עמודי אש רכח

סגי בהדיוטות כבר כ' המהר"י ן' לב (סי' ט"ו) ובשו"ת משפטי שמואל (סי' ק') דבד"מ בעינן חד דגמיר וברמ"א מבואר דאם ליכא חד דגמיר דפסול הדין משא"כ בחליצה וגם דיני חליצה מבוארים בספר וא"ש. והייתי יכול ליישב דהא גם בד"מ הוא דוקא כשלומד עמו בשעת מעשה כמבואר ברמ"א (סי' י"ח ס"ה) וע' מראה הפנים ירושלמי סנהדרין (פ"א ה"א) שיישב גם דעת הר"מ כן א"כ י"ל דבחליצה מיירי בשלא למד עמהם בשעת מעשה. אולם לקושטא דמלתא בחליצה הוי כשנים אף שאינו לומד עמהם בשעת מעשה ומטעם שכתבתי למעלה. ועשו"ת מהר"ם מינץ (סי' כ') שכ' אם הרב פסול מצד קורבה דלבו מגמגם שיסדר החליצה ודומה להא דתנן הרב ותלמידו אין מונין אלא א' כו' מש"ה הדיינים הלומדים ממנו נראה כאלו הרב עשה החליצה דהא הרב ותלמידו חשבינן לא' וחליצה דומה לדין כו' עכ"ל מבואר דס"ל דגם בחליצה שייך הדין דרב ותלמידו מונין כא' ומדברי המהר"ם מינץ צ"ע על מ"ש בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' צ"ד) דהפסול מלמד להכשר עם הארץ החליצה ע"ש דהא במהר"ם מינץ מבואר להיפוך. אולם י"ל דזה לפ"מ דס"ל למהר"ם מינץ דרב ותלמידו מונין כא' אולם הח"ס כ"כ לפ"מ דקיי"ל דנמנין לשנים וכמ"ש מהריב"ל ומל"מ וא"ש. והנה במצות חליצה שם (ס"ק ט"ז) כ' על מ"ש המל"מ פ"ד מה' יבום בשם מהריב"ל שנסתפק אם יש ב"ד מומחה סמוך לעיר היבם אם היבמה הולכת אחרי' או לא וכ' המ"ח דנראה ההיפוך מזה בנמ"י פ' זה בורר בשם הרא"ה ע"ש. אולם באמת לא נעלם זה ממהריב"ל והוא בעצמו הביא שם דברי הנמ"י רק שכתב דכל הראשונים חולקים בזה על הרא"ה ולכן נסתפק בזה ובשאר הדברים שהאריך שם המ"ח לא ראה מ"ש בשו"ת שיבת ציון סי' צ"ז וצ"ח באורך יעו"ש

(נו) הב"ש (סי' קע"ב סקי"ג) הניח דברי הרע"א בצ"ע שבסי' ק"ע פסק דחליצה פסולה מעיקרא א"צ לחזור והיכא שהיתה זקוקה ונפסלה צריכה לחזור ובסי' קע"ד הסכים לדעת הר"מ ע"ש וראיתי בבית מאיר שתירץ ע"ז שהרמ"א בד"מ הוציא דינו מהא"ז ובתה"ד מבואר דהא"ז מיירי לענין חליצה בטעות א"כ גם דברי הרמ"א הכי מתפרשן דדוקא חליצה בטעות אינה צריכה לחזור אבל בפסולה מעיקרא צריכה לחזור עכ"ד ובמחכ"ת הא ליתא דלהדיא מבואר בא"ז ה' יבום (סי' תרי"ט) וז"ל ופי' מורינו ר"י בר"י דלא מקרי חליצה פסולה להחזירה על כל האחין שנחלקו בה רב ושמואל אלא היכא דאיקלש לה זיקה ודמי לחלוצה כבר כגון צרת בעלת גט כו' אבל היכא שאינו חליצה פסולה משום דדמיא דפקעה לה זיקה כגון חליצה דחייבי עשה אין