עמודי אש רכא

לסמוך ע"ד הרמ"א בתשובותיו (סי' קכ"ח וסי' ק"ל) שפי' בדברי הר"מ שכתב דאם כתב הגט מקצתו בלשון א' ומקצתו בלשון אחר ה"ז פסול דוקא מחצה על מחצה פסול אבל מעט כשר ואף שהרב מהר"י חלק שם עלי' בסי' קכ"ז וסי' קכ"ט) נ"ל להביא ראי' לדעת הרמ"א מדברי הר"מ (פ"ז מה' ס"ת) שכ' דאם כתב קצתו על הגויל וקצתו על הקלף פסול אלא או כולו על הגויל או כולו על הקלף ואי ס"ד דלשון קצתו וקצתו בלשון הר"מ הוא אפי' אינו מחצה על מחצה א"כ למה לו להר"מ לסיים אלא או כולו על הגויל או כולו על הקלף גם אם לא סיים כן הי' הפי' כן לפי שיטות מהר"י וכבר נודע דרכו של רבינו דאין מיותר בדבריו כלל אע"כ דלשון מקצתו ומקצתו היינו דוקא מחצה על מחצה להכי הוצרך לסיים אלא או כולו להורות לנו דגם אם כתב מעט ע"ז ולא מחצה על מחצה פסול וראיתי בשו"ת שבו"י ח"ב סי' פ"ח שכ' וז"ל הרי להדיא שפוסל אפי' מקצתו כל שאין כולו על הגויל או קלף ובאמת הדבר צ"ע מניין יצא לו להרמב"ם דהרי בירושלמי נקט חצי' וי"ל דחצי' דוקא ולא מקצתו. ולדעתי י"ל דכיון דבירושלמי מגילה (פ"א ה"ט) סיים אח"ז אבל כותב הוא חצי' על עור בהמה טהורה וחצי' על עור חיה טהורה והתם ודאי חצי' לאו דוקא מזה למד הר"מ דה"ה ברישא לאו דוקא (ומ"ש השבו"י שם דמקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף הוא דוקא ביריעה א' ולא באיזה תיבות הנה התשב"ץ (ח"א סי' קמ"ט) כי להיפוך וז"ל אני אומר דה"ה בקצתה ואפי' במקום תיבה א' דמאן פלג לך ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ובאיסורים שהם הלמ"מ אין לחזר אחר קולות במה שלא ראינו היתר נוהג עכ"ל ומבואר דלא כהשבו"י) וכן שיטות הר"מ בה' ק"ש (פ"ב הי"א) שכ' דאם הקדים פרשה לפרשה יצא והקשה ע"ז ר' דניאל הבבלי מתוספתא דברכות הנכנס לביהכ"נ ומצא שקראו חצי' וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשו ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף ובחצי' א"א שלא נשתייר פרשה שלימה ואמאי צריך לחזור ולקרות וע"ז השיב ר' אברהם בשו"ת ברכת אברהם (סי' ל"ו) וז"ל ואין חצי' האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר א"א שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה עכ"ל מבואר דהר"מ סובר דחצי' לאו דוקא ואזיל בזה בשיטות הרי"ף רבו בתשובה (סי' קע"ט ההובאה בשיטה מקובצת לב"מ דס"ח ע"ב) שכ' דהא דאמרינן בתוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אין הכוונה דוקא חצי' דה"ה לשליש ורביע ע"ש שהביא ראי' מקרא דיחצהו בין כנענים כו'] ועכ"פ יש לסמוך בשעת הדחק ע"ד הרמ"א בתשובה שרמזה ג"כ בהגהותי'. וע' במ"א (סי' תר"צ ס"ק י"ב) דבמגילה פסול ב' לשונות ומוכח דאף במקצתו פסול וא"כ יהי' מוכח דהריב"ש