עמודי אש רלד

(ט) בש"כ סי' פ"א סק"ט) כ' על מ"ש הרמ"א דאם שתקו לצוואת ש"מ הוי הודאה נראה דהיינו דוקא כו' וגם דוקא באשה ומקולי כתובה כו' ע"ש וראיתי בהגהת אמרי ברוך שכ' ע"ז וז"ל צ"ע דבמרדכי בשם ראבי"ה איתא בזה הלשון והשיב כיון שציותה בפניו ושתק הוי כאלו הודה שיש הז' זקוקים בידו שאין לו חלק בהם ואיך שבא לידה בין במציאה בין שמעיסתה קימצה הודה ששלה הם עכ"ל הרי שלא תלי כלל שהוא שלה מצד כתובתה עכ"ל אולם דברי הש"כ צודקים דכוונת הש"כ כך הוא דהיכא שיש לומר דאמירה הש"מ הוא אמת בזה י"ל דשתיקה כהודאה דמיא אבל בחוב ברור לא מהני השתיקה דהא באשה לא אמרינן מדשתקה מחלה רק במחלק כל נכסיו לבנו ורק בזה רק מקולי כתובה וא"כ מוכח דהיכא דהחוב ברור לא מהני בש"מ. רק מה שמהני בההיא עובדא דהמרדכי הוא משום שהחוב לא הי' ברור די"ל דהי' להאשה הז' זקוקים כ"ה כוונת הש"כ ודברי האמרי ברוך תמוהים. וראיתי להתפארת ישראל (פ"ג דפאה) שכ' וז"ל למה שתיקה כהודאה נימא דלא להכעיס לחולה שהקה כיו"ד סרל"ב בהבטיח לחולה עכ"ל וי"ל זה דמקולי כתובה הוא דלא אמרינן שלא להכעיס שתקה וכמבואר בב"ב (קל"ב ב') עוד כ' שם להקשות מדברי הרמ"א כאן דגם בשאר אדם לא אמרינן שלא להכעיס כו' ומה שתירץ שם דביו"ד במבטיח להבא ולא בהודה על חוב שעבר דלא ה"ל לשתוק יש לפקפק ע"ז ממ"ש רמ"א או ששתקו לצואתו משמע שכל מה שמצוה גם על להבא וכמ"ש הנה"מ דציוה ליתן לאחרים וזה הוא על להבא. ולדעתי מעיקרא לק"מ דהא כ' הב"ש (סי' צ' סק"מ) על מ"ש הרמ"א דהאשה שצותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה לעני אינו יכול לחזור בו וז"ל ע' ביו"ד סי' רל"ב ס"ז צ"ל דאיירי דנתרצה בלי הפצרה שלה עכ"ל וכ"כ הבית הלל שם וכ"כ הנה"מ (סי' רמ"ג) ע"ד הרמ"א שם ולפ"ז י"ל דכל הנך דוכתי מיירי שלא בהפצרה ולכן לא אמרינן דשלא להקניט הוכרח להודות וא"ש בפשיטות וראיתי להעיר ע"ד היין הרקח (ד"ה ע"א) שכ' ע"ד הרע"ב בפאה שם שפי' דהמשנה מיירי בש"מ וז"ל לא ידענא למאי דייק בש"מ דהא לדינא אין נ"מ כיון דמיבעיא לן ביש נוחלין בבריא מאי ומסיק בתיקו וא"כ ממילא לא מפקינן מיתמי וכ"פ הרשב"ם והרא"ש וא"כ בבריא נמי אבדה כתובה וכן הקשה על הר"מ ושגה בזה דהא הרי"ף כ' שם דכיון דעלתה בתיקו לא מפקינן הכתובה מחזקתה ע"ש. וכן היתה דעת הרע"ב והר"מ בפי' המשנה וכמ"ש המע"מ שם ובשו"ת יד אלי' (סי' פ"ד) וא"כ דבריהם צודקים

