עמודי אש רל

(ח"מ סי' מ"ג) דמתוך שהוא כותב כן סבור הוא שאינו מועיל כלום וגמר בדעתו לגרש (וע"ש שכ' שהרשב"א ס"ל דאם מתחלה במודעא מבטלו מהני ע"ש וצ"ע מזה על הב"ש שכ' בשם הרשב"א להיפוך גם לא ידעתי איך כתב כן בשם הרמב"ם דלמא ס"ל להרמב"ם דלא כהרשב"א דתהני פיסול העדים אבל במכירה סובר דלא מהני ולכן לא הזכירו בח"מ וע' ב"ח ח"מ סי' ר"ה שכ' לחלק לדעת הרי"ף בין גט למכירה וראיתי בשו"ת מהרח"ב ראפופרט (חאה"ע סי' ע"ו) שכ' עלי' דדברי טעות הן ע"ש ובמחכ"ת הא ליתא דלהדיא מבואר בדברי הרי"ף בתשובה שהבאתי לחלק כן) וא"כ בנ"ד לא תהני פיסול העדים כיון שציוה מתחלה לכתוב כמו השטר האחר ושם נאמר פיסול העדים (גם יש לחלק בין גט למכירה דבגט העדים רשעים נינהו דידעו דהגט בטל ושתקו וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קנ"ז) ותו דהא כ' המהרי"ט וז"ל ונ"ל דאף להרא"ש ז"ל צריך שיעידו העדים בפירוש שביטל המודעות לא שיאמר סתם לסופר שיכתוב שטר סתם והוא כותב טופסי שטרות בביטול מודעא כו' דאין כח בלשון סתום לבטל לשון מפורש ע"ש שהאריך בזה וא"כ בנ"ד כיון שבשעה שרצה למסור המודעא אמר בפירוש שיכתבו אותו כמו השטר הזה וכתבו כן ואח"כ בהפטור שנתן מסתמא לא ציוה להסופר שיכתוב בפירוש שמבטל מודעא כו' וא"כ לא מהני כלל למהרי"ט. [והנה מ"ש למעלה בשם הרמ"א דבפשר לא קיבל כל הדמים אף שבשו"ת מהרי"ק ( שורש קפ"ה) כ' דא"צ כדי שווי כל הדמים כבר תמה עלי' המהרי"ט (ח"א סי' ל"א) ע"ש וכמבואר ג"כ בריב"ש (סי' קפ"ז) וכ"ה בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' קנ"ה) שדייק כן מהרמב"ם שצריך כל דמי המקח ובזה נ"ל מ"ש בשו"ת הר"ש הלוי (ח"מ סי' מ"ב) שפסק דשיחרור הוי כמתנה לענין מסירת מודעא ולכאורה קשה לי לפמ"ש ביו"ד (סי' רס"ז סע"ו) דבשיחרור הוי תן כזכי דהוי כפרעו לו דאלמלא לא קיבל ממנו טובת הנאה לא הוי משחררו וא"כ הוי כמכר דקבל ממנו זוזי וגמר ומקנה וה"נ קיבל ממנו טובה ונימא דגם באונסא גמר ומקני ואין להקשות ממתנה גופי' דהא אמרינן בכמה דוכתי דאי לאו דקבל ממנו הנאה לא הי' נותן א"כ אמאי חלקו בין מתנה למכר הא ליתא דבמתנה נותן אדם לפעמים בחנם בלא קבלת טובה וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דגיטין משא"כ בשיחרור אע"כ דבעינן שיקבל כל הדמים ודלמא לא קיבל טובה בשביל כל הדמים אולם י"ל בלא"ה דצריך שיקבל עתה ולא מה שקיבל מקודם] ועוד י"ל בנ"ד לפמ"ש מע"ל דהוא יודע באונסו א"כ יוכל לדון עפ"ז דהנה ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' ש"א קמ"ה) שכ' דנהי שפוסל כל העדים שיעידו על אונסו ב"ד מי פסל וכיון שב"ד יודעין באונסו כמו שבא בשאלה יכולים לדון עפ"י ידיעתו בלא שום עדות וכן ראיתי כה"ג בשו"ת מהרח"כ ראפופרט חאה"ע (סי' ע"ו) שכ' וז"ל ולפ"ז מ"ש הב"ש דרך כלל כו' לאו כלל הוא דהא היכא דידעו רבים מלבד העדים שחתומים על המודעא שהי' אנוס אז המודעא קיימת והביטול בטל כו' עכ"ל וא"כ בנ"ד דידעו אנשים וגם מע"ל שהי' אנוס שוב יכול לדון עפ"י זה. ובעיקר דין של הכתוב בהפטור דבשד"א שלא מסרתי מודעא הנני דן ובא דהנה כבר נודע דבשבועה בכתב איכא פלוגתא ודעת הרא"ם (סי' ע"ב) ומבי"ט (ח"ב סי' ס') ושב יעקב (חיו"ד סי' י"ט) ושמן רוקח (ח"ב סי' כ"ז) ותשו' הגרע"א (סי' כ"ט) דלא מהני ולא נעלם ממנו דעת החולקים ועכ"פ מידי ספיקא דפלוגתא לא נפיק וכן ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תר"ה) דלא מהני מתוך הכתב והביא ראי' ממגילה והשב יעקב זכה לכוין לראיית הרדב"ז וע"ש ברדב"ז שכ' אלא אפי' אמר לשבועה נתכוונתי אבל לא הוצאתי שבועה מפי נ"ל שלא נפסל לשבועה ולא לעדות אם לא קיים שבועתו וגם אין ב"ד כופין אותו לקיים אותו אבל צריך הוא לצאת ידי שמים לקיים שבועתו משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב עכ"ל ונ"ל דה"ט שהביא הר"י מיגא"ש שהביא הרא"ם שס"ל דחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם דהחיוב בידי שמים הוא לקיים מוצא שפתי' ואע"פ דעפ"י הדין אינו שבועה והתשובה הזאת הוא בשו"ת הר"י ן' מגאש (סי' קכ"ו) ועשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' רכ"ז) שנתקשה מאד בדברי הר"י ן' מגא"ש הללו דמאי חיוב בידי שמים איכא כאן ע"ש שהלך בדרך רחוקה לבאר דברי'. אולם הברור דכוונתו כדברי הרדב"ז דחייב לקיים בדיני שמים משום שארית ישראל כו' ועשו"ת שמן רוקח שם שכ' ע"ד השב יעקב שהביא ראי' מדברי הר"י ן' מיגא"ש וז"ל אך מ"ש השב יעקב להביא ראי' מהרשד"ם בשם מהר"י הלוי הוא כהאי עורבא דהביא נורא לקני' לפי המבואר בבאר הגולה סי' רל"ב עכ"ל. אולם דברי השב יעקב צודקים דטעם מהר"י הלוי הוא משום שארית ישראל כו' אבל עונש שבועה אין כאן. וזה אין לומר בנ"ד דכיון דהוא חייב לצאת ידי שמים והוא רוצה להפקיע ממנו מעות דיאמר לו לאו כמינך דהא ליתא דהא קיי"ל דכל לצי"ש אי תפס מפקינן מיני' כמ"ש הש"כ בח"מ (סי' כ"ח סק"ב) ושו"ת חו"י (סימן מ"ד) ושו"ת שבו"י (ח"א סי' קמ"ו) ע"ש [והנה בשו"ת בית יעקב (סי' ס') פסק דהיכא דחייב לצי"ש והי' סבור דמדינא חייב לשלם ושילם ואח"כ נתודע לו שהוא פטור מדינא דהוי תשלומי טעות וחוזר ובקצה"ח (סי' ע"ה סק"ד) פסק דתשלומין הוי תשלומי מעליא ע"ש ולענד"נ דלא כהבית יעקב והעיקר כהקצה"ח וראי' דהא איתא בש"מ לב"מ (צ"א א') בשם הרשב"א וז"ל אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו י"מ דבא על אמו ואתי לקמן לא אמרינן לי' זיל הב לה דהא קים לי' בדרבה מיני' ואפ"ה אי יהיב לי' מנכסיו אסור משום אתנן אלמא אע"ג דבדינא לא מיחייב לה שם אתנן חל עליו