עמודי אש כג

מה"ת שוב ראיתי להרא"ם (פ' יתרו סימן כ' פ"א) שהביא המימרא דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וכתב דמשמע אבל על מ"ע שאין מתן שכרה בצידה מוזהרין עלי' אבל ליכא למימר דהא דכפתי' אינו אלא מדרבנן כדי להכניסו בקיום המצות דהא מלישנא דמוזהרין עלי' ואין מוזהרין עלי' דקתני בברייתא דלעיל משמע דהיא מדאורייתא עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דהכפי' על מ"ע הוא מה"ת. אך עדיין יש להסתפק אם הכפי' עד שתצא נפשו היא מה"ת. ויש לפשוט גם זה ממ"ש התוס' בר"ה (ד"ו ע"ז) על מה דאיתא התם בש"ס יקריב אותו מלמד שכופין אותו וז"ל כל מ"ע נמי כופין כדאמרינן פ' הכותב מכין אותו עד שתצא נפשו והא דאיצטרך קרא הכא דסד"א דאין כופין כאן משום שכ' לרצונו עכ"ל מבואר משטחיות דבריהם דגם הכפי' עד שתצא נפשו היא מה"ת ודע דגם על לאו הניתק לעשה כופין על העשה עד שתצא נפשו ודבר זה למדתי מתוך דברי הרא"ש בב"ק (דק"ה) גבי ב' אגוזים בפרוטה והחזיר א' מהן שכ' וז"ל ואע"פ שגזילה אין כאן ואין ב"ד נזקקין לתוכו לכופהו בתורת ממון שאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ עצות השבה יש כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיים מצות השבה עכ"ל מבואר דעל לאו הניתק לעשה כופין על העשה עד שתצא נפשו כשאר עשין ושוב ראיתי בשו"ת בעי חיי (חיו"ד סימן קפ"ב) שכ"כ יעו"ש באורך וראיתי להעיר עמ"ש החכם מהר"א שוש"ן בשו"ת הרא"ש (כלל ס"ח סי' כ"ו) וז"ל וגם מ"ש מורי שיש להכותו עד שתצא נפשו מידי דהוי אעשה סוכה ולולב ע"ז תמהני דבשלמא עשה סוכה ולולב מיירי בזמן חיוב וכיון שאומרים לו עשה ואינו רוצה לעשות הוי פריקת עול ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל כאן מי שנשבע לזמן קצוב מה מקום להכאה אם כבר עבר כבר כתב מורי שאין להכותו דמעות שאינו יכול לתקון הוא ואם קודם שהגיע זמנו לא שייך הכאה דהא אמר כל שעה שיגיע זמנו אקיימנו ואפי' אם אמר לא אקיימנו לא שייך הכי כיון שבאותו שעה שאמר לא אקיים אין עליו חיוב שבועה עדיין כמו שיש עליו בסוכה ולולב בחיוב באותו שעה שאומר לא אקיים אבל בכאן לא הוי פריקת עול כיון שאין עליו חיוב שבועה עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דאף אם נודה לדבריו דחיוב הכפי' הכא גם בסוכה רק בשעת חיוב גם בשבועה משכחת לה שפיר דאם נשבע לשלם ביום פלוני או בשבוע פלוני או בשנה פלונית א"כ מתחיל זמן החיוב משיתחיל היום או השבוע או השנה ויש לו זמן עד תשלום היום והשבוע והשנה א"כ אם יאמר בתוך היום והשבוע והשנה שאינו רוצה לשלם אז שוב מתחיל זמן החיוב ונוכל לכופו ולהכותו עד שתצא נפשו שיקיים שבועתו וישלם ושפיר כ' הרא"ש ודו"ק