(י) המל"מ (פכ"ב מה' מלוה הט"ז) כ' הא דשומא הדרא הוא דוקא אם נותן להמלוה מעות ולא כשנותן לו קרקע או מטלטלין ע"ש וראיתי להדמשק אליעזר (דנ"ו א') שכ' ע"ז דמש"כ לקמן סס"ק י"ח שכ' איזה קרקע שירצו משמע דבמטלטלין אין נ"מ ע"ש אולם נראה דאין הש"כ חולק על דינו של המל"מ דהא כ' ועוד נ"מ דאי משום שומא ששמה הדרא הי' היתומים צריכים לשלם לה מעות לפדות הקרקע אבל עכשי' שהשומא לאו כלום הוא נותן להאלמנה קרקע אחרת כו' ע"ש א"כ אדרבה כ' דאי שומא הדרא צריך מעות דוקא וזה כדעת המל"מ ובסיפא סיים לרבותא דיכולים ליתן אפי' קרקע ולא מטלטלין דהוא מיטב וע' בש"כ שם שהביא דברי המהרש"ל לענין אי שומא הדרא בכתובה והרש"ל הביא ראי' דלא הדרא מכתובות (צ"ח א') מאן שם לך כו' וכ' הרש"ל דדוחק לאוקים כשנתיקרה ע"ש אולם מצאתי בש"מ לכתובות שם שהביא דברי רש"י במה"ק שכ' וז"ל דאמרינן לה אם נתיקרו הקרקעות ששוין הנכסים יותר עכשי' מאותו שום ששמה לעצמה אמרינן לה מאן שם לך כו' עכ"ל הרי שכ' רש"י דמיירי בנתיקרה ונסתרה ראיית מהרש"ל] וכן נ"ל מתוך דברי הרי"ף בתשו' (סי' רע"ד) שכ' וז"ל וזהו שכ' שומא הדרא לעולם אינו לענין טעות אלא במי שיש עליו חוב ולא קיבל עלי' את הדין והוריד אותו ב"ד בשומא אם יזדמן לו ממון אח"כ ורצה ליתן למלוה כו' עכ"ל מבואר דדוקא ממון וכהמל"מ

(יא) בשו"ת ס' יהושיע בפו"כ (סי' שמ"ט) הקשה על תשו' הרשב"א שהביא הסמ"ע ססי' שי"ו דמותר להשכיר לאיש שמרובין בני ביתו משל השוכר הראשון דלישנא יתירה לטפוי אתי והקשה ע"ז מסי' של"א ס"ב דהכל כמנהג המדינה ולא אמרינן מדפסק לטפויי אתי וע"ז כ' ואפשר לחלק בין כתיבה לאמירה דבכתיבה כיון דכ' לישנא יתירה והי' לו למעט בכתיבה ומדריבה אמרינן לטפויי אתי משא"כ באמירה ע"פ לא דהא לא קיי"ל כר"מ בזה דאמר דאין אדם מוציא דברי' לבטלה ולכאורה הא נמי להא דמיא ועוד דאמירה לגבוה שאני דכמסירה להדיוט דמיא עכ"ל. הנה מ"ש דר"מ דס"ל אין אדם מוציא דברי' לבטלה רק בהקדש הנה מדברי התוס' כתובות (ד"ע ע"ב ד"ה אלא) מבואר דגם בשאר דברים הדין כן והן אמת שבשיטה מקובצת בכתובות שם הביא בשם הריב"ש שכ' שי"ל דזה דוקא בהקדש ולא בשאר מילי. אולם בתוס' מבואר דלא ס"ל כן ובמה שחילק בין כתיבה לאמירה הי' מקום ליישב בזה דברי הב"י בח"מ (סי' רנ"ג) שכ' בצואה שנכתב שצוה להניח כו' דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ מפרשים שהוא המנח' כו' ע"ש והוא תמוה דהא לא קיי"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ועשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' ק"פ) שכ' דכיון דדברי ש"מ ככתובין ומסורין דמי ה"ל כמעשה ע"ש ודברי' תמוהים דאם אנן לא קיי"ל כר"מ גבי הקדש דדיבורו הוי כמעשה עכ"ז אמרינן אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ מכ"ש גבי ש"מ אמנם אם נחלק בין כתיבה לאמירה י"ל כיון שהאשה אמרה להעדים שיכתבו הוי מעשה ממש ואין אדם מוציא כו'. אולם לא נהירא דיהי' תלוי זה בהך דאין אדם כו' וע' כנה"ג ח"מ (סי' ס"א הגב"י) ובטענה לשון (ח"ג סי' רס"א) ובעיקר קושיותו של הספר יהושע לא ראה שכבר העיר בזה הט"ז וישבו בטוב ע"ש. וע' בש"מ ב"ב (קכ"ז ב') גבי ההוא דקרי עבדא מצר מאה ואח"כ קראו בנו שהביא בשם הרשב"א שהקשה על דין זה וכ' כ"ל משום דאין אדם מוציא כו' ע"ש. ודע דאני תמ' במה שהקשה הב"י על המהרי"ק דדלמא משאר נכסי בני אדם אמרה דהא הרד"ך (בית כ"ו חדר ג') האריך להוכיח דגם אם לא אמר מנכסי הכוונה מנכסיי והוכיח כן מסוגיות הש"ס והביא דברי המהרי"ק הללו והרי הב"י הביא שם הרד"ך במה שהשיג על המהרי"ק דמניח הוי מתנה וא"כ מה הקשה אח"כ על המהרי"ק וצ"ע

(יב) בח"מ סי' ס' איתא ואין מלבושים בכלל מזונות אא"כ אמר אזון ואפרנס דמלבושים הוא בכלל הפרנסה. וראיתי בספר דמשק אליעזר (ד"ז ע"א) שכתב הנני נבוך בלשון זה שהרי הדיוקים סותרים לגבי דמתחייב לפרנס לבד אם המזונות בכלל או אולי רק מלבושים ולא מזונות ועיינתי בלשון הרשב"א כמו שהובא בב"י לקמן ססי' ר"ז ובאה"ע ססי' קי"ד ואין בידי להכריע עכ"ל. ולדעתי נראה דרק מלבושים בכלל פרנסה ולא מזונות ולכן הצריכו לומר איזון ואפרנס. וראי' ממ"ש התשב"ץ (ח"ג סי' ש"א) שכ' וז"ל ואפרנס אין בכלל פרנסה מזונות אלא שאר צרכים וכן לשון התלמוד האומר איני זן ואיני מפרנס כו' ע"ש מבואר דבכלל פרנסה אינו נכלל מזונות רק מלבושים ושאר צרכים וכן נראה מדברי הנחלת שבעה (משפטי הכתובה סי' י"ט) שכ' דאם שכח הסופר בכתובה ואיזון או ואפרנס הכתובה פסולה ע"ש ואם נימא דבכלל ואפרנס הוא הן מזונות הן מלבושים א"כ למה פסלה הכתובה כשכתב רק ואפרנס הא נכלל בזה הן מזונות הן מלבושים א"ו דבכלל ואפרנס הוא רק מלבושים ולא מזונות הן אמת שראיתי במוסף הערוך (ערך פרנס) שכ' שהוא בלשון יון טרף ומזון אולם אין לנו אלא הנראה מדברי הפוסקים

(יג) ויש לחקור להפוסקים דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אם גם בשבועה דאורייתא אמרו כן וראיתי במהר"ם שיף בב"מ (ג' א') שכ' ע"מ דאמר רבה מפני מה אמרה תורה כו' וז"ל קשה למסקנת הפוסקים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. ואפשר לומר דבשבועה דאורייתא אמרינן עכ"ל ודבריו דברי תימה הן דהא הר"י ן' מיגאש שממנו נובע דין זה הביא משבועת השומרים שצריך שבועה אע"ג דליכא עדים וכן ממודה במקצת ומעד א' אע"ג דבכולם הוא שבועה דאורייתא ומבואר דלא כמהר"ם שיף. ובעיקר קושיתו הנה אמת שרש"י פי' הטעם משום משיב אבידה והתוס' פי' משום מגו והב"ח בח"מ (סי' פ"ב) הקשה על התוס' הא הוי מגו לאפטורי משבועה ונ"ל דאזלי לשיטתם דהנה בגיטין (נ"א ב') מבואר דרש"י לא גריס תנ"ה וגריס בסופו ה"ז ישבע והתוס' הקשו דיהי' נאמן במגו דאי בעי הי' אומר לא מצאתי אלא