עמודי אש רכז

לא. והנה ראיתי בשו"ת מים חיים להפר"ח (סי' ו') שכ' בפשיטות דהוי מתנה על מ"ש בתורה וראי' מפ' הזרוע כו' ע"ש ולכאורה קשה לי ע"ז משו"ת הרא"ש (כלל י"א) וריב"ש (סי' קנ"ט) ותשב"ץ (ח"א סי' ק') וש"ע יו"ד (סי' רל"ט) דהנשבע לחלוץ חלה השבועה וכ"ה בתשו' הריטב"א ההובאה בב"י אה"ע (סי' קס"ה) וכ"ה בשו"ת הרשב"א ההובאה בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח (סי' ע"א) וכ"כ בתשב"ץ שם בשם הרשב"א וז"ל אבל מצאתי תשובה להרשב"א ז"ל שכ' הנשבע שלא ייבם יבמתו שבועה חלה עלי' שהרי אפשר לו לחלוץ וכי היכא דבמקום איסור מצוה ואיסור קדושה אינו מייבם ואפי' במקום איסור לאו בלבד ולא אמרינן אתי עשה ודוחה ל"ת כדאיתא פ' כיצד אמרינן התם טעמא כדר"ל דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו אתי עשה ודחי ל"ת והכי אפשר בחליצה עכ"ל ולדברי הרשב"א האלו כיון המהר"י בי רב בתשובתו שהובאה בשו"ת המבי"ט (ח"ב ססי' ה') שכתב כן בשם הרשב"א ובשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' פ"ד) כ' שחיפש ברשב"א ולא מצא ולא אדע לאיזה תשובה כיון וברור שכיון לתשובה שהביא התשב"ץ משמו וא"כ מבואר דלא הוי מתנה על מ"ש בתורה דבדידי' תליא רחמנא וזה היפוך דברי הפר"ח האלו (וצל"ע על שו"ת רדב"ז (ח"א סי' נ"ז) שכ' בנשבע שלא לייבם אם השבועה חלה ולא העיר מכל דברי הראשונים שהבאתי) אולם לא קשיא כלל על הפר"ח דהוא מיירי בתנאי הוי שפיר מתנה על מ"ש בתורה אבל הרא"ש והרשב"א ושאר הפוסקים מיירי בשבועה ובזה שפיר חל כיון דבדידי' תליא רחמנא וראי' לזה דהנה הרשב"א כ' בתשובה דבנשבע לחלוץ חלה השבועה וכמ"ש למעלה ואלו בדברי הרשב"א ההובא בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה (דל"ח א') כ' וז"ל ואי קשיא לך א"כ מאי קמקשה ר"ט עלה דר"ע התם בפ' המגרש הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה לא נמצא מתנה על מ"ש בתורה ומאי קושיא דהא מקיימינן מצות יבום בחליצה לא הוא דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא כדאיתא פ' כיצד וכיון דמחמת תנאו א"א להתייבם מתנה על מ"ש בתורה חשבינן לה עכ"ל וא"כ דברי הרשב"א סותרים זה את זה אע"כ דצריכין אנו לחלק בין תנאי לשבועה ובזה י"ל דברי הב"ח באה"ע (סי' קס"ז) שכ' במי שמתנה בשעת החופה לחלוץ דאינו חל דהוי מתנה על מ"ש בתורה. וראיתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קכ"ד) שתמה עלי' דהא ביו"ד (סי' רל"ו) העתיק הב"ח דברי הרא"ש דלא הוי מתנה על מ"ש בתורה ע"ש. וע' בתשו' הב"ח הנדפסה בשו"ת גאוני בתראי (סי' ס') שגם שם פסק כהרא"ש אולם לפמ"ש לחלק בין תנאי לשבועה א"ש ובזה י"ל דברי הב"ש שכתב (סי' קס"ט סקי"א) דהנותן