עמודי אש ריג

אלו ע"ש. וא"כ אינו ראי' כלל עכ"ז זכינו לדין שגם הג' מהרש"ז פסק כן וע"ש במים חיים שדבר הזה דלא זכר שם פרטיי דלא הוי קינוי הדבר שקול אצלו דהוא דבר חדש ע"ש ונעלם ממנו שכבר כתב כן הפרישה להדיא ובאמת מבואר כן בירושלמי סוטה (פ"א ה"ב) ר' יוסי בעי מקנא לה מק' בני אדם כו' אל תלכי לביהכ"נ כו' וע' בכ"מ (פ"א מה' סוטה ה"ג) שפי' בעי לשון רצון ובשו"ת בית דוד תמה ע"ז דא"כ איך יפרש סיום דברי הירושלמי אל תכנסי לביהכ"נ ע"ש אולם מצאתי בחי' המאירי לסוטה (די"ח ע"ב) שכ' וז"ל ויראה מתלמוד המערב שבפרק ראשון שיכול הוא לקנא לה מכמה אנשים כו' ויראה לי משם דוקא שהזכיר את כולם בפרט הא אם אמר דרך כלל לא תסתרי עם שום אדם אינו כלום שא"כ אף הוא אומר לה שאל תכנסי לביהכ"נ עכ"ל הרי מבואר להדיא שצריך לפרט שם האנשים שמקנא לה מהם. ומהמים חיים והבית דוד והש"ק ומראה הפנים נעלם הפשט בירושלמי ודרך אגב אעיר על מ"ש הכ"מ (פ"ב מה' סוטה ה"ג) שכ' וז"ל וצריך טעם למה השמיט רבינו שוטה ושוטת עכ"ל ולפע"ד לק"מ דלא חשיב הר"מ רק אותם שהן בני מצוה ותעפ"כ אינם שותים אבל שוטה ושוטת דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אותם לא הוצרך לחשוב כלל והתיו"ט (פ"ד דסוטה מ"ה) כ' ע"ד הכ"מ וז"ל אבל ה"ל ג"כ להעיר על דרשא דואמר מנין לו דבגמ' ת"ר איש מה ת"ל איש איש לרבות אשת חרש כו' עכ"ל ולק"מ דהתם דרשינן שהב"ד יכולים לקנות והיינו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר דהוא אינו יכול לקנות והב"ד תמה מקנים עבורו אבל הר"מ מיירי בחרש שאינו שומע ומדבר וכן אם אינו מדבר ושומע וזה ממעט מואמר ומ"ש התיו"ט מנין לו הדרשא דואמר הנה כן הוא להדיא בילקוט (פ' נשא רמז תש"ח) ואמר פרט לחרשת ועמ"ש המאירי (נ"א ב') וחינוך (סי' שס"ה) שגם המה כתבו כדברי הרמב"ם. ומ"ש בשו"ת כ"ב (מה"ת חאה"ע סי' קנ"ט) שהוא מסופק אם יכול לשית שליח לקנות לאשתו. הנה בכנה"ג (סי' קע"ח הגה"ט ס"ב) כ' וז"ל כתב בתשובה להר"ר אליעזר דילמידיג"ו דקינוי ע"פ עצמו ראוי לחוש לה וה"ה אם קינא לה עפ"י שליח דשלוחו של אדם כמותו כו' וכן מצאתי בתשובה כ"י לגדול א' עכ"ל ומ"ש הנ"ב דקינוי ב"ד הוא מתורת שליחות צל"ע דהא חרש ושוטה אינם יכולים לעשות שליח ואיך יכולים הב"ד לקנות עבורם ונראה דהוא גזיה"כ מאיש איש ובירושלמי מפיק לה מבני ישראל וקינא וכ"ה במדרש רבה (פ' נשא). והנה ראיתי בבית דוד שם שפקפק על דינו של התה"ד דבפ"פ לרה"ר אם קינא לה (אף) ונסתרה היא אסורה לכן אמרתי לחזק דינו. דהנה בש"ס סוטה (ד"ב ע"ב) השיבו חכמים לדברי ר' יוסי בר' יהודא אין לדבר סוף מה ניהו דזמנין דלא קנאי ואמר קנאי ופרש"י כשכועס עליה אומר קנאתי לה מפלוני ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כ"ש שרי דכיון דלא קינא לה לא נזהרה בו כו' ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דאיך לא נזהרה מלייחד דהוי איסור דאורייתא וגם מאי זה סתירה כ"ש שכ' רש"י אע"כ דאחר הקינוי גם על הסתירה דפ"פ לרה"ר נאסרת ובזה כשלא תדע מהקינוי לא תהי' נזהרת והוא יאמר שקינא לה ותהי' נאסרת וזהו (הקינוי) [הסתירה] כ"ש שכ' רש"י. ויש לדחות דמיירי שנתיחדה עם אנשים שמותרת להתייחד עמהן וכשקינא לה מהם אסורה להתיחד עמהם אך לשון רש"י סתירה כ"ש אינו סובל זה דלפ"ז הוי סתירה ממש רק שמותרה עמהם להתיחד וע"כ נראה כמו שפירשתי שנסתרה עמהם והי' פ"פ לרה"ר (ולומר סתירה כ"ש היינו ששהתה שם שעה מועטת א"א לומר כן דהא בעינן שיעור להסתירה ואל"כ אינה נאסרת). ועוד ראי' לדברי התה"ד מירושלמי סוטה (פ"א ה"א) דאיתא התם דר"י דאמר רשות לקנות ס"ל כב"ה דאמרו דמותר לגרש אפי' כשמצא אחרת נאה הימנה. וראיתי להשירי קרבן שם שכ' וז"ל וקשה דהא ר"י אף כב"ש אתיא דאין לך דבר מכוער יותר מסתירה אחר הקינוי שכבר עברה ע"ד משה ויהודית דאיסור יחוד דאורייתא ומודו ב"ש בשיש עדים בדבר כיעור שיכול לגרשה א"כ ר"י דאית לי' דמשקה ע"פ שנים לדידי' ודאי הקינוי רשות אפי' לב"ש דכיון דאינו יכול להשקותה אלא ע"י שני עידי סתירה תו לא צריך קינוי לגרשה כו' וצ"ע עכ"ל. ולפי האמור א"ש דאי לב"ש ה"א דהקינוי הוי חובה ואי דלמה לי הקינוי נ"מ דאפי' אם תתייחד עמו בפ"פ לרה"ר ג"כ וע"כ צ"ל דס"ל כב"ה וא"ש. וע' ש"ס ברכות (ל"א ב') דאמרה חנה אלך ואסתתר כו' וקשה מי ישמע לה לעבור על איסור יחוד ועשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' ק"ב) ולפמ"ש א"ש דתסתתר בפ"פ לרה"ר ולפי שהבעל יראה שהיא מסתתרת כן עמהם כמה פעמים ע"כ יפול ברעיונו לחשוד אותה ויקנא לה אך שם בלא"ה לק"מ דשם הכוונה שתסתתר עם פרוצים. וכ"ה בירושלמי סוטה (פ"ג ה"ד) ילכו כל הנשים ויתקלקלו כו' מבואר שתעשה איסור בשביל שיהי' לה בנים. וע' מראה הפנים שם. וצלע"ק מירושלמי סוטה (פ"א ה"ב) והובא בתוס' סוטה (כ"ח ב') פלטיא בלילה וחורבה ביום ומבואות אפילות ביום משמע קצת שבפתוח לרה"ר לא מהני סתירה. וראיתי להעיר ע"ד הב"ש (סי' קע"ג ס"ק י"א) שהקשה דל"ל לכתוב דע"א מהימן על טומאה הא בלא"ה ע"י קינוי וסתירה אסורה. וראיתי בתפארת ישראל בחי' לש"ע שכ' דנ"מ דבקינוי וסתירה אין כופין לבעל לגרשה ובע"א דטומאה כופין ע"ש ודבריו נפלאו שלא ראה מ"ש הב"ש (סי' י"א ס"ק א') בשם רי"ו כן וכתב דמלשון שאר הפוסקים לא משמע כן. ואני מצאתי להא"ז ה' יבום וקידושין (סי' תרט"ו) שהעתיק תשו' הראבי"ה ובתוך דבריו שם כ' וז"ל מיהו אין נ"ל דבריו בזה דיש