א' ומוכח דהתוס' ס"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה וכן נראה מדבריהם שם ע"ב (ד"ה וראב"י) אולם מרש"י מוכח דסובר דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ולכן לא הי' יכול רש"י לפרש כאן כשיטות התוס' דהא הוי מגו לאפטורי משבועה משא"כ התוס' לשיטתם שפיר כתבו כן. ובזה י"ל דברי הרי"ף שהעתיק דברי אביי דחיישינן משום ספק מלוה ישינה והרא"ש הקשה עלי' דהא סתמא דהש"ס מסיק דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ותירץ הרא"ש משום דאין כ"ע לדינא לכן לא דקדק הרי"ף ע"ש. אולם לפמ"ש הר"ן והריטב"א דנ"מ שבין אביי לסתמא דגמרא הוא במחל לו כל תביעות שיש לו עלי' דבזה הוא חשיד אשבועתא לאביי א"כ שבה קושית הרא"ש על הרי"ף. והנראה דהנה הנה"מ (סי' צ"ב) הקשה ע"ד הריטב"א הללו דסוף סוף גם לאביי אינו חשוד אשבועתא דהא הוא יכול לטעון שבעת המחילה שכחתי מלוה א' והוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ע"ש. והנה ברא"ש פ' איזהו נשך (סי' ל"א) חולק ע"ד הרי"ף שכ' דבזבינתא דליכא איסורא לא הוי מחילתו מחילה דהוי מחילה בטעות ע"ש א"כ סובר הרא"ש דמחילה בטעות לא הוי מחילה וא"כ ליכא למימר לדידי' הכ"מ כמ"ש הריטב"א דהא הוי מחילה בטעות וכמ"ש הנה"מ. אולם להרי"ף דס"ל באיזהו נשך שם דמחילה בטעות הוי מחילה. וע' בפני יהושע שם א"כ הדרא קושיא לדוכתה אולם לפמ"ש למעלה י"ל דברי הרי"ף דהנה הרא"ש פ' כל הנשבעים הביא תשובה להרי"ף דכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר דנאמן עד כדי דמיהן במגו דלקוח מ"מ צריך לשבע שבועת התורה ולחד טעמא כ' שם הרא"ש משום דהוי מגו לאפטורי משבועה וע' בג"ת שער מ"ט ח"ב ס"א) שכ' דגם לטעם הב' צ"ל כן וכן הוכיח מתשו' אחרת להרי"ף וא"כ ע"כ צ"ל דהרי"ף מפרש מ"ש רבה מפני מה אמרה תורה כו' כפרש"י משום משיב אבידה וא"כ מאי דאמר ובכולא בעי דלודי הוא ג"כ כפרש"י דוכ"ת משום מגו דחשיד אממונא כו' וכיון דסתמא דגמרא מייתי בכמה דוכתי דברי רבה לכן פסק הרי"ף כמותו. ומיושב ג"כ מה שהקשה בש"מ (ד"ב ע"ב) בדיבור המתחיל מאי קמ"ל דצ"ל לרש"י דשייך עורי לכל חד וחד והקשה עלי' דהא מסקינן לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ולפמ"ש א"ש דלפרש"י פסקינן כרבה דחשוד אשבועתא. ומה שלא פי' התוס' כפרש"י נראה דהנה לכאורה קשה על פרש"י דהוא משום משיב אבידה [הא משיב אבידה] אינו אלא מתקנת חכמי' כמ"ש רש"י לקמן ד"ד ב' ובש"מ השיב ע"ז דמשום משיב אבידה פטור מה"ת רק כשתקנו חכמים היסת הי' ראוי גם בזה לחייב היסת וע"ז אמרה דפטרוהו מתקנות חכמים ולכאורה קשה כיון דהיסת נתקן בימי ר"נ א"כ האיך אפשר דרבה יכוין ע"ז אולם רש"י לשיטתו בשבועות