ודרך אגב אעיר על מה דאיתא בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז) מה למצוה או לעיכוב כו' וראיתי להפני משה שם שכ' וז"ל אלהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוא אבל הני מילי אחריתא דמפורש בהדיא בתורה דינו כשאר מ"ע עכ"ל וכ"כ הרב יפה מראה בביאורו לירושלמי שם ובמחכ"ת נעלם מהם לשין הרשב"א בתשו' (ח"ב סי' שכ"א) שכ' וז"ל ונראה דעל כל מצות הבן על האב השנויות שם הן למולו ולפדותו ולהשיאו אשה וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמרו כן. ולא על להשיאו אשה ולהשיטו בנהר לבד שא"כ הי' להם לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב עכ"ל הרי להדיא שהרשב"א מפרש דעל כל הדברים קאי וע' בקיצור כללי המשנה שבמבוא התלמוד שנראה שפי' ג"כ כן דברי הירושלמי וע' בכריתות בלשון לימודים (שער ב' סי' מ"ה) ולא כהיפה מראה והפני משה וע' שו"ת חוט השני (סי' צ"ב) שנשאל למה לא נכוף במצות פדיון הבן ע"ש מ"ש ע"ז ובשו"ת חכם צבי (סי' ק"ה) וזהו לכאורה היפוך הירושלמי הנ"ל כמו כן יש להעיר על התשב"ץ (ח"ג סי' ח') דמבואר מדבריו דביום ח' למילה אם לא רצה האב למולו יכוהו ב"ד עד שתצא נפשו וזהו לכאורה היפך מדברי הירו' הנ"ל וצ"ל דהוא פי' הירו' בגדול ולא בקטנות וע' תשב"ץ שם שסיים וז"ל והרמב"ם ז"ל כ' בפ"א מה' עילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונענע נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהי' מתעצל בה אין חייבים לעשות בזמנה אבל הי' חייבים לכפותו אפי' ע"י הכאות כיון שלא הי' לו אונס עכ"ל ולא ידעתי מניין לו להתשב"ץ להוכיח מדברי הר"מ שכופין אותו והנה המגדול עז כ' שם וז"ל ומ"ש הר"מ שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו דקדק יפה מפ"ק דקידושין כו' ועוד מדאיצטרך קרא למיכתב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך מכלל דהיכא דלא איכתב אין מעשין וכן בתלמודא אינו מפורש כמו מפרנסין או מטמאין אותו בע"כ עכ"ל ע"ש הרי להדיא שדעת המ"ע בדעת הר"מ שאין כופין להאב כלל. הן אמת שדברי המ"ע אינם מוכרחים כלל דמ"ש מדלא אשכחן בתלמוד שכופין כו' אינו ראי' כלל כיון שכתבו כלל בכל מ"ע שכופין אותו מדוע תשתנה מ"ע זו מכל המצוות ואין מן הצורך לפרוט כן בכל המצוות ויותר הי' לו להביא מהירושלמי דמבואר שם דאין כופין אך גם משם אין ראי' דיש לפרש דברי הירושלמי דהבן גדול א"נ אולי קאי הירושלמי אאינך דברים וכמו שפי' בפני משה ויפה מראה דהם אינם עה"ת [וראיתי בס' זכר יהוסף בחידושיו ליבמות (ע"ב א') שכ' וז"ל וע' ירושלמי פ"ק דקידושין (פ"א ה"ז) דמשמע דהא דחייב האב ללמוד תורה ושאר דברי הרשות הוא אסמכתא בעלמא עכ"ל ושגה בזה דללמדו תורה הוא בודאי מה"ת מקרא דולמדתם ומש"ש דאי הוי מה"ת למה לא לעיכובא הא לא בעינן לעכב רק בקדשים ליתא דגם בדאורייתא מצינו חילוק בין לכתחלה ודיעבד וכמו שהארכתי בזה במקום אחר (וע' מכילתא (פ' בא פי"ח) דאיתא התם מכאן אמרו מה"ת חייב אדם למול בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה כו' מבואר דלדעת המכילתא כולם הם מה"ת) וע' בשירי קרבן שם וז"ל ובחרת בחיים זו אומנות כ' הר"ש יפה פ"ק דפאה וז"ל ואע"ג דמואספת דגנוך יליף כו' לנהוג דרך ארץ התם רשות והכא חובה ע"כ. וקשה דהא בסמוך מסיק דקרא דהכא נמי למצוה ולא לעכב עכ"ל ובאמת לק"מ דמה שכ' כאן דהוא רק למצוה הוא ללמוד בנו אבל לו לעצמו הוא חובה והר"ש יפה קאי על לעצמו וזה נכון וברור) ומה שהוכיח המגדול עוז מדאיצטריך לומר בצדקה שיעשוך הוא משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה ה"א דלא יכפוהו עליו כמו בכל ע"ע שמתן שכרה בצידה להכי איצטרך קרא דיעשוך כו' וכ"כ הרמב"ן הובא בחי' הריטב"א לר"ה ד"ו ע"א ע"ש ומ"ש המ"ע מלישנא דש"ס דקידושין דכתוב שם עבר ולא על כו' משמע אי לא עבר לא באמת ליתא בכל נוסחאות הש"ס האי עבר וא"כ אינו מוכרח כלל וא"כ נהי דלא מוכח כהמ"ע דס"ל להר"מ דאין כופין עכ"ז מנ"ל להתשב"ץ בדעת הר"מ דכופין ויוכל להיות דהר"מ ס"ל דאין כופין וכפשטות דברי הירושלמי וצע"ק ונראה להוכיח דלאו אסמכתא בעלמא המה הנך דברים המבוארים בירושלמי מהא דאיתא בת"כ פ' אמור לבנו ולבתו כו' ומקשה הת"כ שם למה לי למיכתב בנו ובתו ומתרץ לפי שיש בבן מה שאין בבת הבן אביו חייב בו מצוות למולו ולפדותו ללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה משא"כ בבת וראיתי בהגהת מהרי"ד שם שהקשה מכתובות (נ"ב ב') קמ"ל דנילבשה ונכסייה וניתיב לה עידי כי היכא דליקפצו אינשא עלה ע"ש אולם לק"מ דהא כ' הר"מ ה' אישות (פ"כ ה"א) צוו חכמים שיתנו מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו ועלח"מ שם דמאי דאמרינן בכתובות הוא נמי דאורייתא הוא אסמכתא בעלמא ע"ש א"כ היא רק מדרבנן ושפיר אמרו בת"כ מה שאין בבת דזה מה"ת אינו חייב וא"כ עכ"פ מבואר דהדברים שחשיב שם שחייב האב בבנו המה מה"ת וכשיטת המכילתא שהבאתי למעלה [ודע דמש"ש הר"מ דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו לא מצאו האחרונים מקור לדבריו אולם לפ"ע שהבנתי מתוך דברי התשב"ץ נוכל לומר דיצא לו מש"ס יבמות (מ"ח א') עבד איש אתה על בע"כ ואי אתה על בן איש בע"כ ופירש הר"ע דקאי על בן איש דעלמא ולא על בן גר וא"כ מצינו ש"ס מפורש כן ומ"ש דאם עבר ולא על שב"ד מלין אותו הוא ש"ס דקידושין אבל היכא שלא עבר אין יכולין למולו בע"כ כמבואר בש"ס יבמות הלז] עכ"פ העולה מזה דהכפי' על העשה עד שתצא נפשו הוא מה"ת

(טו) והנה הך דינא דבעשה קודם שעבר שכופין אותו עד שתצא נפשו הוא ג"כ בל"ת וכמ"ש הר"ן בחי' לחולין (קל"ב י"ב) והפלאה כתובות (מ"ט ב') וקשה לי ע"ז עש"ס סנהדרין (ע"ג א') ואלו שמצילין בנפשן כו' ע"ש בסוגיא דבשבת ועכו"ם וכדומה אין ממיתין אותן גם קודם שעברו וקשה מדוע לא יכוהו עד שתצא נפשו שוב ראיתי שכבר העירו בזה בנתיבות המשפט בח"מ (סי' ג') וע"ש במשובב נתיבות ומה שתירץ שם ליתא