מקום שאין כופין ויש מקום שכופין כי הא דתנן בסוטה מי שקינא לאשתו ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח באויר ואינו חפץ להשקותה יוצא ויתן כתובה והתם כופין שהרי נאסרה עליו עכ"ל מבואר להדיא דעת הראבי"ה והא"ז שכופין בסתירה לבד אפי' בדליכא עדי טומאה. ועשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ז') שהוכיח כן מדברי הרמב"ם דכופין להוציא ע"ש וכ"כ הכנה"ג בסי' קע"ח וא"כ נסתר תירוצו של התפארת ישראל וגם מ"ש התפארת ישראל דבקינוי וסתירה הוי רק מדרבנן ליתא דמה"ת הוא נאסרת כיון דהוי רגלים לדבר ועתוס' סוטה (ג' ב') שהקשו תימה הוי מצי למיפרך מהו לעדות האחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה עכ"ל מבואר שפשיטא להו שהסברא הזאת היא מה"ת ועש"ס נדה (ד"ב ע"ב) הכא השתא התם יש רגלים לדבר כו'. ועתוס' סוטה (כ"ח א') שכתבו אבל הא איכא לתמוה אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר כו' מבואר דהסברא דרגלים לדבר הוא מה"ת. וביותר יש לתמוה עליו דהא מבואר בש"ס יבמות (י"א ב') דסוטה אחר הסתירה עובר בלאו הבא מכלל עשה מבואר דהוא מה"ת ולא כהתפארת ישראל דס"ל דהוא מדרבנן וליישב קושיות הב"ש נראה דהכוונה בש"ע דהוי כודאי משא"כ בלא עד טומאה לא הוי כודאי גמור ונ"מ דאם מת צריכה חליצה דהוי רק סוטה ספק דאין לוקין על סוטה אחר הסתירה משא"כ אחר העד כשהעיד שנטמאה הוי ודאי ולוקין וא"ש

והנה באה"ע (סי' קע"ח סי"א) כ' לשון הר"מ (פ"א מה' סוטה ה"ח) וכן אם שמע העם מרננין אחרי' כו' ויוציא ויתן כתובה וכ"ה בפי' המשנה להר"מ והכ"מ הקשה דהא ע"י קינוי וסתירה לבד אין לה כתובה כמבואר בהלכה ב' ותירץ דמיירי ע"י ע"א. וראיתי להבית מאיר שהאריך לתמוה על דבריו דמאי קושיא מה"ב הא שם כתב דבזה"ז שאין מי סוטה תצא בלא כתובה ודין זה מעתיק מן הש"ס שבזמן הבית שלולי ששמע הרינון היתה בת השקאה ומפני הרינון שאין המים בודקין אותה נאסרה עליו והא היא טוענת שהרינון שקר כו' ואינו דומה לבזה"ז שיודעת שאינה בת השקאה ומ"מ נסתרה לפיכך אבדה כתובתה אבל זו לא ידעה בשעת הסתירה שתבא לידי רינון ולהכי יש לה כתובה עכ"ד ודבריו נפלאו שהוא הי' סבר דהא דכ' הר"מ דאין לה כתובה היינו דוקא בזה"ז. ובאמת הא ליתא דאפי' בזמן הבית אם הי' עדים על הקינוי והסתירה והוא לא הי' רוצה להשקותה וכדומה אין לה כתובה ועתה מה יש להקשות מדוע לא תהי' לה כתובה הא הוא תוכל לומר הריני לפניך ואני רוצה לשתות ומ"מ הדין דאין לה כתובה ע"י עידי סתירה לחוד וא"כ שפיר הקשה הכ"מ מה יגרע לנו מה ששמעו נשים מוזרת כו' מדוע תגרע זה מאלו לא שמעו ולא תהי' לה כתובה הא לפי הירושלמי בעידי סתירה לחוד נגרע כח כתובתה (רק אם הי' יכול להשקותה והיא טהורה יש לה כתובה) אבל כשאינו יכול להשקותה ע"כ נגרע כח כתובתה וכן תקשה להבית מאיר מדוע כשמתו בעליהן אינה נוטלת כתובה הא היא יכולה לומר הריני רוצה לשתות ואין המניעה ממנה אע"כ דעיקר בדעת הר"מ כמ"ש הכ"מ ומצאתי בשו"ת חוט השני (סי' פ"ט) שהאריך בדברי הר"מ הללו ותמהני שהאריך בסתירת דברי הש"ע ולא ראה דברי הכ"מ וגם מדבריו מבואר דלא כהבית מאיר

הב"ש (סי' קט"ו ס"ק כ"ג) כ' ואם ע"א אומר שזינתה והיא שותקת הוי כהודאה ולא אמרינן שמא עיניה נתנה באחר וחייב לגרשה אפי' העד אינו נאמן בעיניו כתרי וחייב לגרשה עפ"י הדין כ"כ רש"ל אבל לתירוץ הב"י בסי' זה אינו חייב לגרשה עפ"י הדין אלא בדיני שמים עכ"ל. וראיתי בשו"ת ספר יהושיע בפו"כ (סי' קל"ו) שכ' ותמהני הלא בסי' ו' סי"ב מבואר בדברי המחבר להדיא דבכה"ג אינה נאמנת מטעם שמא עיניה נתנה באחר ואפי' בדאיכא ע"א ע"ש ודו"ק עכ"ל ותמהני עליו הלא בסי' ו' אינו מבואר דמיירי בהיא שותקת וי"ל דמיירי במכחשת וע"כ צריך דוקא שיהי' העד נאמן בעיניו כשנים אבל בדשותקת אפי' בדאינו נאמן בעיניו צריך לגרשה ולכן הצריך הב"ש להביא ראי' מהב"י שפי' דברי הטור סי' קע"ח בשותקת ועכ"ז צריך שיהי' העד נאמן בעיניו כשנים אולם הרש"ל כ' דצ"ל בסי' קע"ח בשותקת ע"ש. וראיתי להבית מאיר שכ' ע"ד הב"ש שלא מצא דברי הרש"ל וגם דברי הרשב"א בתשובה סי' א' רל"ז המה להיפוך מדברי' ע"ש. והנה דברי הרש"ל המה בהגהותיו לטור והובאו בפרישה ובב"ח ומ"ש מדברי הרשב"א. ע' בשו"ת מהרי"ט חאה"ע (סי' א') שכתב בשם מהריב"ל שלא נמצא לזולת הרשב"א מי שיחלק כן יעו"ש באורך וא"ש דברי הב"ש וגם הישועות יעקב כתב שנעלם מהרש"ל דברי הרשב"א בתשובה וליתא דכל הפוסקים חולקים על הרשב"א וכמ"ש המהרי"ט

(ל) מה שהשבתי להאלוסקאו ע"ד המוכ"ז הצועק אוי לי על אשתי כי הוא אינו יכול לדור עמה ועובדא הכי הוי כי בשנה אחת אחר חג הפסח נשתטית אשתו ושהתה בחליה כמו ג' או ד' חדשים ובשנה הב' נשתטית אחר חג השבועות ובשנה ג' קודם חג השבועות ובשנה הד' היתה בריאה ובשנה הה' נשתטית בחוהמ"פ וחזרה לאיתנה ואחר שבועות נשתטית ובשנה הו' נשתטית אחר חג השבועות ומשך שטותה אלו השנים לבד שנה הא' הי' בימי מניקתה ואומרים הסיבה כי בגלל שבעת מניקתה אינה מניח הולד אותה שתישן ע"כ מוחה מבולבל ובשנה הד' לא הי' לה ולד כלל וע"כ היתה בריאה ועתה הסכימו שניהם יחד להפרד בג"פ ועמד השואל ושאל אם נוכל ליתן לה ג"פ אם אינה נכנסת בכלל עתים חלים עתים שוטה. והנה השואל פתח בהצלה ושתי דרכים נפתחו לפניו א' לסמוך ע"ד המבי"ט בתשובותיו) ח"ב סי' כ') דדוקא כששטיותה וחלימתה המה ביום א' אז הוית ע"ת וע"ש אבל כשהמה בב' ימים אז מותרת להתגרש.