כאן קלישות זיקה כלל ופטרה חליצתה פסולה את צרתה ופי' מורינו ר"י בר"י דה"נ אם טעה בדין חליצה אינו חליצה כלל כו' עכ"ל הרי להדיא שפוסק דהיכא דמעיקרא לא היתה זקוקה לגמרי לא הוי חליצתה פסולה ואינה צריכה לחזור וברור דכן היתה דעת הרמ"א וכדעת הב"ש ולא כהב"מ ונ"מ לדינא דלהב"מ בצרת חייבי עשה או שני' לא סתם הרמ"א דא"צ לחזור ולדידן א"צ לחזור

(נז) הפ"ת (סי' קס"ח ס"ק ט"ו) כ' על מ"ש הנ"ב דגם אם יש ריבוי שערות עכ"ז צריך לידע השנים מפי העדים וז"ל נראה שמפרש מ"ש הב"ח דמסתמא הגיע לכלל גדלות אין כוונתו על השנים אלא ר"ל דע"י שערות שלו הוא נחשב גדול אחר שנודע לנו ג"כ שהוא גדול בן י"ג שנים ולשון דמסתמא קצת לא משמע כן עכ"ל. ואשתמיט מיני' מ"ש הב"ח (סי' קס"ט ס"ו) וז"ל ואם יהי' ריבוי שערות או ארוכות מסתמא הגיע לכלל שני גדלות כו' ע"ש שמבואר להדיא דבריבוי שערות הגיע לשני גדלות וא"כ א"א לפרש כמו שפי' הפ"ת דמסתמא הגיע להיות גדול ולא על השנים. ועשו"ת מים חיים חאה"ע (סי' ע"ו) שהעיר בזה על הנ"ב. ושם ראיתי שכ' שקשה לו קושיא עצומה על מ"ש הרמב"ם והובא בש"ע דחזקה דאין גומות בלא שערות דמ"מ מנין לנו שהם גדולות דלמא הם קטנות ע"ש. ונעלם ממנו מ"ש הלח"מ בה' אישות (פ"ב הי"ד) וז"ל אין להקשות דדלמא יש שערות קטנות פחות מנטילת הזוג דכיון דנשרו בודאי גדולים הי' דאי לא הי' נשרו עכ"ל ובזה מיושב קושיתו. ועשו"ת כ"ב מה"ק חאה"ע (סימן צ"ג) שגם הוא לא ראה דברי הלח"מ הללו

(נח) בשו"ת צלעות הבית (סי' י') כ' בפשיטות דלדידן בן שבעה אינו פוטר מחליצה דכי היכא דספק בן ט' אינו פוטר דדלמא נפל הוא ה"נ בבר ז' חיישינן שמא עיקר יצירתו היתה לט' ונולד לז' הוא נפל וסמך א"ע בזה ע"ד הילקוט בראשית (סי' כ') ע"ש באורך והוא תמוה דהרי הלכה רווחת בכל הש"ס דנולד לז' אפי' למקוטעים ולד מעליא הוא ולא נמצא בשום מקום לחוש לזה שמא יצירתו הוא לט' ומניין לנו לחדש מדעתינו גזירות חדשות וע' בכנה"ג באה"ע (סי' קנ"ו) שכ' בשם הרש"כ (ח"ג סי' י"ט) דבן ז' פוטר אפי' למקוטעין וגם בזה"ז. וכ"כ בשאילת יעבץ (ח"ב סי' קי"ב) ומ"ש הבית מאיר מדברי הילקוט. ע' שו"ת יד אלי' (סי' פ"ב) דלפמש"ש בביאור דברי הילקוט בשם גליון ירושלמי אין ראי' כלל ודברי הצלעות הבית תמוהין לדעתי. וראיתי להעיר ע"ד השאילת יעבץ שם שכ' שמ"ש הב"י בשם הריב"ש דכן מוכח בהחולץ דלא ידע האיך רמיזא שם. אולם דברי הריב"ש נכונים דרוצה להוכיח דגם למ"ד דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין עכ"ז יוכל להוליד נפל וכמו דאיתא בפ' החולץ דגם א' לז' אינו יולד למקוטעין עכ"ז יוכל להוליד נפל ה"ה לדידן בן ט' [ע' בספר מי נדה (פ"ג א') שכ' דעד משה לא נולד למקוטעין ולא ראה מ"ש רש"י פ' וישב והוא מב"ר (פס"ג ופס"ה) דפרץ וזרח נולדו למקוטעין ואדרבה על משה ס"ל לש"ס דילן דלא נולד למקוטעין כמ"ש הרא"ם פ' שמות בשם תוס' פ"ק דסוטה] וא"כ א"ש דברי'. תו הקשה השי"ע על מ"ש המהרי"ט (ח"ב חאה"ע סי' ט"ו) להוכיח דלא כמהר"י מינץ דהא בפ' אלו נערות אמרינן וכ"ת כשהיא מעברה כשהוא קטנה וילדה כשהיא נערה אלמא בציר משית אינה יולדת כלל עכ"ד. כ' ע"ז השאילת יעבץ דלפי דעתו משום דלא שכיחא קאמר תלמודא הכי ופריך דהו"ל למינקט מלתא דשכיחא תדע דהא פריך שם וקטנה מי מעברה והרי דורות הראשונים הולידו כשהם קטנים א"ו מלתא דשכיחא קמיירי עכ"ל. אולם ל"ק על מהרי"ט ואינו מוכרח כלל דהש"ס מיירי ממלתא דשכיחא דהא כ' הראשונים שם דלא קשיא הא איכא קטנה דמיעברא דכיון דבנים הרי הן כסימנים א"כ פקע לה רשות מהאב וא"כ מאי מבעיא לי' לרבא ע"ש באורך בדבריהם וא"כ אין ראי' כלל דהש"ס מיירי ממלתא דשכיחא ומ"ש השי"ע דדלמא הו' חדשים שבין נערות לבגרות הן ג"כ מקוטעין כבר רצה לומר כן הח"מ (סי' ד' ס"ק י"ב) והשיגו הב"ש (סי' ל"ז סק"ד) ע"ש. גם מה שהאריך שם לתמוה על הצ"צ (סי' קי"ד) והח"צ (סי' מ"ד) ודעתו דאינו מועיל אמתלא באיסורין בשאמר כן לפני ב"ד או בפני שנים וראייתו מד"מ דלא מהני כשאמר כן לפני ב"ד תמהני מה זו ראי' ממונא לאיסורא. ועשו"ת מהר"ש הלוי (סי' כ"ב וכ"ג) שהאריך בזה לחלק בין ממון לאיסורא דבממון לא מהני אמתלא משא"כ באיסורין ועקצה"ח (סי' פ' ופ"א) ולמהר"ש הלוי שסובר דמהני אמתלא בממון לדידי' מועיל אם יש לו אמתלא טובה אפי' כשיצא חוץ לב"ד ובאיסורים ליכא מאן דחולק דמהני אפי' אם אמר מתחלה לפני ב"ד או לפני ב'. ומה שהקשה השי"ע מדוע פסק בש"ע כשמואל הנה מבואר בריב"ש דכיון דשמואל וחסידים הראשונים הם רבים לכן פסק כוותייהו. וע' ס' יראים (סי' י"ז) שכ' דלהכי בטלית של פשתן מותר להטיל תכלת אף שאפשר שיקנה לו טלית של צמר מדי דהוי אמילה בזמנה דדחי שבת אע"ג דאפשר שיעשה כחסידים הראשונים שלא הי' משמשין מטותיהן מד' ואילך כו' ע"ש משמע ג"כ דפסק כוותייהו והקושיא הזאת הקשו ג"כ התוס' בכתובות (ד"מ ע"א) והרא"ש בתוספותי' הובא בש"מ שם משמע דהלכה כן