וה"נ לא חייב לשלם בב"ד קאמר אלא חייב לשלם דאי שילם תשלומין נינהו ונ"מ דאי יהיב לה וכסבור שהוא חייב בתשלומי' והלך זה וקידש את האשה מקודשת ולומר שאלו לא הי' חייב בתשלומי' וטעה ושילם אינו ממונו של בעל הפרה וה"ז כמקדש בגזל דאחרים דאינה מקודשת עכ"ל ואי ס"ד כהבית יעקב א"כ קשה גם עתה כיון דהי' סבור דעפ"י הדין הוא חייב לשלם ובאמת הוא פטור נימא דתשלומי טעות הוא אע"כ דכיון דשילם מהני והתשלומין הוי תשלומין ומכ"ש היכא דבאמת חייב לשלם לצי"ש דבודאי התשלומין המה תשלומין]. והנה גם אם נתפוס דשבועה בכתב הוי שבועה הי' נ"ל דכל זה הוא רק היכא דכתב בכתב ידו שנשבע דהוי הכתיבה כמוצא בשפתיו משא"כ כשאחר כותב והוא חותם א"ע ולא כתב בעצמו השבועה בודאי לא מהני אולם ראיתי בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' רכ"ז) שכ' דגם זה מהני והביא ראי' מאה"ע (סי' קל"ו) דאמירה דבעל הרי את מגורשת ממני הוא רק מדרבנן וכמ"ש הב"ש שם (הן אמת שמ"ש דהכי קיי"ל להלכה לא ידענא דאדרבה מדברי הב"ש שהביא בסוף דברי הטור והש"ג משמע דהכי ס"ל להלכה. וע' בבה"ט שכ"כ בפשיטות בשם הב"ש דפוסק דהגט בטל וצ"ע) וא"כ הכתב הוא במקום אמירה ומהני גם כשהאשה כותבת והבעל חותם א"ע ע"ש ולא ידענא מאי ראי' דהתם באמת להדיעה הזאת דלא בעינן אמירתו א"צ כלל אמירה מה"ת רק כתוב בתורה וכתב לה א"כ בעינן שיכתוב הבעל או אחר בשליחותו וכמבואר ברס"י ק"כ וכשיכתוב זה אז הוא מגורשת וא"כ מנ"ל דהיכא דצריך אמירה דמהני וצע"ג. וע' בשו"ת תועפת ראם חיו"ד (סי' כ"ט) שפסק דאם לא כתב רק חתם לא מהני כלל וכן פסק בשו"ת טטו"ד מה"ת בק"א (סי' ע"ד) אולם בשו"ת נודע בשערים (מה"ת חיו"ד סי' מ"ג) ושו"ת מהרי"מ מווארשא (חיו"ד סי' י"ד) פסקו דמהני גם ע"י אחר וכן נ"ל מתוך שו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תקפ"א) שכ' ולענין אותן האומרים שלא הוציאו שבועה מפיהן אלא שחתמו על שטר השבועה כו' דעתי הוא שיש עליהן לקיים מה שחתמו דהוי כאלו השביעו אחרים וענו אמן ולא גרע חתימתו מקיום השבועה עכ"ל מבואר דמהני חתימתו אף שאחר כתב וכדעת הח"ס אלא שראייתו מאמירת הבעל הוא תמוה וכמ"ש ושוב ראיתי בספר מצות חליצה (ס"ק צ"ב) שהשיג כן על הח"ס מיהו מ"ש עוד שם דאשתמיט מיני' ע"ש הריטב"א פ"ק דמכות דגם לרש"י דס"ל דעדות בכתב לא מהני מ"מ כשכותב עדותו בשטר ובא לב"ד ואמר מ"ש כאן אני מעיד בפי מהני ע"ש לא ידענא כלל מאי קושיא דכי היכא דלר"ת דס"ל דשולח אדם עדותו בכתב לא קשה על הח"ס כן גם להריטב"א בשם רש"י אם נפרש כן והבן. ומ"ש הח"ס הוא לשאר פוסקים דלא חילקו כן לרש"י ואדרבה בח"ס חח"מ (סי' פ"ט) הביא מזה ראי' לסברתו דשבועה בכתב מהני דאל"כ תקשי למה בעדים של מגדף הוצרך הגדול לפרש השם ולקרוע יכתוב בכתב ויאמר כזה שמעתי דמהני גם