חולק ע"ד הרמ"א אולם אינו מוכרח דהריב"ש יפסול מטעם ב' לשונות להמעיין שם והוא פסל משום דהיודע אשורות אינו יוצא בלע"ז ולשיטתם דס"ל כהרמב"ם אסר להם משום שאינם יודעים לפרש החשתרנים כו' ואינו מוכרח מהריב"ש דלא ס"ל כהרמ"א. ומה שהעיר מע"ל מה שלא הקנה הסופר הנייר וע"ז כ' המסדר דדמי למה שמבואר בה' ציצית דהשואל חוטין לחבירו דהוי כדידי' כיון דלא ניתן לחזרה וה"ה הכא ומע"ל דחה דהתם הטעם משום דניחא לאינש למיעבד מצוה בממונו משא"כ הכא תדע דהרא"ש כ' בקידש בגזל דידה דמקודשת דניחא לה שיהי' במתנה וא"כ נימא דה"ה הכא אע"כ דשאני הכא וכמ"ש עכ"ד. והנה מ"ש דניחא לאינש כו' לכאורה גם גיטין הוי מ"ע וכמ"ש הר"מ בריש ה' גירושין. וע' כנה"ג סי' קי"ט שכ' דלהכי מותר לגרש אף היכא שמבטל מצות חליצה דגם גירושין הוי מ"ע. ומ"ש ראי' מרא"ש קידושין שכ' דמסתמא ניחא לה דתהוי מתנה ואמאי לא נימא ג"כ הכי ולמה הוצרך להקנאה המה דברי תימה דהתם בקידושין דאין מקדשין אלא לרצונה מסתמא ניחא לה משא"כ הכא בגירושין דמגרשין בע"כ וגם בזה לאחר התקנה צריכה האשה ליתן המעות להסופר וכמבואר בפר"ח א"כ שפיר הצרכנו להקנאה ובפרט לפמ"ש האחרונים להקשות על הרא"ש מלולב דאמאי לא אמרינן שם כן דמקנה לחבירו כדינו והנכון בזה מ"ש בשו"ת משאת משה חא"ח (סי' ב') דדוקא בקידושין דסגי בש"פ אמרינן דמקנה לו ש"פ משא"כ בלולב (וכמ"ש לעיל בקונטרס קבוצת נדחים סימן ט') וא"ש בזה מה שהקשה בספר מצות חליצה (סעיף ס"ה) דלמה לא יהי' שאול הנעל ואמאי לא נימא דהקנהו לו במתנה וכמ"ש הרא"ש. ועם האמור א"ש דכיון דבעינן לכתחלה כפשטא דקרא נעלו שיהי' שלו ולא מהני אם יהי' לו קנין בזה ש"פ להכי לא אמרינן הך סברא דמסתמא ניחא לו. וצ"ל דאף דהרא"ש כתב כן ג"כ גבי ציצית היינו דאם מקנה לחבירו ש"פ שוב הוי כשותף עמו ושותפין חייבין בציצית וכמבואר בטוא"ח סס"י י"ד ע"ש. אולם יש לדחות דאין ראי' מציצית דהתם גם קנין קלוש מהני דהא גם מתנה ע"מ להחזיר מהני דלדעת כמה פוסקים הוי רק קנין פירות מהני גבי ציצית משא"כ גבי גיטין דלא מהני מתנה עמ"ל וכמ"ש הגט מקושר (דט"ו ע"א) ע"ש. הן אמת שצל"ע דבשו"ת מהר"י ברונא (סי' פ') שכ' וז"ל וצ"ל דלא היא הכא חשבינן לי' כמתנה עמ"ל דמועיל בגט ובכל התורה כו' מבואר דמתנה עמ"ל מהני בגט וכן ראיתי בתה"ד סי' ק"כ וז"ל ואין לחלק דשאני התם גבי גט דמהני עמ"ל מהני נמי התנה כה"ג. ובאמת שרואה אני שש"ס ערוכה הוא בגיטין (כ' ע"ב) על מנת שתחזירי את הנייר (מקודשת) [ה"ז מגורשת] ופרש"י דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וצ"ע וע"כ בשעת הדחק גדול ובמקום עיגון אולי יש לצדד בזה להכשיר הגט ואין אני אומר קבלו דעתי בזה ודרך אגב ראיתי להעיר במה דאחר התקנה האשה משלמת שכר הסופר ובת"ג (סי' ק"כ סק"כ) כ' דבמגרש בע"כ בזה גם בזה"ז הבעל משלם שכר הסופר ולא ראה דברי הפר"ח שכ' דגם בזה האשה משלמת דסובר דתקנה קבועה הוא וזה לדעת הר"מ. אולם הרא"ש סובר דגם בזה"ז החיוב עלי' וכשאינו רוצה האשה משלמת ולדעתו כ' הת"ג דכשציוה הבעל לכתוב הגט והלך למדה"י אז יורדין לנכסיו ולכאורה הי' נ"ל דאם ציוה לכתוב הגט והלך למדה"י ונעשה באופן דהוי ס' מגורשת דבזה גם לדעת הרא"ש האשה תתן החצי וראי' מירושלמי גיטין (פ"ח ה"ג) ר' אבין בשם חזקי' בשכר הלבלר שנו וכ' הפ"מ לפרושי מתני' קאי דקתני מחצה על מחצה מגורשת ואינ' מגורשת ולא קתני אינ' מגורשת לאשמועינן שאם נאבד הגט וצריך לכתוב גט אמרינן דמדינא הבעל נותן שכר הסופר כדאמרינן פ' ג"פ וכאן דמחצה על מחצה הוא שניהם נתחייבו לשלם שכר הסופר עכ"ל הרי שלפי הדין שהבעל הי' נותן שכר הסופר עכ"ז היכא דהוי ס' מגורשת נותנין שניהם וה"ה לדידן לשיטות הרא"ש היכא שהבעל ציוה לכתוב הגט והלך למדה"י אף שכ' הת"ג לשיטתו דמגבין מנכסיו מ"מ אין מגבין רק החצי אולם באמת הדברים תמוהים מדוע תצטרך לשלם החצי היכא שנולד ס' בגט וגם הלא בירושלמי לעיל בהלכה ב' דהוי ג"כ ס' מגורשת ועכ"ז אמרו בירושלמי דנ"מ למזונות דחייב במזונותיה היכא דהוי ס' מגורשת ולא אמרו הנ"מ לענין שכר הסופר ובאמת נראה דלענין התשלומין דמיא ספק לודאי והפי' בירושלמי הוא לא כהפני משה ע' מה שפי' בו השדה יהושע בב"מ (דכ"ב ע"ב) ע"ש והבן והנה הפר"ח בסי' ק"כ כ' ע"ד הב"ח שהחמיר לכתחלה אפי' בעשה הבעל שליח לכתוב ליתן גט להאשה דעכ"ז צריך להקנות להבעל הדיו והקלף דהא ליתא דליכא מאן דחולק על הרמ"ה דהא הפוסקים שפסקו בלא הקנוהו להבעל ע"כ דמוכרחין לתרץ ההוא דהי' מושלך בבור כהרמ"ה עכ"ד ולדעתי אין ראי' מזה די"ל דהם יתרצו לההוא דהרמב"ן דזיכהו לו בפי' ע"י אחר דזה ודאי מהני ולעולם בההוא דינא דהרמ"ה כשלא זיכוהו בפי' יחלוקו ויאמרו דלא מהני ובנידון הב"ח לא מיירי בזיכו בפי' ע"י אחר. וצ"ע טובא על הרמב"ן שהביא ראי' מההוא דהי' מושלך בבור דאין ראי' דדלמא זכהו בפי' ע"י אחר ומצאתי בשו"ת ס' יהושע (בפו"כ סי' ת"ה וסי' ת"ח) שהניח בצ"ע על הרמב"ן בזה. וראיתי בשו"ת נודע בשערים (דע"ו) שהשיג על הת"ג שכ' דהרמב"ן אינו חולק על הרמ"ה דא"כ איך הביא ראי' מהי' מושלך בבור ע"ש ושם בע"ב העלה דזיכוי ע"י אחר מהני וא"כ קשה גם לדידי' איך הביא הרמב"ן ראי' לזה והי' נראה לומר לפמ"ש הב"י בח"מ (סי' ק"ה) וז"ל היכא דאמר הלוה לאחר זכה בזה לפלוני והזוכה אינו מכיר אותו פלוני נראה דאפ"ה זכה לו עכ"ל וא"כ י"ל דאותן הפוסקים לא ס"ל כסברת הב"י הנ"ל וסוברין דכיון שאין מכיר אותו לא אמרינן דזכה לו ולהכי הוכיח שפיר דא"צ הקנאה. אך ראיתי בשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' ח') שהאריך להוכיח מכמה דוכתי בש"ס דאפי' אין מכירין אותו אמרינן דמהני זיכוי ותמה על הב"י שכ' דיראה לו דלהדיא מבואר כן וא"כ קשה על הרמב"ן וצ"ל דדחיקא להו לומר כן דא"כ ה"ל להש"ס לבאר שזכהו לו אולם לשיטות הב"ח שפיר י"ל כן והבן

(לו) בההיא דאמרו בש"ס גיטין (ד"כ ע"ב) אקנויי רבנן לבעל אם הוא קנין ממש. ראיתי להמקור חיים (סי' תמ"ח סק"ט) שכ' בפשיטות דהפקר ב"ד אינו קנין דהחכמים אין בכוחם רק להפקיר ולא לעשות קנין וכתב שמצא כן בג"פ והנה הג"פ לא כתב כן רק בשיטות הטור שכ' שהאשה צריכה להקנות מחדש ואין כן שיטות כל הפוסקים וכ"ה דעת רש"י שם שכ' וז"ל והוי כמאן דיהיב לה איהו שכר הסופר דמי מבואר שסובר דהקנה ממש להבעל וז"ל הסמ"ק (סי' קפ"ד) גם אמרו חכמים בפ' ג"פ שצריך שיפרע הבעל שכר הסופר והדיו אלא התירו חכמים שתפרע האשה שכר הסופר שלא יעגנה והקנו חכמים שכר זה לבעל דהפקר ב"ד הפקר מבואר דהוי קנין ממש וגם בדעת הטור חזר בו הג"פ ופי' כמ"ש הפרישה דהקנו לאו דוקא וע' ביד המלך פכ"ד מה' סנהדרין שגם הוא כתב כן בשיטות רש"י דהפקר ב"ד עושה קנין ומזה נסתרו דברי שו"ת תועפת רא"ם (חא"ח סי' ל"ג) שכ' על מ"ש המרדכי פ' איזהו נשך דמעות יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דהוא מטעם הפקר ב"ד הפקר דלא מהני זה רק באבק ריבית ולא בריבית קצוצה. וע"ז הקשו הג"ת והמל"מ פ"ד מה' מלוה דהא הפקר ב"ד מועיל גם בדאורייתא וכדמוכח מפרוזבול. וע"ז כ' התועפת רא"ם דהמרדכי ס"ל דהפקר ב"ד לא יוכל לעשות קנין רק שהפקירו אותו ויתמי לאו בני זכי' נינהו ולפמ"ש הא ליתא דהא יש להבין מאי מקשו על המרדכי מהא דפרוזבול וכי ליכא דעת הרמב"ם שכ' להדיא (דשמיטה) [דפרוזבול] אינו מועיל רק בשמיטה בזה"ז דהוי דרבנן ולא בדאורייתא ועכצ"ל דעיקר קושיתם כיון דהמרדכי כתב כן על רש"י והוא ס"ל בפ' השולח דפרוזבול מועיל גם בדאורייתא ושפיר הקשו עלי' וא"כ נסתר גם תירוצו של התועפת רא"ם דהא כבר כתבנו דדעת רש"י דהפקר ב"ר יוכל לעשות קנין. וע' בסמ"ע (סי' כ"ד סק"ב) שכ' לענין אסמכתא דאם ציות לכתוב בשטר שקנו מיני' בב"ד חשוב אע"ג דלא קנו ממנו מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וע"ז הקשה הסמ"ע דהא במרדכי מבואר הטעם דהפקר ב"ד הפקר. ולפמ"ש א"ש דהמרדכי סובר דהפקר ב"ד יוכל לעשות קנין משא"כ הרמ"א רצה לומר ג"כ להפוסקים (כמו הטור לדעת הג"פ) דהפקר בית דין אינו יכול לעשות קנין לכן כ' מטעם הודאת בע"ד והוי קנין אודייתא ומזה מבואר דהמרדכי ס"ל דהפקר ב"ד הוי קנין ולא כמ"ש התועפת רא"ם לדעתו. וראיתי להקצות החשן בח"מ (סי' מ') שהאריך להוכיח דדעת הר"מ דאורייתא הוי קנין בפ"ע. ובכתונת פסים (בב"ב דע"ט ע"ב) תמה ע"ז ממ"ש הר"מ פ"ט מה' זכי'