ונעלם ממנו מ"ש הר"מ בפי' המשנה שם בסנהדרין וז"ל ואינו כן כשראינוהו כשהוא רודף אחר הבהמה או רוצה לחלל שבת או לעבוד עכו"ם אבל אנו צריכים להזהירו ולמנעו ולהצילו בכל מה שנוכל זולתי מיתתו שהוא אסור עד שיעבור בעדים והתראה והורגים אותו ב"ד וכן שאר העבירות עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דגם ב"ד אין להם רשות להכותו עד שתצא נפשו בשאר עבירות גם קודם שעבר מדלא מצא אופן שנוכל להרגו רק אחר העבירה בעדים והתראה וגם מבואר דלהכותו בלא הריגה רשאי כל אדם ולא צריך דוקא ב"ד ולא כהמשובב נתיבות שהצריך דוקא ב"ד אולם בישובו של דבר נראה לפמ"ש בתלמודי ר' יונה הובא בש"מ לכתובות (דפ"ו ע"א) שכ' וז"ל ובר"מ שאמר מכין עד שתצא נפשו ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא עד שיחלוש כחו עכ"ל הנה מבואר דאין הפי' עד שתצא נפשו עד שימות רק עד ולא עד בכלל והכוונה עד שיחלוש כחי ובזה אני תמי' על שי"ת דברי אמת בקונטרסים (לאוין דפ"א ע"ד) שכ' עמ"ש הרמב"ן להשיג על הר"מ שס"ל דבדרבנן המ"ע הוא עד שתצא נפשו וז"ל אלא שאני תמה על הרמב"ן הרי הרמב"ם כ' בה' טוען פ"א שכל מי שחלה עליו שמתא שלשים יום מכין אותו מ"מ ואח"כ מתירין את נידיו ואם מ"מ הוא עד שתצא נפשו ה"ל להר"מ לומר ואח"כ סוקלין את ארונו עכ"ל ולק"מ דעד שתצא נפשו הכוונה עד שיחלוש ולא שימות וכמ"ש בשם חי' ר' יונה וראיתי בשו"ת ח"ס חח"מ (סי' קע"ז) שכ' שם השואל ללמוד מסוגיא דגיטין (מ"ו ב') בההוא גברא דזבין עצמו ללודאי דאמרינן דפודין הבנים אחר מיתת אביהם כ"ש הכא דאיכא קטלא דמשמע מזה דטפי חיישינן לקטלא דידי' מהצלת בניו שלא יטמעו בין העכו"ם וא"כ במי שעבר ע"ד תורה שמכין אותו עד שתצא נפשו כ"ש שלא נחוש על טמיעת בניו ועע"ש הח"ס ע"ז. אולם לפמ"ש אין התחלה כלל לדבריו דאין הכוונה דמכין אותו עד שתצא נפשו שימות דזה באמת אסור רק הכוונה שנחלישו וא"כ הק"ו ק"ו פריכא הוא ובזה מיושבין דברי הר"מ ה' רוצח (פ"ה ה"ו) שכ' ששליח ב"ד שהמית פטור דמיירי שהכה את בעל דינו שהיו מסרב לבוא לדין וראיתי בשו"ת ח"ס חא"ח (סי' קע"ז) שתמה עליו לפי שיטתו בספר המצוות דאפי' על דבר דרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ פשיטא שהוא פטור ע"ש ולהנ"ל א"ש דאין רשות רק להחליש כוחו ולא להמיתו ועכ"ז כשהמית אותו ע"י הכאתו פטור וא"ש וע' פי' המשנה כתובות פ"ד שכ' ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינות הצדקה לפי שהיא מכלל מ"ע שהיא מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה המצוה הזאת שיש לו לעשותו באותו הזמן או ימות וזה עיקר בכל מ"ע עכ"ל ובס' המצוות (שורש י"ד) כ' אמנם מ"ע בכללם כל מצוה עהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה אותה עכ"ל הנה בס' המצות שכ' עד שימות י"ל עד ולא עד בכלל ובפי' המשנה אף שכ' ימות עכ"ז י"ל הכוונה שנחליש