זה לרש"י אע"כ דלא מהני ע"ש. הן אמת שיש לומר דכי היכא דלר"ת אף שס"ל ששולח אדם עדותו בכתב עכ"ז בדיני נפשות לא מהני כע"ש המרדכי והג"א הביא דבריהם בשו"ת הרע"א (סי' י"ב) כן י"ל לרש"י דגם אם אמר כזה לא מהני בד"נ וא"ש דלא מוכח ממגדף. אולם גם לשיטות הח"ס הא כתב דצריך שימסור הבעל דבר לחבירו והכא בנ"ד לא מסרו כלל וגם בלא זה י"ל דזה דוקא היכא שלא מסר מודעא מקודם אך היכא שמסר מודעא מקודם וכתב שם שאף אם יהי' מוכרח לכתוב כן לא תועיל בודאי לא מהני וא"כ אף ההודאה לא מהני כלל [ועשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' נ"ב) דאף אם נשבע לקיים כע"ש הבוררים אם מסר מודעא מקודם מהני. וכ"ה בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' י"א) אך בשו"ת עה"ג (סי' ל"א) ס"ל דלא מהני. וכ"ה בשו"ת הר"א ן' ששון (סי' פ"ו) ומ"ש בשו"ת ב"ח החדשות (סי' מ"ח) התם לא הוי אונס] ובלא"ה יש לפקפק בהא דע"י אחר כשכתב דהוי כמו שבועה דע"י שליח. והנה בשו"ת שמש צדקה (סי' ל"ג) כ' בשם הרב מהר"ן הלוי וז"ל אבל מה שנשבעו ב' יחידים אינו שוה כלום חדא כי אין אדם יכול להרשות לחבירו שישבע בעדו כו' ע"ש והרב המחבר שם עם רבנים אחרים האריכו שם דיכול אדם להרשות לחבירו להשביע ע"ש כי לא הביא ראי' חותכת. והדברים תמוהים שנעלם מהם דברי מהרא"י (סי' רנ"א) שכ' שם שיכול אדם להרשות לחבירו לישבע. ועשו"ת נ"ב מה"ק חיו"ד (סי' ס"ז) שגם הוא הכריח כן מדמועיל תנאי ע"ש ובשו"ת שמן רוקח (חיו"ד סי' כ"ז) תמה על הנ"ב שנעלם ממנו דברי הרמב"ן בחי' ב"ב פ' יש נוחלין שכ' דלא מהני ע"ש ולא ראה דברי' בצל"ח ברכות (כ"א ב' ד"ה עד) שהעיר מדברי הרמב"ן הללו וכ"ד הב"י בא"ח (סי' תל"ד) וכמ"ש השמן רוקח שם. וכ"ה בשו"ת מים חיים חיו"ד (סי' כ"א). וע' בנ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קמ"ז וקמ"ח) שהאריך בזה. וכ' דגם בתוס' נזיר די"א מבואר דלא מהני ועכ"פ מבואר דהוי ס' דפלוגתא וא"כ איכא ס"ס דשמא שבועה ע"י כתב לא מהני ושמא דגם להסוברים דמהני שמא ע"י אחר לא מהני דהוי כמו ע"י שלוחו. ובפרט דלפמ"ש דהר"י ן' מיגאש סובר דלא מועיל שבועה בכתב רק לצאת ידי שמים וידוע כמה רב חילו ויש לפסוק כמותו. ומה שהחמיר הח"ס הוא בשביל שלא פי' כן דברי הר"י ן' מיגאש ולא נהירא לכוף אותו לקיים מצות לצאת ידי שמים. וע' בש"מ לב"מ (כ"ד ב') שכ' בשם ר' יונתן דלמי שאינו כל כך חשוב דלא מיחייבינן לי' לעשות לפנים משורת הדין ואזיל בזה לשיטתו בש"מ לב"ק (דקט"ו ע"א) דכתב שם באורך דאין כופין על לפנים משורת הדין ואמת שבמרדכי פ' אלו מציאות מבואר דכופין על לפנים משורת הדין. אולם ההלכה לא נפסקה כן כמבואר בח"מ (סי' ת"ט) וע"ש בקצה"ח ובסי' שנ"ו וגדולה מזו פסק הש"כ (סי' ע"ה ס"ק כ"ו) דגם באיני יודע אם נתחייבתי דאם