שטר חליצה הוי מתנה על מ"ש בתורה ואלו בסדר חליצה ס"ק מ"ב העתיק דברי הרא"ש. וכבר תמה עליו בשו"ת ח"ס חאה"ע (סי' פ"ד) יעו"ש. ומש"ש הח"ס ליישב דהרא"ש מיירי אחר שמת האב יכול להתנות משא"כ בשעת מעשה הנישואין כ"ע מודו דאינו יכול להתנות ע"ש זה נגד הסברא דאדרבה מקודם אינו יודע שיבא לידי ודאי ביטול משא"כ אח"כ דיודע ודאי שיבא לידי ביטול וכ"כ בשו"ת מהראנ"ח להדיא לחלק כן וגם הא הרשב"א בתשובה שהבאתי מיירי בשעת החופה ועכ"ז כתב דלא הוי מתנה על מ"ש בתורה. אולם לפמ"ש לחלק בין תנאי לשבועה א"ש בפשיטות דברי הב"ש ושוב הגיע לידי ספר מועדי ד' וראיתי שם (ד"ח ע"ב) שכ' דהאומר ע"מ שלא תתייבם דלא הוי מתנה על מ"ש בתורה דהא כ' הרשב"א דהנשבע שלא לייבם חלה השבועה והקשה דברי הרשב"א אהדדי. אולם לפמ"ש ליתא להך דינא וגם דברי הרשב"א צודקים ולפ"ז יצא אלינו דגם במתנות אם מכר הכהן הפרה לישראל בלא שום תנאי והישראל נשבע ליתן המתנות להכהן דלא הוי מתנה על מ"ש בתורה והשבועה חלה ומצאתי בשו"ת דברי יוסף (סי' נ"ג) שהקשה ע"ד הב"ח דהא בדידי' תליא רחמנא ותירץ דמ"מ לא ה"ל להתנות והביא ראי' מקידושין (י"ט ב') גבי יעוד ע"ש וזה כעין מ"ש וראיתי להקהלת יעקב במענה לשון (סי' שע"ו) שהמה על תשו' הרא"ש שהובא ביו"ד (סי' רל"ט) בנשבע לחלוץ מחולין פ' הזרוע דקל"ד ע"ש שהניח בקושיא ולפמ"ש לחלק בין תנאי לשבועה לק"מ. וע' ארעא דרבנן (אות ת"ט) שכ' דאף דשבועה חלה בכולל דברים המותרים עם האסורים עכ"ז במתנה על מ"ש בתורה אינו חל אף בכולל ע"ש וא"כ גם בנ"ד יש לחלק כן וע"כ תמהני עלי' שבמענה לשון הניח בקושיא על הרא"ש ולא חילק כחילוקו שכתב בארעא דרבנן והנה נשאלתי ע"ד הרמב"ם (ה' ביכורים פ"ט הי"א) שפסק דאם אמר ע"מ שהמתנות שלי דהוי תנאי ורשאי הישראל ליתנו לכל מי שירצה ובה' מעשר (פ"י הי"ט) פסק דאם אמר ע"מ שהמעשר שלי שיור הוי והדברים סותרים זה את זה וזה אשר השבתי הנה כבר העירו בזה הט"ז והש"כ ביו"ד (סי' ס"א) והט"ז בח"מ (סי' שי"ב) ובהגהת הח"צ שם ובמראה הפנים בירושלמי ב"מ (פ"ה ד"ה ע"מ) וע"ש מ"ש בזה ולענד"נ ליישב דהנה בש"מ ב"ב (ס"ג א') כ' בשם הרשב"א וז"ל א"נ כ"ע ס"ל הכא שיורא הוי דאי תנאי הוי [לא] הו"ל האי מעשר גבי בן לוי חלף שכרו עכ"ל כוונתו מבואר דבזה כ"ע ס"ל דהוי שיורא ולא מכר המעשר לעולם דאי מכרו רק על תנאי שיתן לו המעשר א"כ בשעה שנותן לו המעשר הוא נותן לו לקיים התנאי והוי חלף התנאי ולא הוי חלף עבודתו ואנן בעינן שיהי' חלף עבודתו ולא חלף התנאי. והנה הקצה"ח בח"מ (סי' רמ"ג) סובר דכל מתנות כהונה הוי חלף עבודתו אולם היד אפרים בה' מתנות כהונה השיג עליו. והנה בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' קי"ב ובהג"ה שם) מבואר דבלוי לכ"ע הוי חלף עבודתו ובכהן איכא פלוגתא ובזה א"ש פסקי הר"מ דבה' ביכורים דמיירי במתנות כהונה א"כ לא הוי חלף עבודתו ולכן פסק בע"מ דהוי תנאי. אולם בהי מעשר דמיירי בבן לוי כמבואר בש"ס ב"ב בן לוי כו' והוי חלף עבודתו ולכן פסק בע"מ דהוי שיורא דאם הוי תנאי לא הוי חלף עבודתו. ובזה א"ש מה שהרא"ש פסק גם גבי מעשר דע"ע הוי תנאי וכמ"ש הש"כ בשמו ולפמ"ש א"ש דהרא"ש לשיטתו שהובא בש"מ שם בשם תוס' הרא"ש (ס"ב ע"ב) דגם אם הוי תנאי הוי חלף עבודתו א"כ להכי פסק גם גבי מעשר דהוי תנאי (אולם צ"ע דהרא"ש בפסקי' כ' ג"כ הטעם דהוי חלף עבודתו וסותר דברי עצמו שבתוספותי') ולכאורה נראה דהא בורכא דהא הר"מ בה' מעשר שני שינה את לשון הגמ' דאי' בן לוי כו' והוא כ' כהן שמכר שדה כו' וא"כ נסתרו דברינו אולם א"ש דהנה הכתוב דחלף עבודתו כתיב גבי מעשר וגבי כהן כתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם וסובר הר"מ דאין חילוק כלל בין כהן ללוי רק מעשר ניתן חלף עבודתם ושאר מתנות כהונה הוי עבודת מתנה וא"כ א"ש פסקי הר"מ וא"ש נמי מה שהר"מ שינה מלשון הש"ס ובמקום בן לוי כתב הוא כהן דאי הי' כתב לוי היינו טועים לומר דלדעתו יש חילוק בין לוי לכהן דבלוי אמרינן דהוי חלף עבודתכם ולהכי הוי ע"מ לשון שיור משא"כ כהן להכי כתב הר"מ כהן בכדי שנדע דעיקר ההבדל הוא בין מעשר לשאר מתנות כהונה וא"ש. וצל"ע על הכרו"פ שתירץ דלפ"מ דמבואר בש"ס דדוקא היכא דודאי עקר אמרינן דהוי מתנה עמ"ש בתורה ולא היכא דספק עקר א"כ הכא גבי מעשר איכא ספק דלמא עביד לי' כר' אושעיא או שישתדף אבל במתנות הוי ודאי וע' בנה"מ בח"מ סי' רי"ב שגם הוא כיון לזה ולפי דעתי הוא תמוה דהא גם במתנות איכא ספק דלמא תהי' הבהמה טריפה ותהי' פטורה ממתנות ואין לומר דאזלינן בתר רובא דרוב לאו טריפות נינהו דהא גם החשש דר' אושעיא הוי מיעוט כמבואר באורך בשו"ת מהרי"ק (שורש קע"א) וגם החשש דדלמא אשתדף הוי ג"כ מיעוטא וכמובן ואין לומר דמצרפינן הב' מיעוטים הא בבהמה איכא ג"כ החשש דשמא תמות ואין לומר דהוי מיעוט נצרף ב' מיעוטים ואולי כיון דלדעת הר"מ כתב כן והוא השמיט הדין דטריפה פטור ממתנות ע' תפארת ישראל פ"י דחולין שכ' שסמך על התוספתא פ"ט ע"ש. והנה על מ"ש הפוסקים דבמכירת הבהמה הוי מתנה על מ"ש בתורה הקשה לי חכם א' מש"ס דגיטין (פ"ד ב') דאמרינן שם הרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלא הוי מתנה על מ"ש בתורה דלא תיכול ולא תתגרש א"כ ה"נ נימא כן דלא לקנות ולא ליתן לו. והשבתי לו דלק"מ. לפמ"ש בשו"ת משיבת נפש (סי' ע"ג) דדוקא בחזיר דתלה בדבר אחר דלא שייך בהך מלתא דהא בשר חזיר לא שייך כלל להגט לא מקרי מתנה על מ"ש בתורה רק דעכ"פ הוי מתנה