עמודי אש ריב

דאי בעי שתקה כו' יעו"ש אולם דברי הפנ"י צודקים והיד המלך לא שם לבו למ"ש הפנ"י שם (ד"ה אמר וד"ה איתיבי) שהכריח דסופו ברצון הוא רוב וא"כ שוב לא שייך מגו דדעת כמה פוסקים דמיגו דלא שכיחא לא אמרינן וכמבואר בש"כ בדיני מיגו בסי' פ"ב ובכנה"ג שם וי"ל שגם דעת ר' שמחה כן וא"כ כשאמרה בסופה דהיתה באונס הוי מלתא דלא שכיחא דהוי נגד הרוב ולא מהימנא במיגו וא"ש דברי הפנ"י. ועשו"ת ח"ס חאה"ע ח"ב סי' רצ"ו שגם הוא הסכים לדברי הפנ"י

(כח) בשו"ת הריב"ש (סי' כ') כ' דהא דחיישינן לקלא דלא איתחזק היינו דוקא היכא שיודעין בדבר וחסר רק תנאי אבל לכולא מלתא לא ע"ש וראיתי להאבני מילואים (סי' מ"ב ס"ק מ"ג) שכ' ע"ז דקשה לו טובא מש"ס ב"ב (דקל"ה) דהתם ליכא רעותא ולכולא מלתא הוא דחיישינן לה וצ"ע עכ"ד. ולק"מ ואחרי המחילה לא ראה שכדברי הריב"ש כתב הר"ן בפ"ק דקידושין והביא שם ההיא דב"ב וכתב ע"ז דהוא היתה אסורה לכן חוששין לה ע"ש ונראה כוונתו דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ היא היתה עד עתה בחזקת אשת איש ולכן חוששין להקלא גם לכולא מלתא וא"ש

(כט) נשאלתי מעיר הייסיען באיש א' שהי' ריב ומדון בינו ובין חמי' וכשהי' לן בכל שבוע איזה פעמים בביהכ"נ הי' לן חמיו בחדר משכבו של חתנו עם בתו וכשנתודע להבעל אמר לאשתו שלא ילין חמיו בחדרו וזה הי' מחמת המריבה ולא מחמה חשד ואח"כ לן חמיו כמה פעמים בחדרו עם זוגתו שהיא בתו ועתה נפשו של הבעל בשאלתו אם אשתו מותרת לו דדלמא הוי סתירה שאחר קינוי וזה מה שנראה לדעתי הנה אף שהי' הקינוי בלא עדים עכ"ז הי' נראה לאסור דהא מבואר בש"ס סוטה (ד"ב ע"ב) לא לימא אינש לאיתתי' כו' ופסקה הר"מ (פכ"ד מה"א הכ"ה) ובש"ע אה"ע (סי' קט"ו ס"ט) וע"ש בה"ה שלמדו מש"ס סוטה הלז. וראיתי בשו"ת מהרי"ט (חאה"ע סי' א') שכ' לדעת הר"מ דס"ל דר' יהושיע ור' אליעזר לא פליגי דבעי עדים רק לענין ההשקאה אבל לענין איסורא כ"ע מודו דאף בלא עדים הוא נאסרת דלא איברא סהדי אלא לשקרא ע"ש. וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט (סי' קע"ח ס"ב) ע"ש וקשה לי ע"ז דא"כ למה אמר ר' חנינא דלא לימא כו' דלמא קיי"ל כר' יוסי בר' יהודא כו' הא גם אם לא קיי"ל כר"י בר"י עכ"ז היא אסורה דלענין איסור לא פליגי כלל וצ"ע והנה דין הזה דלא לימא כו' הביאו אותו כמעט כל הראשונים כמבואר בבה"ג (ה' מיאון) ובשאלתות סי' ק"כ ודרך אגב אעיר על מ"ש השאלתות וז"ל דאלו מאן דקינא לה לאיתתא ואמר לה אל תדברי עם איש פלוני ונפקי סהדי דאסתתרי בהדי דההיא פלוני אסורה לגברי' כו' ע"ש והדברים תמוהים דבאמר לה אל תדברי אף דאסתתרה אח"כ אינה נאסרת כמבואר בסוטה (ה' ב') וכמו כן יש להעיר ע"ד הס' יראים שהעתיק המשנה דרפ"ק כצורתה ונראה מזה דגם באל תדברי אסורה והא ליתא דחסורי מחסרא וכמו שאוקים לה בש"ס שם וזה צ"ע ג"כ על העצי עדן בסוטה שם ע"ש וראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' ק"ו) שכ' שאפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוי לשון סתירה כי יחוד על פ"פ לרה"ר לא הוי סתירה אוסרת ויש לעיין בזה עכ"ל וכ' הפתחי תשובה (סי' קע"ח ס"ק נ"ד) שכ' וז"ל וצ"ל דכוונתו כיון דעיקר לשון קינוי הוא אל תסתרי והיינו אפי' בפ"פ לרה"ר וכאן שאמר לא תתיחד הרי היקל עליה שאינו מקפיד רק על יחוד ממש א"כ לא עשה כדין קינוי וממילא דאפי' נתיחדה ממש אין אוסרין על היחוד כו' אבל צ"ע כו' עכ"ל ודבריו תמוהים בהבנה דברי הח"ס דא"כ איך הקדים קודם לזה דכי היכא דאל תדברי אינה אוסרת ה"נ כו' הרי אדרבה הכא היקל עליה ושם החמיר עליה אבל נראה בהבנת הח"ס היפוך מהבנת הפ"ת דכי היכא דבאל תדברי שהתיר עליה אפי' בדיבור בטלה דעתו ה"כ כשאמר לה אל תיתחדי דיחוד מקרי כשמתיחד עמה בחדר אף שהפ"פ לרה"ר וזה לא מועיל כיון שהחמיר עליה דקינוי הוי כשאמר לה אל תסתרי דסתירה נקרא רק במקום סתר שאינו פתוח לרה"ר ועשו"ת מהרי"ק (שורש ק"מ) מה שמחלק בין יחוד לסתירה וגם מדבריו מוכח דסתירה הוי יותר מיחוד ע"ש והן אמת שראייתו יש לדחות לפמ"ש בשיטה מקובצת לכתובות פ"א די"א ע"א ע"ש והבן וז"ב ופשוט בכוונת הח"ס אך צל"ע על דברי' דהא בשו"ת מהרי"ט (חאה"ע סי' א') כ' וז"ל פעמים התרה בה שלא תתיחד עמו כו' ע"ש מבואר דגם יחוד מקרי קינוי הן אמת שאח"ז אמר ולכן התרה בה כמה פעמים שלא תסתתר עמו כו' אך מדלא דק המהרי"ט בלשונו ש"מ דיחוד וסתירה שוים המה וביותר תמי' לי על הח"ס דהא בשו"ת הרא"ש (כלל ל"ב סי' י"ד) כ' שם דלא תכנס עמו בבית כו' הוי קינוי מבואר דא"צ לומר דוקא תסתרי ובודאי דלשון תכנס לא דמי לתסתתר וגרע מתתיחד וע"כ דברי הח"ס צע"ג דלדעתי גם באל תתיחדי הוי קינוי ועשו"ת משיבת נפש (סי' ס"ח) דאל תלכי עמו לא הוי לשון קינוי וצריך לחלק בין אל תלכי לאל תכנסי] וסמ"ג ה' קידושין (סי' מ"ח) וה' סוטה (סי' נ"ו) וסמ"ק (סי' קפ"ט) וכל בו (סי' פ') ואגודה סוטה (סי' א') וא"ז ה' יבום וקידושין (סי' תרט"ז) וספר יראים (סי' קצ"ד). אולם אף שהעתיקו דינא דהש"ס עכ"ז אינו מוכח אם אסרו אותו אפי' בדיעבד כשקינא בלא עדים דהא כ' המאירי בחידושיו לסוטה (פ"א דנ"ב ע"א) וז"ל ולא עוד אלא אף שלא בעדים ראוי ליזהר לקנות מאחר שהי' קצת חכמים סוברים בסוגיא זו שאף קינוי בלא עדים מועיל אין ראוי להכניס עצמו בכך ומ"מ אם עשה לא נאסרה שאין קינוי ולא סתירה כלום אלא בב' עדים כמו שביארנו עכ"ל מבואר שרבינו המאירי פי' האי דלא לימא כו' הוא רק זהירות לכתחלה ובדיעבד לא נאסרת וכן נ"ל מתוך דברי הא"ז שכ' וז"ל ואע"פ שאתברר לן דאין קינוי אלא עפ"י שנים אעפ"כ טוב לאדם לזהר שלא יאמר לאשתו אפי' בינו לבינה כו' מבואר מזה דאינו זהירות אלא לכתחלה וכ"כ מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ל"ב סי' י"ז) שכ' והלכה כר' יהושיע דבעינן שנים כו' ע"ש (וע' רש"י נשא (ה' י"ג) שכ' דרק בטומאה סגי בע"א וברא"ם שם רצה לומר דרש"י פסק כר' יוסי בר' יהודא ותמה עלי' ע"ש. אולם המהרש"א בסוטה (ד"ב ע"ב) ובגור ארי' ולבוש האורה שם פירשו דברי רש"י שפסק כר' יהושע) ומעתה נוכל לומר דבה"ג ושאלתות וספר יראים והסמ"ג שהעתיקו לשון הש"ס הוא רק על לכתחלה ולא על דיעבד (זולת הסמ"ק מבואר להדיא בדבריו דאף בדיעבד אוסר וכן משמע לי מתוך דברי הכלבו שכ' ולכך אל יאמר אדם לאשתו אפי' בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני שמא תסתר ותהא אסורה לו משמע אפי' בדיעבד אסור) וכן נ"ל מתוך דברי הריטב"א בקידושין (ד"פ ע"ב) ושו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקנ"ז) שסוברים ג"כ דבדיעבד אינה נאסרת כשקינא לה שלא בפני עדים. וראיתי בשו"ת בית דוד חאה"ע (סי' כ"ה) שדחק א"ע בדברי הרשב"א והריטב"א האלו להסכימם דס"ל דגם בדיעבד נאסרת וכ' דיותר טוב לדחוק בדבריהם בכדי דלא נשוה מחלוקת חדשה בין הפוסקים דהרמב"ם ס"ל דבדיעבד אסורה ע"ש והיינו לפי שלא ראה דברי הא"ז והמאירי ששפתותיהם ברור מללו דס"ל דבדיעבד מותר וא"כ סוף סוף לא פלטינן ממחלוקת וע"כ אין אנו צריכים לדחוק בדברי הריטב"א והרשב"א וגם הם ס"ל כן וא"כ יש בנ"ד סניף גדול להתיר האשה לפ"ד המאירי והא"ז והרא"ש והרשב"א והריטב"א וע' בב"ח שפי' דברי הטור דלכן הביא הך דינא בשם הסמ"ג אף שהוא תלמוד ערוך להורות לנו דלכתחלה יש לזהר ולא בדיעבד (ומ"ש מהר"י ציטלש בהגהותיו לסמ"ק דכוונת הטור הוא על הסמ"ק והורה לנו מה שחידש הסמ"ק דלא יוכל לגרשה מפני תקנת ר"ג כו' הוא תמוה דהא הטור השמיט מה שסיים הסמ"ק דלא יוכל כו' ואיך אפשר שהטור יכוון לזה) וע"כ צל"ע מ"ש בשו"ת הר המור (סי' ל"ג) בפשיטות דאסורה אף בדיעבד ונראה מדבריו שגם הסמ"ג והטור ס"ל כן ובאמת לא נהירא כן מדבריהם וכמ"ש בשם הב"ח. ועוד יש לצדד בנ"ד מה שקינא לה בלא חשד וזה לא הוי קינוי כלל כמבואר בש"ס יבמות (כ"ה ב') פרט לשקינא לה דרך איברים כו' ומבואר שם דאם אינו חושדה לא הוי קינוי כלל. אולם הוא הא לא אמר בפי' שאינה חושדה ותלוי זה בב' הלשונות שברש"י יבמות שם אם צריך לומר בהדיא. וכמ"ש הפ"ת (סי' קע"ה ס"ק ל"ד) וע"ש שכ' שבתוס' מבואר כן ולדעתי גם רש"י ס"ל לעיקר כן וראי' דהא בסוטה (כ"ו ב') כ' אל תסתרי עמו להבעל שלא כדרכה עכ"ל והיינו (כלשון) שצ"ל כן בהדיא ולא כשהי' נודע וא"כ בנ"ד כיון דלא אמר כן להדיא הי' נראה דהוי קינוי ועוד יש להעיר דמדברי הר"מ לא מוכח כלל שיסבור דין זה. דהנה כ' בה' סוטה (פ"ג הכ"ד) אשה שזינתה באונס או בשגגה או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך איברים אין המים בודקין אותה כו' ש"ז פרט שבא עליה דרך איברים. וראיתי להמל"מ שם שכ' וז"ל אני תמ' על רבינו דהו"ל ללמדינו דין זה בתחלת הלכות אלו ששם ביאר לנו אופני הקינוי האוסרים אותה לבעלה אחרי הסתירה עכ"ל. והיד המלך הניח זה בתמי' על הר"מ ולא ראה שכבר קדמו המל"מ ובאמת לק"מ דקשיא לי' להר"מ קושיות התוס' דכי מיגרע גרע מכשאמר לה אל תסתרי סתם דהוי קנוי ומה בכך אם הזכיר נמי דרך איברים וגם בעיני יפלא לפי פירש"י ותוס' הא האי ש"ז בושכב אותה כתיב וא"כ איך נוכל לדרוש בשבעל אותה ביאה גמורה ורק קינא לה דרך איברים (וע' בירושלמי סוטה (פ"א ה"ב) דדרשי מש"ז לשיעור הסתירה זה נוכל לומר. אולם לדרוש זה על שיעור הקינוי הוא תימה בעיני) וע"כ פי' הר"מ דקאי על הביאה דרך איברים דמהו דתימא דבקפידת הבעל תליא כו'. ומצאתי כן להדיא בחי' המאירי לסוטה (דנ"ט ע"ב) שכ' וז"ל צריך לברר מהו שנאמר ושכב איש אותה ש"ז שאם לומר דוקא כשקינא לה בכדרכה אבל אם קינא לה לשלא כדרכה ר"ל שקינא לה סתם ובא עליה שלא כדרכה שלא תהא ביאתו ביאה כו' ואם למעט אם קינא לה בהערה לבד ר"ל שקינא סתם והערה בה כו' לא בא למעט אלא את הנשיקה שאינו אלא מגע בעלמא כנגיעת שאר איברים וכל שקנא לה סתם ובא עליה זה דרך איברים אע"פ ששותה מצד הסתירה מ"מ אין המים בודקין אותה וע"ז נאמר ש"ז כו' עכ"ל מבואר שפי' האי קינא לה דרך איברים שקינא לה סתם ובא עליה דרך איברים וכן פי' הר"מ וסרה מעליו תלונות המל"מ והיד המלך ולפ"ז אינו מוכח כלל הדין דאם אינו חושדה שלא תועיל הקינוי ועכ"ז נהי דלהר"מ לא מוכח דין זה עכ"ז לא חזינן דפליג ע"ז ולרש"י ותוס' מבואר כן בש"ס שפיר נוכל לסמוך ע"ז דאם אינו חושדה לא הוי קינוי ומ"ש למעלה דהא לא אמר כן להדיא דאינו חושדה נלע"ד דכי היכא שכ' בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חח"מ סי' מ"ה) ובקצה"ח (סי' י"ב סק"א סי' שמ"ח סק"ד) דאף דדברים שבלב אינם דברים עכ"ז היכא דמוכח הוי דברים יעו"ש. וא"כ ה"נ מוכח דלאו משום חשדא קינא לה כיון דלא דיימא כלל מיני' וכבר אמרו בש"ס סנהדרין (ס"ד א') דאהני דלא ליגרי בקרובתי' כו' וא"כ ה"נ מוכח שאינו חושדה ומה גם בהצטרף דעת הפוסקים שהבאתי למעלה דבדיעבד מותרת. ושוב ראיתי בשו"ת מהרש"ז (סי' ל') שכ' בפשיטות דהיכא דאינה חושדה דמותרת וכ' דכן מבואר בב"ש ססי' קע"ח. והן אמת שזה אינו מוכח דהא בשו"ת מים חיים (חאה"ע סי' ע"ז) כ' דהיכא דאינו פורט בהקינוי איש מיוחד לא הוי קינוי ופי' כן דברי הב"ש