמותר ליקח מחבירו דבר ולזכות לו דבר טוב מזה וכדמוכח מהגוזל (דף קי"ג) דלא יקוץ את שוכו עד שיתן הדמים וצ"ל דהרא"ש כוונתו דבשעה שישלם לא הוי גזל אבל על חמסן ולא תחמוד עובר עכ"ד. והנה דבריו המה תמוהים ואשתמיט מיני' דברי הטוח"מ (סי' שנ"ח) שהעתיק דברי הרא"ש הללו וסיים ע"ז ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד למכור ע"ש וא"כ לק"מ מההוא דשוכו דאסור לקצוץ דהתם לא מיירי שידוע שעומד למכור אבל בדבר שידוע שעומד למכור בודאי דמותר ואף שהיד המלך הרגיש מסברת עצמו בחילוק זה וכ' דחילוק זה לא מצינו בשום מקום בין בדבר שעומד למכור לדבר שאינו עומד למכור וגם מדכתב רבינו שם וכל דבר שאפשר שיקנה ממנו לא משמע כן. והנה מדברי הר"מ לא מוכח מידי וכמו שיראה המעיין ומ"ש דלא מצינו חילוק זה בשום מקום נראה שיש מקור נפתח לחילוק זה בש"ס בבלי במ"ק (די"ז ע"א) גבי ההוא עובדא דשמתי' ר"ל והקשו הראשונים דמה הי' דעתו של האוכל ותירצו דהאוכל הי' סבור דלמכירה הי' עומד ודעתו הי' לפרוע משלם שבזה לא הי' אסור וע' בשיטה מקובצת לב"ק (קי"ג ב') ושו"ת רד"כ (בית כ"ב) וא"כ מוכרח דבעומד למכור דמותר לכתחלה ליקח ולשלם אח"כ הדמים. וע' מחנה אפרים ה' שלוחין (סי' כ"ב) בשם נמ"י פ' הספינה בשם המפרשים ע"ש שחפץ שדמי' קצובים אם לקחו א' זכה בו ע"ש ובה' גזילה פ"ה שכ' שאינו סותר לדברי הרא"ש שצריך לזכות ע"י אחר דהתם מיירי שנתן מעות אבל החפץ צריך לזכות ע"י אחר וא"כ הדין הזה מוסכם מכל הראשונים ומדבריהם מוכח ג"כ דלא כהיד המלך שכ' שאיסור חמסן ולא תחמוד יש דא"כ תהדר קושיא לדוכתה על האוכל ומבואר דהיתר גמור הוא. וע' בש"כ שם מ"ש ע"ד הרש"ל והבן

(כ) בח"מ (סי' רס"ד ס"ד) איתא במי ששטף נהר חמורו וחמור חבירו והתנה עמו שאציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי ועלה חמורו מאלי' שא"צ ליתן לו אלא שכרו ובסמ"ע כ' שם דהאריך בתשובה שצריך לשלם לו דמי חמורו והנה בש"מ לב"ק (דקט"ז א') כ' בשם ר' יונתן וז"ל אבל לא קמיבעיא לי' אם ירד להציל ועלה של חבירו שהי' יפה מאתים מאלי' מהו כו' ונראה דמחייב לשלם לו דמי חמורו הואיל ועל ידו הפסידו וזה הרויח את שלו ואע"ג דעלה מאלי' ובלא טורח ניצל מיהו מנכה לו כדי טורח שהי' אלי' לטרוח ולא טרח עכ"ל בפיר"ח ירושלמי הניח שלו להציל את של חבירו ועלה של חבירו מאלי' אין נזקק לו כלום כו' עכ"ל מבואר דס"ל כהסמ"ע אולם לכאורה תמוה דהביא ע"ז הירושלמי ובירושלמי מבואר דא"צ לשלם לו וכמו שפי' הירו' הנמ"י בשם הרמב"ן בב"מ פ' האומנין והי' אפשר לומר דר' יונתן פי' הירושלמי כמו שפי' המחנה אפרים (ה' שכירות סי' כ"ג) דאיירי בלא התנה ובהתנה צריך לשלם לו דמי כולו. אולם ביותר תמוה ע"ד המאירי שבש"מ שם שכ' וז"ל מת שלו ועלה של חבירו מאלי' יראה שמשלם מתוכו הואיל ומת שלו אלא שמנכה לו מן הטורח שהי' לו לטרוח יותר מזה וכן יראה מתלמוד עכ"ל. הנה הביא ראי' מהירושלמי שצריך לשלם דמי כולו ובירושלמי מבואר ההיפוך וגם אם נפרשו בלא התנה עכ"פ בהתנה אינו מבואר כלל איך דעתו וע"כ נ"ל דר' יונתן והרב המאירי פירשו הירושלמי דהאי אינו נזקק לו כלום היינו שהשוכר אינו נזקק לו כלום להמשכיר להשיב לו על טענתו שצריך לקיים כפי הבטחתו וא"ש. ותמהני על הנה"מ שכ' דמ"ש הסמ"ע לחלוק על הרמ"א ומהר"ם פדוא"ה ופסק דבעלה חמורו מאלי' דחייב לשלם לו הפסד חמורו אשתמיטתי' דברי הש"מ שפסק בשם הקדמונים כהרב בהגה"ה וכן עיקר עכ"ל והוא תמוה דאדרבה ר' יונתן והמאירי פסקו כהסמ"ע רק הרמ"כ ס"ל כהרמ"א וע"כ נ"ל דאם תפס השוכר יכול לומר קים לי כר' יונתן והמאירי והסמ"ע והש"כ בשם רש"ל ומחנה אפרים

(כא) ויש לחקור באיש א' שהי' בידו לחם פחות מכזית ואמר לחבירו שיקנה אותו בשביל א' אם זכה האיש האחר דזכין לאדם שלא בפניו ולכאורה הי' נראה דפחות מכזית לא הוי זכי' וראי' עמ"ש השיטה מקובצת בביצה (י"ט ב') וז"ל וא"ת והא זכות הוא לו (ואין) וזכין לאדם שלא בפניו ומאי קמבעיא לי' תירץ רב אחא ז"ל דכיון דא"צ כזית לכאו"א פחות מכזית לא חשוב זכות עכ"ל. ולכאורה קשה לי ע"ז מש"ס נדרים (דל"ו) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינין כיון דזכות הוא לו ופי' הר"ן דזכין לאדם שלא בפני' וקשה הא מה"ת חיטה א' פוטרת הכרי וא"כ הוי פחות מכזית ובזה לא שייך זכות הוא לו וי"ל דמ"מ כיון דחכמים התקינו שיהי' צריך א' ממ"ח א"כ הוי זכות לו ועי"ל לפמ"ש התוס' רי"ד והמל"מ (פ"ו מה' מת"ע) והנ"ב במה"ת (חיו"ד סי' ר"ז) דגם מה"ת בעינן כדי נתינה שיהי' א' ממ"ח א"כ א"ש ואף שהתוס' בכתובות די"ב כ' דשמא רוצה לפטור א"ע בחיטה א' היינו דוקא בקטן כתבו כן דהוא אינו מצווה על מ"ע דהפרשה שיהי' בכדי נתינה ורק להפקיע איסור טבל ולכן שפיר כ' התוס' דרוצה לפטור בחיטה א' ואף שמדרבנן בעינן א' ממ"ח הא דעת כמה פוסקים דעל דרבנן אין הקטן מצווה אפי' בתורת חינוך וכמ"ש בשו"ת הרמ"ע (סי' קי"א) ולכאורה קשה ע"ז ממשנה ברכות (כ' ב') דחייבים בתפלה ופרש"י דחייבים מדרבנן בתורת חינוך. וראיית הרמ"ע מהא דקיי"ל כרבנן במגילה (י"ט ב') דבמגילה אינו מוציא הקטן את הגדול התם שאני דתרי דרבנן לא מפקי חד דרבנן וכמ"ש התוס' שם ואפי' להחולקים על כלל זה התם דוקא במגילה הדין כן וכמ"ש המ"א (סי' קפ"ו) ועמ"ש הב"ח (סי' שמ"ג) ומ"א שם שמבואר מדבריהם דגם בדרבנן מחנכין והמ"א הביא שם ראי' מתפלה וי"ל דשאני תפלה דרחמי נינהו וכמ"ש רש"י שם (וברא"ש מבואר דר"ת לא גרס כלל וחייבים בתפלה) וגם לדעת הר"מ דתפלה דאורייתא לא מוכח מידי [וע' רש"י חולין (קל"ז ב') שכ' אבל בתרומה אע"ג דמדאורייתא נמי בכל דהו כו' מיהו לכתחלה רמיזא שיעור חלה כו' ומשמע דרש"י ס"ל דלכתחלה בעינן מה"ת א' ממ"ח וכן הבין בדבריו הכתונת יוסף (דפ"ו ע"ב) ולפ"ז יהי' מוכח דרש"י מחלק גם בדאורייתא בין לכתחלה ודיעבד ועשו"ת מהריט"ץ סי' רל"ח) שכ' וז"ל ומה יענה למה שקשה עליו דבאיסור תורה ליכא למימר לכתחלה כאשר פשוט בכולא תלמודא עכ"ל וא"כ יהי' דברי רש"י סותרים דברי' (וכבר כתבתי לעיל בהך כללא) אולם שגה הכתונת יוסף בזה דהא ע"כ סובר רש"י דגם לכתחלה סגי בכ"ש וכמ"ש רש"י לעיל מזה דמדאורייתא בכל דהו ומדרבנן בעינן ששים וכוונת רש"י פשוטה דתרומה