שמעשה הגירושין יחולו עפ"י עקירת מ"ש בתורה ולכן אמרינן דזה אינו מוכרח לעשות וא"כ הוי הגירושין ככל גירושין דעלמא כו' ע"ש באורך וא"כ א"ש דכאן הוי התנאי בגוף הדבר הוי שפיר מתנה על מ"ש בתורה ולפמ"ש למעלה ליישב דברי הרמב"ם א"ש מה שפסק בפ"א מה' נזירות הי"ב) דהאומר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין כו' ה"ז נזיר בכולם שהותנה על מ"ש בתורה והוא תמוה דלפ"מ שפסק בה' מעשר דע"מ שיורא הוא א"כ לא הוי מעמש"ב. וראיתי בס' מצות חליצה (ס"ק ע"ט) שתמה עליו בזה ולפמ"ש א"ש דע"מ ס"ל להר"מ דהוי תנאי ומה שפסק במעשר דהוי שיור הוא משום חלף עבודתו ומצאתי בחי' הראב"ד לב"ב הנדפס בחי' המאירי לשבת (דקמ"ח א') שגם הוא חולק דדוקא גבי מעשר לא מהני תנאי דהוי דרך מכירה ולא בשאר דברים ע"ש. וראיתי שם בספר מצות חליצה שגם הוא תמה על הכרו"פ ולא העיר ממ"ש

(נה) התה"ד (סי' רכ"ו) כ' בשם הא"ז דשנים הנוספים לחליצה על השלשה אין קפידא אם הם קרובים או פסולים וכ' התה"ד ע"ז ונראה דהרבה יש לתמוה על הא"ז דבפ' מ"ח גרסינן אמר רב שמואל בר יהודא הוי קאמינא קמי' דרב יהודא ואמר לי תא סק לזורזא דקני לעלויי בי' חמשה אמרינא לי' תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא הרי מוכח בהדיא דגר שפסול לחליצה פסול אפי' לשנים הנוספים וה"ה שאר פסולים דמ"ש ואדרבה כ"ש הוא כו' ע"ש שהניח בתימה על הא"ז וע' בב"ש (סי' קס"ט סק"ד) שיישב דברי הא"ז עפ"י דברי הנמ"י דיש חילוק בין הקצהו להב' לבד או חברם להג' ע"ש וכבר קדמ' בזה היש"ש פ' מצות חליצה סי' ד' ע"ש אך זה דחוק בדברי הא"ז שלא חילק כן אולם כאשר זכינו לדברי הא"ז בעצמם נראה בעליל דאדרבה מהסוגיא הזאת הוציא הא"ז דינו וז"ל בה' חליצה (סי' תרס"ד) מיהו אם לא חלץ כ"א בג' חליצתו כשירה דהא מלינן חמשה אפי' בפסולין לחליצה כההוא עובדא דרב שמואל בר"י הוי קאי קמי' דרב יהודא אמר סק לזורזי דקני א"ל תנינא בב"ד של ישראל ולא ב"ד של גרים ואנא גר אנא לפרסומי מלתא הא למדת דמלינן ה' אפי' בפסולין לחליצה כו' עכ"ד מבואר דמסוגיא הזאת הוציא הא"ז דינו דהיתה הגירסא לפניו ביבמות ק"א ב') דהאי לפרסומא מלתא השיב רב יהודא זה לרב שמואל אחר שאמר לו שהוא גר דכיון שהוא רק לפרסומא מלתא לכן לא איכפת לן במה שהוא גר וא"כ א"ש דברי הא"ז. ובזה נדחו דברי שו"ת נחלה ליהושע (סי' כ"ז) שכ' דנראה לו דגם הא"ז לא התיר רק בקרובים ולא בגר ע"ש ואלו הי' רואה דברי הא"ז לא הי' כותב כן וראיתי בספר עצות חליצה (סק"ג) שהניח בצ"ע על הך דינא דהרב והתלמיד מצטרפין לחליצה וכמ"ש המל"מ דמ"ש מדיני ממונות ע"ש באורך ולק"מ דכיון דלא בעינן מומחים וסגי בהדיוטות לכן סגי ברב ותלמידו ומ"ש המצות חליצה דהא גם בד"מ