(נט) היכא שיש שני יבמין א' גדול וא' קטן דהמצוה בגדול אולם אם הגדול נשוי והקטן פנוי שוב חל המצוה על הקטן כיון שהוא פנוי וכמבואר בתשו' הריטב"א שבב"י (סי' קס"ה) שכ"כ בשם הרא"ה והובא ג"כ בב"ש (סי' קס"א סק"ז) ומ"ש הריטב"א אבל לכופן בכך לא מצינו היינו דמיירי כשרוצה לייבם וס"ל להריטב"א דכל שאינו מהכופין להוציא אין כופין אותו לחלוץ כשרוצה לייבם וכן פסק בשו"ת מים חיים חאה"ע (סי' ע"ג) ושו"ת תועפת רא"ם (חאה"ע סי' פ"ה) ושו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' ס"ט) וע"כ צל"ע על מ"ש הישועת יעקב (סי' קס"א סק"א) וז"ל עוד נ"ל כיון דהגדול שבעיר יאס יש לו שם אשה ובנים וזה שבעיר מאגריב אין לו אשה מהראוי שיחלוץ הוא וכיון דשניהם רוצים בחליצת הקטן אין לנו להמתין על הגדול וכאן איכא חשש שיעבור המצוה עכ"ל דמשמע דאלו הי' שניהם לפנינו ולא הי' צריכים להמתין וכן אם לא היתה האשה רוצה בחליצת הקטן הי' צריך הגדול לחלוץ והוא היפוך דברי הרא"ה וריטב"א והב"ש האלו. ועשו"ת צלותא דאברהם (סי' א') שכ' דהיכא שהגדול רוצה איזה סך מעות אפשר יש לסמוך ע"ד הב"ש שחליצת הקטן עדיף אף שאין דברי הב"ש מוכרחין להמעיין בב"י. ובאמת דבריו מוכרחין מאד בכוונת דברי הריטב"א ומ"ש שאין כופין כוונתו כמ"ש למעלה ומ"ש הצלותא דאברהם שביש"ש משמע דלא כהב"ש לא מצאתי כלל שם מזה וע"כ העיקר כהב"ש אמנם ראיתי בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח (סי' ל"ב) בעובדא דיבמה שנפלה לפני ב' אחין והגדול יש לו אשה ומושבע שלא ישא אחרת עליה והקטן אין לו אשה והוא תרצה שהגדול ייבם או יחלוץ וחקר הרב שם אם עדיף חליצת הקטן או נכוף הגדול לחלוץ כו' ע"ש באורך ולא התעורר כלל מדברי הריטב"א והרא"ה הללו דהא שם הי' הגדול נשוי והקטן הוא פנוי ובודאי חליצת הקטן עדיף וצ"ע

(ס) בשו"ת מהרשד"ם (חאה"ע סי' צ"ו) כ' דהראב"ד שפי' בההוא דיבמות (ק"ג א') בהאי מאן דמסגי אלחותא דכרעא לא ליחלוץ דהטעם דנחלץ מעל כף רגלו ולא מעל רגלו דגם להראב"ד הוא רק פסול מדרבנן וראי' ממ"ש בהג"ה באלפס דאי ליכא אח אחר אלא הוא היא חולצת ומזה נתאמת מה שאמרנו שאפי' לדעת הראב"ד ז"ל לא אמר אמימר פסול אלא מדרבנן דאי מדאורייתא מה לי אם יש אח אחר או לא ע"ש אולם לדעתי נראה דהראב"ד פוסל מדאורייתא וכמ"ש בלשונו והתורה אמרה מעל רגלו דמשמע להדיא דהוי מה"ת ומה שהביא ראי' מהגה"ת אלפסי התם קאי על סומא ולא על קיטע וכמ"ש הלח"מ ה' יבום (פ"ד הי"ז) וע"ש בלח"מ שכ' דלהראב"ד הוא מה"ת וכ"כ בשו"ת ב"ח החדשות (סי' צ"ו) ע"ש והוא ברור: