עמודי אש רטז

שמו וכמבואר באורך בשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' ז') ומסולק בזה קושיות הפנ"י מעל הרשב"א) וע' במהר"ם שי"ף שהקשה הקושיא הזאת ותירץ באמת כן ולא זכר מדברי הרשב"א וכן המהריב"ל הקשה הקושיא הזאת מדעתא דנפשי' ולא ראה שהוא קושיות הרשב"א (ומה שהקשה המהריב"ל שם דאמאי לא פירוש רש"י דהמשגה מיירי בהי' לו ב' שמות במקום א' ע"ש תמהני דבודאי גם רש"י מודה לסברת התוס' וכמבואר להדיא בירושלמי דבהי' לו ב' שמות במקום א' לא היתה התקנה) אע"כ צריכין אנו לומר דהרשב"א סובר דאם נתודע אח"כ פוסלין למפרע ולכן לא תירץ כן וא"כ מוכח דגם הרשב"א סובר כשיטת המרדכי וסה"ת וסמ"ג ורשב"ם ולשיטות הב"ח גם הרא"ש סובר כן דאף אם נתודע אח"כ פוסלין הגט ומי יקל ראש נגדם וכ"כ הג"פ דאף במקום עיגון אין להקל נגדם. וראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שע"ו) שכ' דאפי' אם לא הי' כתוב וכל שום וחניכה הגט כשר כיון שלא נודע זה השם עד אחר הגירוש וז"ל הטור וכו' ולא הביא שום חולק בזה וגם אני איננו רואה טעם שיחלוק אדם בזה עכ"ל ותמהני דהא להקת הפוסקים הקדמונים שהבאתי הם סוברים להדיא דאף אם נתודע אח"כ פסול ואיך כ' שאין מי שחולק בזה ועשו"ת בית דוד (סי' כ"ז) שכ' דלדינא אין נ"מ בין הפוסקים רק בזה כו' ע"ש והא ליתא דיש עוד נ"מ דלהס"ת והסמ"ג אם נודע בב' המקומות שיש לו ב' שמות אף שאין קורין אותו בשמו כן יש להכשיר ע"ש בג"פ ובגט מקושר (דכ"ו ע"ב) תראה דמבואר כן (ולדעת הפנ"י גם הרא"ש ס"ל כן. אך לפמ"ש המהריב"ל בפי' דברי הרא"ש אינו מוכרח) גם מש"ש לפרש לא אתחזק היינו שלא נשלם ל' יום נעלם ממנו שו"ת שב יעקב חאה"ע (סי' ל"ג) שרצה לפרש כן ודחאו ע"ש וצל"ע ממ"ש בשו"ת צמח צדק (סי' ק"ח) ע"ש ודו"ק. אולם י"ל דכיון שגם להפוסקים האלו אינו אלא מלתא דרבנן וכמבואר בסה"ת והפוסקים (ואין להקשות ע"ז דלפמ"ש בסי' ק"ץ דפסול דרבנן אם נשאת לא תצא למה כתבו הפוסקים כאן דתצא וראיתי בגט מקושר (דנ"ו ב') שהניח זה בקושיא ע"ש ובה"ה פ"ג מה"ג נסתפק אם תצא י"ל שזה הוא הספק שלו. אולם לק"מ דהא כ' הג"פ (בסי' קכ"ט ס"ק מ"ח) דהך כללא דסי' ק"נ הוא דוקא היכא שאינו מפורש להיפוך ומצאתי בלבוש סי' קכ"ט שכתב דכיון דהוא עיקר בירורו של הגט לכן החמירו בו יותר ומיושב בזה מה שהקשה בשו"ת טור האבן (סי' כ"ט) דהא קיי"ל דללעז דרבנן לא חיישינן ע"ש ולפמ"ש א"ש ולא כשו"ת מהר"ח כהן ראפופרט (חאה"ע סי' ע"ג) שצידד להקל בשינוי השם דדלמא הוי דרבנן ואם נשאת לא תצא ע"ש וליתא וכבר חלק עלי' שם חכם א'. אולם שניהם לא ראו דברי הלבוש הללו) וכיון דלא הוי אלא מלתא דרבנן א"כ יש לצדד ולסמוך על שו"ת כנ"י (סי' ס"ט) דבזמנינו שכותבין בההרשאה בכל מקום שתמצאנו אין לפסול בלא נכתב רק מקום הכתיבה כיון דאין מקום הנתינה מבורר עוד יש לצדד לפמ"ש המרדכי (פ' המגרש) ותה"ד (סי' רל"א) דבדבר שתלוי בהברת המדינות אם שינה כשר דיודעים ששם מדברים בלשון קלילא ע"ש והאריך בזה הג"פ (סי' קכ"ה ס"ק מ"ב) ובגט מקושר (כלל ב' דמ"ג ע"ב) ע"ש [ומש"ש בגט מקושר שתלך למקום אחר ותתחזק ל' יום (וכ"כ בדכ"ז א') לא ראה בשו"ת פנ"י (חאה"ע סי' י') שדחה התקנה הזאת ע"ש באורך וכ"כ הט"ז שם וע' שו"ת בית אפרים חאה"ע (סי' ק"ב) ובטיב גיטין בליקוטי שמות ובנ"ד שכבר ניתן הגט בלא"ה כבר כ' שם הגט מקושר דאמרינן דכבר עשה השליח שליחותו] וכ"כ הטיב גיטין (בשמות הנשים אות ק') בשם קושט"א ובשאר דוכתי ע"ש ובפרט שעיקר הלכה הזאת דבלא יו"ד פסול איננה מוכרח ושמענו שכמה גדולים הורו להכשיר וכאן דאיכא שעת הדחק ומקום עיגון נ"ל דכשר הגט

(לג) יש לחקור בגט שהי' בו תיבות בהתורף שלא נגעו היודי"ן שעל האלפין והגט לא ניתן והוא מקום עיגון. והנה בש"ע אה"ע (סי' קכ"ה וקכ"ו) מבואר דבמקום עיגון מותר והב"ש שם בשני הסימנים כ' דדוקא שכבר ניתן הגט אבל היכא דעדיין לא ניתן לא יתנו אותו אף שהוא במקום עיגון. וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ס"ב) שהשיג על הב"ש ודעתו דאף דלא ניתן יתנו אותו וכל דבריו אינם מוכרחים כלל. דמ"ש דכיון דכל עיקר יסודו של התה"ד הוא מדברי הרא"ש שהוא אוסר וכיון דבתשו' הרא"ש גבי נגיעות התיר במקום עיגון אף שלא ניתן ה"ה בנידון של הב"ש אף שלא ניתן מותר ע"ש ליתא כלל ולדבריו יסתרו דברי הב"ש אהדדי דהא (בסי' קכ"ו סק"י) כ' דגם בדברי הב"י הפי' הוא היכא שכבר ניתן ואלו (בסי' קכ"ה סק"ח) כ' דלשיטות הב"י גבי נגיעות מותר אף היכא שלא ניתן אף היכא שהוא רק אחר החתימה וכתב דכן עיקר לדינא וא"כ יסתרו דברי' אהדדי אע"כ דאינם דומים כלל זה לזה והיכא דלא נגעו אהדדי זה אסור מדינא וגבי נגיעות הוא רק חומרא בעלמא וכ"כ הת"ג (סי' קכ"ה סק"ו) ע"ש וז"פ. ומה שהקשה על התה"ד שהוצרך להביא ראי' מהרא"ש שאוסר במקום דליכא עיגון מפסקי' גבי למהך שזה אינו ראי' כל כך ולא הביא מהתשובה הלז שמבואר להדיא דהיכא דליכא עיגון מותר ליתא דהא י"ל כמו שפי' הב"י בסי' קכ"ה דאף דהרא"ש מתיר הנגיעה מ"מ אסור כאן דצריך שהבעל יצוה לאותו סופר שכתב הוא יתקן ע"ש וא"כ אינו מוכרח כלל מהרא"ש שאוסר מטעם נגיעה ועשו"ת מ"ב (סי' נ"ב) ומה שהקשה על הרמ"א שכ' די"א ומתירין במקום עיגון ולא הביא ראי' מדברי הרא"ש הללו אינו ראי' כלל דאינו נוגע חמיר מנגיעה וכמ"ש למעלה ואינו ראי' דהרא"ש מתיר במקום עיגון היכא שאינם נוגעים ואף שגם גבי נגיעה כ' הרמ"א י"א י"ל דיש לפרש דברי הרא"ש כמו שפי' המ"ב דהרא"ש מיירי קודם החתימה והרמ"א מיירי אחר החתימה וע' בת"ג (סי' קכ"ו סק"י) וכ' בשם הג"פ להכשיר אף קודם הנתינה ומחולק עם הב"ש ובמ"ש הפ"ת דהיכא דחסר כשר ה"ה בנוגע והביא ראי' מפר"ח בא"ח (סי' תרצ"א) הוא תמוה דלמה לו להביא עצות מרחוק ולא ראה שכ"כ בב"י ורמ"א וח"מ ופר"ח בסי' קכ"ה להדיא דהיכא דחסר כשר ה"ה נוגע ומ"ש מתוס' מגילה ד"ט הנה התוס' כ' בעצמם שזה דחוק וכמבואר בפוסקים והם עצמם לא ס"ל כך ועמ"ש הק"נ רפ"ב דמגילה ומ"ש עלי' הברכ"י בסי' תרצ"א ובעיקר הדבר שחקר אם הרי את מותרת לכל אדם אם הוא מהתורף או מהטופס ליתא כלל דאף אם נאמר דהרי את כו' הוא מהתורף מ"מ תיבת אדם בודאי אינו מהתורף כמבואר להדיא בשו"ת עה"ג (סי' מ') וא"כ בנ"ד שהיו"ד שעל הא' בתיבת אדם לא נגעה בהא' פשיטא דכשר כיון דהוי במקום עיגון אף שלא ניתן (דגם בטופס בעינן עכ"פ או מקום עיגון או שכבר ניתן וכמבואר בשו"ת גבעת שאול סי' ל"ב) והלום ראיתי בשו"ת פנ"י (ח"ב סי' פ"א) שנשאל ביו"ד שע"ג הא' ממלת להתנסבא אי הוי תורף או טופס והעלה שם להחמיר ובעניי הדברים צ"ע דמה שרצה לומר שם דר' יהודא בעי ודין לעיכובא והכל הוא מהתורף ואני תמ' ע"ז דא"כ כשכתב דצריך ג"כ גט פטורין ואגרת שבוקין כו' האם יאמר דהכל הוא מהתורף ואם לא כתבו פסול אע"כ דאין זה רק מהטופס דכן הי' דרך הגיטין להכתב בזמנו. וכ"כ הרשב"א בתשו' (ח"א סי' תקצ"ח) גבי אגרת שבוקין וז"ל ודין די יהוי לכי מינאי די בכך דבזה נסתפק בגמ' אי בעי מנאי אבל בספר תרוכין לא אשכחן כו' ע"ש שמבואר שאפי' מן הטופס אינו וזה סותר כל דברי המחבר הזה. וגם במה שהביא ראי' ממ"ש רש"י גבי ולטעמך כולי מי כתיבי דהכוונה על תהוין כו' וע"ז בנה הפני יהושיע יסודו והוא תמוה דהא רבא כל כוונתו אינו אלא לשופרי דשטרא והוא בעצמו אינו סובר כן וכמ"ש התוס' (דע"ט ע"ב). וכ"ה בס' הישר לר"ת (סי' תקנ"ז). וכ"כ כל בעלי החידושים הקדמונים וא"כ אדרבה הכוונה כלהו היינו מה שהוא לשופרא דשטרא וא"כ אין ראי' כלל מרש"י בשגם דמדברי רש"י נראה דלא בעינן כלל הרי את מותרת וכמ"ש בגיטין (כ"א ב') תורף שם מקום האיש והאשה והזמן ולא כ' הרי את מותרת וא"כ אין ראי' מרש"י כלל ובמה שהאריך הפנ"י לתמוה על דברי הרמב"ן בתשו' (סי' קמ"ה) שהביאו הב"י דאפי' אם לא כתב כלל להתנסבא הוא כשר דזה הוא היפוך דעתו דפוסל אם כתב להתנסבא ולא כ' הרי את מותרת דדלמא לא התירו לזנות ואם כן מכ"ש כשכתב הרי את מותרת לבד די"ל דלא התירו רק לזנות ע"ש באורך. ובמחכ"ת הדברים תמוהים דכבר נודע דהתשובה המיוחסות המה להרשב"א וכמו שהוא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף קס"ג) והרשב"א אזיל לשיטתו שחולק על הרמב"ן וסובר דהרי את מותרת לבדו אינה מן התורף כלל וכמבואר ג"כ (בסי' אלף רמ"ה) וא"כ לק"מ וגם בדעת הרמב"ן הבינו כל הפוסקים דלא כמו שהבין הפנ"י דהפסול הזה אינו אלא לכתחלה וכמ"ש המהריב"ל (ח"ג סי' פ"ט) וע' בג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ו) וגם מה שתמה הפנ"י על הרמ"א שהעתיק דברי הרשב"א גבי להתנסבא אינו תמי' כלל דהוא חולק על הרמב"ן וכמבואר בשו"ת הרמ"א (סי' קכ"ו) וראיתי להעיר ע"ד שו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' פ"ה) שכ' בדעת הרמב"ן דלא הוי אלא ספיקא ולכן כ' בנידונו דהוי ס"ס ע"ש וכ"כ הג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ו) והנה המה כתבו כן לפי מה שהעתיקו דברי הרמב"ן המפרשים הר"ן והמ"מ פ"ד מה"ג דהחשש הוא שמא שייר זנות וא"כ לא הוי רק ספק ולכן הקשה הנ"ב על הרמב"ן דכיון דהוי רק ספק אמאי לא תצא ע"ש. אולם ראיתי בחי' הרמב"ן לגיטין שסיים וז"ל ועוד דאם באנו לדמותו להורה ב"ד נימא ששייר אלמנה לכה"ג ולפ"ז הוי ודאי ולא ספק כמבואר בגיטין (דפ"ה) וא"כ דברי הנ"ב והג"פ צ"ע וראיתי להפר"ח (סי' קכ"ו סק"ב) שכ' בכוונת הרמב"ן דז"א רק כשלא כתב שאר הדברים רק להתנסבא אבל אי כתב ג"פ כו' גם הרמב"ן מודה ע"ש. אולם בחי' הרמב"ן מבואר להיפוך שכתב ע"ד ר' יהודא שבמשנה שם מבואר שכתב ג"פ כו' וע"ז כ' הרמב"ן דינו מבואר דגם אם כתב ג"פ כו' סובר ג"כ הרמב"ן דפסול גם מ"ש דגם להרמב"ן אינו אלא מדרבנן ואולי ס"ל להרמב"ן דאפי' פסולי דרבנן תצא הנה בסי' ק"נ מבואר להדיא דהרמב"ן ביטל דעתו וסובר דלא תצא ומשמע דלהרמב"ן יש חשש דאורייתא בזה וראיתי בשו"ת תועפת רא"ם (חאה"ע סי' ס"ג) שצידד להתיר באשה שהי' כתוב ודרי במקום הרי את כו' דאם כבר נישאת אין ליתן גט אחר דאף שכ' בש"ע (סי' קס"ד) דגם אחר שנישאת חולצין מ"מ לא אדע המקור בראשונים דבש"ס אינו מבואר רק בנתקדשה וכן ברמב"ם אבל בנשאת צ"ע בראשונים עכ"ד ונעלם ממנו דברי הרי"ף בהחולץ שכ' וז"ל ואי כשנתקדשה מותבינן לה תותי גברא כ"ש אם נשאת דלא מפקינן לה מתותי גברא והך דאמרינן התם לענין שומרת יבם כו' אבל הכא כו' לא מפקינן אתתא מתותי גברא אלא אי באשת ישראל חולץ לה יבמה כו' עכ"ל הרי להדיא דאף בנשאת הדין דחולץ לה והש"ס דנקטה נתקדשה הוא לרבותא דאף בנתקדשה סגי בחליצה ולא אמרינן כיון דלא נשאת תתגרש ומכ"ש נשאת והרמב"ם לישנא דהש"ס נקט אבל מודה דה"ה בנשאת וראיתי להתפארת ישראל ברמזי אה"ע (סי' קכ"ב) שכ' וז"ל אבל קשה לי על מ"ש (בסי' קכ"ג ס"ג) די"א הרי את מותרת לכל אדם ה"ל כטופס דכבר הותרה ממ"ש להתנסבא וקשה לי הרי להתנסבא משמע דרק למי ששרי להנשא לו ולא לכהן והרי באומר חוץ ה"ל שיור בגט תדע כו' ע"ש שהניח בקושיא ולא ראה שזה